הסייבורג האחרון מתייצב לביקורת!

[jackthesmith1992]

הסייבורג האחרון מתייצב לביקורת!

 

[jackthesmith1992]

פרק א': עיר המתים

רעש הלהבים חתך את השקט של שמי הלילה לפני שהמסוק נעצר באוויר.
"זה הכי הרבה שאני יכול לקרב אותך" אמר הטייס, "מפה אתה ממשיך לבד. לא מבין אבל למה אתה טורח בכלל-"
"שילמו לך בשביל שתביא אותי לפה, לא בשביל לשמוע את דעתך" ענה קרלוס בעודו מארגן את הדברים האחרונים.
לפחות התשלום טוב... חשב הטייס בזמן שהמתין. "אני מוכן" קרלוס סוף סוף אמר והטייס פתח את דלת המסוק.
קרלוס קפץ מהמסוק, פתח את המצנח הקרבי שלו לאחר כמה שניות ולבסוף הגיע לקרקע ונחת בגלגול צנחנים. הוא קם על רגליו המכניות, הוריד את המצנח והביט למרחק בכיוון העיר. עשרה קילומטרים, הוא העריך. קרלוס אותת למסוק לטוס בחזרה והחל לרוץ לעבר העיר בשקט. כאשר נותרו לו רק עוד שלושה קילומטרים מהעיר הוא הפסיק לרוץ לעברה ישירות ובמקום זאת החל לתור את השממה מסביבה עד שמצא נקודת תצפית טובה.
קרלוס הצמיד את אצבעו לחיישן קטנטן ליד פס הראייה של הקסדה שלו והביט בעיר בהגדלה כמו משקפת.
"קוג'ירו" קרלוס לחץ על חיישן אחר בקסדה, "הגעתי"
"יופי. יש סימן לנוכחות של רובוטים במקום?"
"לא, לפחות לא בינתיים"
"זה טוב. מה אתה כן רואה?"
"הריסות וגופות. הרבה מהן" קרלוס המתין דקה ארוכה לתגובה שלא באה, "למה אתה שותק?" הוא שאל.
"הייתה הפרעה במכשיר הקשר. אמרתי שכדאי שתיכנס בזהירות לתוך העיר ותתחיל לסרוק את השטח"
"בסדר גמור" קרלוס ניתק.
הוא נכנס למתחם העיר והחל להסתובב בין הבניינים הישנים וההרוסים. רוב הקירות היו מחוררים והכבישים היו מלאים בבורות. פרט לאיוושות הרוח וקול צעדיו של קרלוס עצמו שררה בעיר דממה מוחלטת, וריח של מוות וגופות שלט באוויר. היו זמנים שבהם המראות האלה היו מזכירים לקרלוס את הזכרונות הכי קשים וכואבים שלו, כמו בור הגופות והחברים אותם איבד אחד אחרי השני בשדה הקרב, אך הזמנים האלה עברו מזמן- כעת הוא אפילו לא היה מסוגל להרגיש פיזית את הריח ולהיגעל ממנו. מה שכן הטריד אותו היה השקט המוחלט, בג'ונגלים של דרום אמריקה שקט שכזה אף פעם לא היה סימן טוב.
הוא התקרב לגופות ובחן אותן. בחור עם ג'ינס וחולצה קצרה ששכב מת פה, אישה רעולת ראש ששכבה פרקדן שם... הוא לא ראה אפילו גופה אחת שאחזה בנשק כלשהו. רוב הגופות היו שלמות אך פה ושם הוא ראה כמה גופות שהיו מושחתות ברמות שונות- אך מה שהכי עניין את קרלוס היה שרובן עדיין היו טריות יחסית, בנות כמה שעות בלבד לפי הערכתו.
קרלוס סרק את האיזור אחרי סימנים של עקבות רגליים ורמזים אחרים שמצביעים על כיוון ההתקדמות שלהם. הכל נראה מבולגן ומעורבב, כאילו הם תקפו ללא מטרה מוגדרת. לאן הם פנו ולמה? הוא תהה.
קרלוס יצא מצדה האחר של העיר וראה בחולות מכתשים מלבניים גדולים שהשאירו שם הטנקים המרחפים שחנו שם קודם לפני שהם המשיכו ליעד התקיפה הבא. הוא ספר עשרה טנקים גדולים, ולהערכתו כל טנק היה מסוגל להכיל עד ארבעים רובוטים. קרלוס קיווה שנפלו בקרב על העיר יותר רובוטים ממה שהוא מצא.
