הסייבורג האחרון- נא לקטול!

[jackthesmith1992]

הסייבורג האחרון- נא לקטול!

 

[jackthesmith1992]

פרק א': עיר המתים

רעש הלהבים של המסוק חתך את השקט של שמי הלילה לפני שהוא נעצר באוויר. קרלוס סיים לארגן את הציוד שלו, ניגש לדלת המסוק וקפץ ממנו לפני שהמסוק עשה פרסה באוויר והחל בטיסה חזרה. קרלוס חיכה מספר שניות ופתח את המצנח, ורגע לפני שהוא עמד לפגוע בקרקע בעוצמה הוא עשה גלגול צנחנים וקם על רגליו המכניות ללא פגע. הוא הסיר את המצנח וחשף את השריון הכהה שעטף את כל פלג גופו העליון ואת ראשו שהיה סגור בתוך קסדת מתכת ללא פתחים פרט לפס ראייה חד-כיווני.קרלוס הביט למרחק בכיוון העיר. עשרה קילומטרים, הוא העריך.
אני לעולם לא אתרגל לזה, הוא חשב לעצמו כשראה את עננות החול שהרוח העיפה, הרוח שהוא לעולם לא יוכל להרגיש שוב... קרלוס החל בדרכו לעיר בריצה קלה ושקטה.
הוא הגיע למרחק קצר מהעיר והחל לתור את השממה מסביבה עד שמצא נקודת תצפית טובה, לחץ באצבע אחת על חיישן ליד פס הראייה שלו וסרק את העיר בהגדלה כמו משקפת.
"קוג'ירו" קרלוס לחץ על חיישן קטן בצד ראשו, "הגעתי"
"יופי. יש סימן לנוכחות של רובוטים במקום?"
"לא, לפחות לא בינתיים"
"זה טוב. מה אתה כן רואה?"
"הריסות וגופות. הרבה מהן" קרלוס המתין דקה ארוכה לתגובה שלא באה, "למה אתה שותק?" הוא שאל.
"הייתה הפרעה במכשיר הקשר. אמרתי שכדאי שתלך לסרוק את השטח"
"בסדר גמור" קרלוס ניתק.
הוא נכנס למתחם העיר והחל להסתובב בין הבניינים הישנים וההרוסים. רוב הקירות היו חרוכים מרובי לייזר והכבישים היו מלאים בבורות.פרט לאיוושות הרוח וקול צעדיו של קרלוס עצמו שררה בעיר דממה מוחלטת, וריח של מוות וגופות שלט באוויר.
היו זמנים שבהם המראות האלה היו מזכירים לקרלוס את בור הגופות ממנו הוא טיפס וניצל לאחר שאביו הקריב את חייו למענו, אך הזמנים האלה עברו מזמן- כעת הוא אפילו לא היה מסוגל פיזית להרגיש את הריח ולהיגעל ממנו. מה שכן הטריד אותו היה השקט המוחלט, בג'ונגלים של דרם אמריקה שקט שכזה אף פעם לא היה סימן טוב...
נראה שהפיתוחים והההדלפות של גרנרמן לא השיגו את מטרתם בסוף, הוא חשב לעצמו. קרלוס הביט בכמה חצאי שלטים שבעבר היו גדולים ומרשימים ותהה איך לעזאזל הם יכולים לקרוא את הכתב המוזר והמסובך הזה.
כשהוא הגיע לאזור עם הגופות הוא התקרב לבחון אותן. לפי הבגדים וחוסר הציוד רובן היו של אזרחים. חלקן הגדול היו במצב טוב מבחינת שלמות הגופה, אבל היו כמה שנראה שהמשיכו לירות בהן ולרטש אותן אחרי המוות- אבל מה שהכי עניין את קרלוס היה זה שהן עדיין היו טריות יחסית. לאן הם פנו ולמה? הוא תהה.
קרלוס סרק את האיזור אחרי סימנים של עקבות רגליים ורמזים אחרים שמצביעים על כיוון ההתקדמות שלהם. הכל נראה מבולגן ומעורבב, כאילו הם תקפו ללא מטרה מוגדרת...
הוא יצא מצדה האחר של העיר וראה בחולות סימנים של טנקים מרחפים שנחתו וחנו שם מקודם לפני שהמשיכו ליעד המתקפה הבאה. הוא ספר עשרה טנקים גדולים, ולהערכתו כל טנק היה מסוגל להכיל עד ארבעים רובוטים. הוא קיווה שנפלו בקרב על העיר יותר רובוטים ממה שהוא מצא וסרק את החולות על מנת למצוא שאריות מהקרינה שהטנקים המרחפים השאירו אחריהם בעודם נוסעים ליעד הבא.
קרלוס צלצל מיד במכשיר הקשר. "קוג'ירו, הם פנו בכיוון דרום מערב. מה יש שם?"
"המפה מראה עיר נוספת במרחק של מאתיים וחמישים קילומטר בכיוון שציינת. לפי רמת הקרינה שהסורק שלך מראה הם יצאו לפני