הוא ניגש למכתשים ולחץ מספר פעמים על חיישן קטן ליד פס הראייה שלו מספר פעמים עד שצג הראייה שלו הראה לו את הכל בסגול ונתונים של רמות הקרינה השונות באיזור הוצגו בפניו בשולי שדה הראייה שלו. קרלוס הקיף את המכתשים וסרק אותם במבטו עד שהוא גילה את שובלי הקרינה הכי טריים וברמה הכי גבוהה שהוא מצא לפני שהוא צלצל שוב במכשיר הקשר.
"קוג'ירו, הם פנו בכיוון דרום מערב. מה יש שם?"
"המפה מראה עיר נוספת במרחק של מאתיים וחמישים קילומטר בכיוון שציינת. לפי רמת הקרינה שהסורק שלך מראה הם יצאו לפני שעה בערך, מה שאומר ש-"
"-הם כבר הגיעו לשם והתחילו בטבח נוסף"
"לא בדיוק איך שהייתי מנסח את זה אבל כן..."
"טוב אז אני חוזר לעיר לחפש כלי רכב"
"אתהה חושב שנשאר משהו אחרי כל ההרס שם?"
"על פני השטח אין סיכוי, אבל בחניון או מוסך תת-קרקעי אולי"
"חשיבה טובה. רות סוף"
קרלוס חזר לתוך העיר והחל לתור את המבנים פעם נוספת, הפעם בריצה. לאחר כמה דקות הוא מצא בניין שלפחות נראה כמו קניון הרוס ונכנס לחניה התת-קרקעית שלו. הוא עבר להליכה רגילה וסרק תוך כדי באינפרא אדום את החניון החשוך- ואז הוא שלף את אקדח הלייזר שלו, הסתובב על המקום וירה באחד מעמודי התמיכה של החניון. חתיכה מהצד של העמוד התפוצצה והאיש שהסתתר מאחוריו נפל על ההצד, אוחז ברובה שלו- אך לפני שהוא הספיק לקום ולכוון שוב קרלוס כבר סגר את המרחק ביניהם ודרך לו על היד, מונע ממנו לזוז.
"תן את זה" קרלוס הוציא לו את הרובה מהידיים ולקח מספר צעדים אחורה, נותן לאיש יכולת לקום אך עם נשק מכוון עליו.
"אל תזוז ותרים ידיים למעלה" אמר קרלוס באנגלית. האיש קם והרים ידיים למעלה בשקט. "מי אתה ומה אתה עושה פה?" שאל קרלוס, אך האיש השיב במילים שקרלוס לא הבין.
קרלוס הפעיל בכמה לחיצות על הקסדה שלו מכשיר תרגום בזמן אמת וכיוון אותו לערבית מדוברת. "מבין אותי עכשיו?"
"לא רוצה לדבר איתך, תהרוג אותי כבר וזהו"
"אם הייתי רוצה להרוג אותך היית כבר מת מזמן. אני לא אויב"
האיש שתק והביט בקרלוס בעיניים רושפות, תשומת ליבו ממוקדת ברובה.
"לא מאמין לי? בסדר גמור" קרלוס זרק את הרובה שהוא לקח מהאיש בכיוון אחד ואת אקדח הלייזר שלו לכיוון ההפוך. "הנה, עכשיו ששנינו לא חמושים אתה מוכן להסביר לי מה הסיפור של מלחמת האזרחים הזאת?"
האיש חרק שיניים והתפרץ. "זאת אמורה להיות בדיחה?!" הוא צעק, "אמריקה המסריחה הזאת שולחת את צבא הרובוטים הזה שלה לשחוט אותנו ואתם חושבים שזאת מלחמה בינינו לבין עצמנו?!"
"זה לא עוזר שאתה צועק. ועל מה אתה מדבר? כולם יודעים שלאמריקה כבר לא אכפת ממה שקורה במזרח התיכון מאז שעידן הנפט נגמר"
"הו באמת? אז מי כן אחראי לזה אם אלה לא האמריקאים?"
"זה בדיוק מה שאני מנסה לגלות"
"אם אתה חושב שאני מאמין אפילו למילה אחת שלך אדון גיימר, אתה טועה בגדול"
"תאמין או לא אבל באתי לעזור- ואני בכלל סייבורג"
&nbsp

 

[jackthesmith1992]

פרק ב': קרב המאה

"סייבורג?!" ההבעה העוינת שלו התמוטטה בבת אחת, "מי משתמש היום בלוחמי סייבורג?" הוא הרים גבה וסרק שוב במבטו את חזותו הרובוטית של קרלוס, "חשבתי שכולם משתמשים היום רק ברובוטים בשלט רחוק... מי שלח אותך?"
"אני פה מטעם פיסמייקר. שמעת עלינו פעם?"
"פיסמייקר?! חשבתי שסגרתם את העסק לפני שנים"
"אנחנו באמת הרבה פחות פעילים מאז שהטכנולוגיה של גרנרמן נכנסה לתמונה, אבל אנחנו תמיד נהיה שם לעזור כשצריכים אותנו- כמו במקרה הזה"
"למה אכפת לכם בכלל?"
"כי אנחנו נגד הרג של חפים מפשע, זה למה. אז אתה הולך לעזור לי או לא?"
"מה אני כבר יכול לעשות? מה *אתה* כבר יכול לעשות? אתה לא יכול לנצח את כל צבא הרובוטים לבד"
"לא, אבל אולי אני אצליח להשבית איכשהו את מרכז התפעול שלהם"
"ואיך בדיוק אתה מתכוון לעשות את זה?"
"לא יודע עדיין. קודם כל אני צריך שתספר לי מה קרה פה"
"מה קרה? אני אגיד לך בדיוק מה קרה. הם פשוט הגיעו לפה והתחילו לפוצץ הכל בלי חשבון ושחטו גם אותנו על הדרך"
"שמת לב לסימנים מיחדים שהיו לרובוטים? סמלים, כתובות, משהו שיעזור לזהות מי שלח אותם?"
"לא, הייתי יותר מדי עסוק בלברוח ולשמור על החיים שלי"
"טוב, זה כל מה שרציתי לדעת. אתה יכול לעזור לי להשיג כלי רכב בשביל שאני אוכל להדביק אותם?"
האיש הרהר בשקט במשך דקה. "טוב, אני עדיין לא בטוח אם אפשר לסמוך עלייך אבל אני אעזור לך בכל זאת, מקסימום אם אתה משקר לי אז זה לא ישנה הרבה. בוא אחריי"
"תודה. איך קוראים לך?"
"עבדול. ולך?"
"קרלוס"
עבדול וקרלוס לקחו בחזרה את כלי הנשק שלהם והתחילו ללכת בין ההריסות."תגיד, מה הקטע של החרב על הגב שלך?" עבדול שאל בדרך, "היא בכלל יכולה אפילו לשרוט את השריון של הרובוטים או שהיא סתם ליופי?"
"בוא רק נגיד שזאת לא חרב רגילה"
"אם אתה אומר"
הם הגיעו למוסך תת-קרקעי שעוד נשארו בו כמה מכוניות ומספר אופנועים. "הנה" עבדול ניגש לאופנוע שחור גדול, "תשתמש בזה" הוא טפח עליו.
"זה דגם שמונע על ידי דלק נוזלי?"
"כן, למה? יש לך בעיה עם זה?"
"לא, זאת פשוט פעם ראשונה שיוצא לי לראות דבר כזה במציאות"
"תראו מי שמדבר, אדון סייבורג עם חרב. מצטער אם זה לא מספיק טוב וחדשני בשבילך, זה מה שיש"
"זה בסדר גמור. יש לו מספיק דלק?"
"השעון שלו מראה שהמיכל מלא כמעט לגמרי. תן לי רק לסדר את האופנוע בשבילך..."
"מה אתה עושה?" שאל קרלוס למראה ההתעסקות המוזרה של עבדול עם האופנוע והרעשים שהוא הפיק תוך כדי.
"אני מסדר אותו בשביל שתוכל לרכב עליו בלי מפתח. הנה, מוכן" עבדול הפעיל את האופנוע ברעש גדול לפני שהוא ירד ממנו.
מיומנות שימושית, חשב קרלוס.
"טוב, מכאן אני יכול רק לאחל לך בהצלחה ולהתפלל בשבילך- ותאמין לי שאתה תצטרך את זה"
"תודה רבה עבדול" קרלוס התניע את האופנוע ויצא מהמוסך. אחרי שהוא יצא לשטח הפתוח שמחוץ לעיר ולא היה צריך יותר לנווט בין מכשולים הוא הוריד יד אחת מההגה והתקשר לקוג'ירו.
"למה אמרת לו שאתה מפיסמייקר?"
"הייתי חייב לגרום לו לסמוך עליי איכשהו, וזה בסך הכל חצי שקר שלא מזיק לאף אחד"
"אם אתה אומר, רק נקווה שזה לא ידלוף... ואתה אומר שזאת *לא* מלחמת אזרחים?!"
"ככה עבדול טוען"
"איך זה הגיוני?"
"לא יודע, אבל כשאני חושב על זה זה באמת מוזר שהם יכולים להרשות לעצמם לקנות או אפילו להשכיר יחידות של רובוטים בשלט רחוק"
"לא חשבתי על זה... אבל מי מרוויח מהטבח הזה? מה כבר יש להרוויח פה בכלל?"
"או שזה אימון או שזה איזה ניסוי חולני, כמו קרב המאה. אחד מהשתיים" מכשיר הקשר דמם במשך דקה. "הלו?"
"היית חייב להזכיר את קרב המאה?"
"זה פשוט הדבר הראשון שקפץ לי לראש"
"טוב, תיצור איתי קשר שוב כשיהיה לך משהו חדש לדווח. רות סוף"
קרב המאה. איך הוא מזכיר את זה בכזאת אגביות? תהה קוג'ירו. עד היום האירוע הזה ממשיך לרדוף אותו בסיוטים הכי גרועים שלו...
&nbsp

 

[jackthesmith1992]

המשך

"בוקר טוב ושלום לכם אסירים נכבדים!" קראה נערה חייכנית שהוצגה על מסך ענק, "ברוך הבא לקרב המאה!" דבריה תורגמו בזמן אמת לאנגלית, "אני מקווה שישנתם טוב, כי אנחנו תיכף מתחילים. החוקים פשוטים- להרוג את כל מי שנמצא יחד אתכם במבוך עד שרק אחד מכם ישרוד! יש לכם מגבלת זמן של תשעים דקות, אם יישאר יותר מאחד בסוף הצמידים שיש לכם על הידיים יחשמלו למוות את כל מי שנשאר. כולכם קיבלתם חרבות קאטאנה בתור נשק, אם אף פעם לא יצא לכם להשתמש בחרב- טוב, אז זה הזמן ללמוד! אז בואו נתחיל ובהצלחה לכולם, ביי ביי!" היא נופפה לשלום לפני שדמותה על המסך התחלפה בשעון ספירה לאחור שמנה תשעים דקות בדיוק ולידו מונה עם הכותרת "מספר החיים שנותרו" באנגלית שערכו היה מאה.
מאה הכלובים שהיו מפוזרים ברחבי אולם ענקי עם קירות מבוך ומכשולים בגבהים וגדלים שונים נפתחו כולם באותו הזמן, והאסירים שהתאוששו והתעוררו מזריקות ההרדמה קמו על רגליהם, לקחו את החרבות שהונחו על רצפת הכלוב לידם ויצאו למבוך להילחם על חייהם.
קבוצה של אנשים בחלוקי מעבדה לבנים צפתה על גבי המסכים בחדר הבקרה בקרבות שהתנהלו בתוך המבוך.
"מה אתה אומר קוג'ירו?" שאל אחד מהם את השני, "מי לדעתך ינצח?"
"קשה לי מאוד לדעת, אני לא מבין בלחימה" קוג'ירו ענה בעודו נאבק לשמור על פנים חתומות למרות כל הדם והאיברים הקטועים שהוא ראה במסכים.
"אני הייתי מהמר על מספר עשרים ושלוש, קניצ'ירו מורהסאמה"
"הבוגד?"
"כן. רואים עליו שהוא הכי מיומן בחרב בכל המבוך, ואין סיכוי שיפני כמוהו יפסיד לאסירים הזרים בקרב חרבות"
"צודק" ענה קוג'ירו למרות שהוא חשב שזאת הייתה הצהרה געזנית שחצנית ומטומטמת, "אבל אתה באמת רוצה שדווקא קניצ'ירו ינצח? אחרי בגידה כל כך גדולה במולדת-"
"-אנחנו לא אלה שמחליטים קוג'ירו. ובוגד או לא, זה לא משנה. אחרי שנגמור איתו הוא יהיה הכי נאמן שיש"
אל תסמוך על זה, אמר קוג'ירו בליבו, כולו מלא תקווה שהתוכנית שלו תצליח.
הקרבות המשיכו, והחלחלה של קוג'ירו רק גדלה. חיתוך בבטן פה, דקירה בעין שם... קוג'ירו ייחל בכל ליבו שזה ייגמר כבר. ככל שמספר השבויים ירד קניצ'ירו צבר עוד ועוד הריגות מבלי להראות סימני עייפות משמעותיים. קוג'ירו התרשם שקניצ'ירו אכן עמד לנצח וקיווה שהוא יוכל לתקשר איתו כמו שצריך למרות הטבע האכזרי שהוא הפגין במבוך, ואולי בגלל שגם הוא בוגד יהיה להם יותר קל להבין אחד את השני...
"טוב" אמר ראש צוות המחקר כשהוא ראה שנותרו רק עשר דקות בשעון, "הגיע הזמן לשלב הסופי" הוא לחץ על כפתור שגרם לקירות המבוך לרדת לתוך הרצפה ולהיסגר בתוכה, משאיר רק מרחב גדול ופתוח.
"מי נשאר חוץ מקניצ'ירו?" שאל ראש הצוות.
"מספר ארבעים וארבע" ענה אחראי המחשבים שצפה בסטטיסטיקות של האסירים.
"ארבעים וארבע? פלא שהוא הצליח לשרוד דקה מספר חסר מזל שכזה. מה רשום עליו?"
"מרגל סובייטי בשם קרלוס"
"מרגל סובייטי? אבל הוא לא נראה סלבי בכלל" קרלוס אשר הוצג על המסך היה כהה עור ושחור שיער.
"כמה הריגות יש לו בהשוואה לקניצ'ירו?"
"בוא נראה" אחראי המחשבים בדק, "לקניצ'ירו יש חמש עשרה ולקרלוס יש... שלוש?!"
רגע ארוך של דומיה שרר בחדר הבקרה. רק שלוש הריגות? אותה המחשבה עברה על כולם, איך לעזאזל הוא הצליח להגיע לקרב הסופי עם מספר הריגות נמוך כל כך? הם תהו.
אחד מהם פרץ בצחוק. "אין לקרלוס הזה סיכוי! קניצ'ירו יחתוך אותו לשתיים על המקום".
"תראו הנה זה מתחיל!" איש צוות הצביע על המסך.
קרלוס התייצב מול קניצ'ירו. הם עמדו בשקט במרחק כמה מטרים אחד מהשני עם חרבות מורמות והביטו זה בזה במבט דרוך, כמו של חיה המתכוננת לזינוק על טרף. קניצ'ירו היה כולו מוכתם בדם, אך אפילו טיפה מהדם הזה לא הייתה שלו. קרלוס לעומת זאת היה נקי כמעט לגמרי מדם, אך הוא נשם בכבדות והיה לו רעד קל שהתחיל בכתפיים ונגמר בחוד של חרבו.
"זה ייגמר בדקה אחת" הימר צופה אחד.
"מכה אחת" אמר צופה שני.
"חסל אותו כבר קניצ'ירו!" צעק צופה שלישי.
קרלוס הנמיך את חרבו ועבר להחזיק אותה לצד גופו, הלהב כלפי מעלה והחוד כמעט נוגע ברצפה. קניצ'ירו נשאר קר ומרוכז מבלי לשנות עמידה. קרלוס חרק שיניים וההתחיל להסתער קדימה עם החרב- ובאמצע הריצה הוא עצר והשליך אותה על קניצ'ירו. קניצ'ירו קפץ הצידה והדף את הנשק שהושלך לכיוונו עם חרבו שלו. קרלוס ניצל את הזמן הזה בשביל להוריד את הנדן המתכתי שהיה קשור לגבו ולהתקרב להכות איתו את קניצ'ירו כמו עם חרב חדה אך קניצ'ירו הדף את המכה הנוספת ברגע האחרון עם חרבו- רק בשביל לחטוף מקרלוס שניצל את הטווח הקצר שנוצר לרגע כדי לתת לקניצ'ירו נגיחה בפרצוף. עיניהם המלוכסנות של כל הצופים התרחבו למראה המתרחש מולם.
קרלוס נתן לקניצ'ירו עוד מכה בפנים, הפעם עם קצה הנדן המתכתי. קניצ'ירו נפל על הרצפה, שומט את חרבו תוך כדי. קרלוס התיישב על חזהו של קניצ'ירו והמשיך לתת לו מכה אחר מכה עם הנדן המתכתי, ולבסוף אחרי שנגמר לו כל האוויר הוא עצר להתנשף וראה שהפנים של קניצ'ירו רוסקו לגמרי וכוסו בדם. קרלוס קם והביט בשעון וראה שהספירה לאחור קפאה ושמספר האסירים שנותרו בחיים ירד לאחד.
"ניצחתי!" קרלוס צעק ביפנית לא מושלמת אך מובנת, "ניצחתי במשחק החולני שלכם, אז בואו תגמרו איתי כבר!"
"כרצונך" אמר ראש הצוות לאחר רגע של התעשתות ולחץ על הכפתור הכתום בשלט שלו.
הצמיד של קרלוס העביר זרם חשמלי חזק בכל גופו. הוא צרח מכאבים במשך דקה ארוכה עד שהוא התמוטט.
"תכינו אותו לניתוח" פקד ראש הצוות וכולם ניגשו מיד למשימה.
קוג'ירו כבר לא היה בטוח מה מפחיד אותו יותר- האכזריות וההנאה מכאב שהפגינו שותפיו לצוות או האלימות האינטילגנטית אותה הפגין קרלוס, האסיר שבידיו מופקדת כעת התקווה האחרונה שלו.
&nbsp

 

[godright]

כל הכבוד!

כל הכבוד לך על ההתמדה!
אני כעת במחסום מוטיבציה בגודל של דלעת גרעינית לפני חצות.
לכן אני לא כותב וגם לא קורא, אני נכנס מדי חודש לראות מה המצב.
אני תמיד נתקל בך מעלה שוב ושוב את הסיפור עם תיקונים והגהות.
אני מוריד בפנייך את הגבעול של הדלעת...

 

[jackthesmith1992]

תודה!

 

[ויימס]

היוש!

בוא נדבר על הדיאלוג בין עבדול וקרלוס בתחילת פרק ב'.
כמו שאמרו לך:
אתה צריך להכניס תיאור של הפעולות שהאנשים עושים תוך כדי דיבור, אחרת אני אדמיין שהם פשוט עומדים בלי לזוז ומדקלמים כמו בטקס חנוכה.
יש לך תנועות עם הידיים, הבעות פנים, לזוז תוך כדי שיחה ולעשות משהו אחר.

עכשיו, השיחה ביניהם היא כמעט קומית. עבדול יותר מדי ווכחני ועצבני, הוא מתנהג כמו מוסכניק מאיזה מערכון של הגשש, מאשר כמו ניצול שסובל מהלם פוסט טראומטי.
כשאתה כותב דיאלוג, אתה צריך לחשוב מה עבדול (או קרלוס) בוודאי מרגיש כרגע, ואז לנסות לדמיין את הדברים שהוא אומר ואת הפעולות שלו.

אני אוהבת את זה שבגלל שאין יותר נפט המיומנות של תחזוק אופנוע עם דלק הפכה להיות משהו מיוחד ויוצא דופן.

זה מצא חן בעיניי שיש למתמודדים במשחקי הרעב- איפ- קרב המאה- אזיקים שמחשמלים את כולם אם יש יותר משורד אחד. זה אחד הדברים שהפריעו לי במשחקי הרעב הראשון- אף אחד לא חושב אפילו להתאחד ולא מסבירים למה. היה מספיק אם הם היו אומרים "לפני כך וכך שנים הייתה קבוצה של מתמודדים שסירבו להילחם זה בזה והקימו קומונה טבעונית בתוך המבוך. הקפיטול הרג את כולם באמצעות.. משהו". אז אזיקים מחשמלים- יהיי!
However, כל העניין הזה עדיין יותר מדי משחקי הרעב. אם אתה רוצה להתרחק מהסדרה ההיא, לך על זירת גלדיאטורים בסגנון רומא- עם אסירים שנלחמים אחד על אחד או נגד חיות, לא מאה איש בתוך מבוך.


זה מטריד שקוראים להם קוג'ירו וקניצ'ירו. יותר מדי דומה!

עכשיו... תראה לי שקוג'ירו שונא לעבוד שם, אל תספר לי! תראה שהוא נושך את שפתיו ומהדק את אגרופו כשהוא רואה איזה אסיר נהרג, אבל כשהחברים שלו מדברים על זה הוא מכריח את עצמו לחייך.
אגב זה נורא משונה שקוג'ירו מושפע מקרב המאה הרבה יותר מקרלוס. קרלוס היה חייל קשוח לפני כן ונשאר חייל קשוח אחרי כן. הקרב הזה הוא לא איזשהו אירוע מכונן בחייו. וזו בעיה שיש לך דמות עם קו אופי אחד.

"למרות שהוא חשב שזאת הייתה הצהרה געזנית שחצנית ומטומטמת"
תבחר אחד. D:

היי, אני אוהבת את זה שהוא מרגל סובייטי כהה עור.

"איך לעזאזל הוא הצליח להגיע לקרב הסופי עם מספר הריגות נמוך כל כך? הם תהו." הוא התחבא, מן הסתם. כמו קטניס. אם הם עושים קרבות כאלה באופן קבוע, הם צריכים להיות מודעים לכך שלאסירים יש כל מיני טקטיקות.

זה קריטי לספר לנו שעיניהם של הצופים מלוכסנות? 0_0

אני... אהבתי את המנחה הקופצנית והעולצת או מה שהיא לא תהיה. "אם אף פעם לא יצא לכם להשתמש בחרב- זה הזמן ללמוד!" D:

"אלימות מתוחכמת"? הוא נגח לו בפרצוף. איפה התחכום פה?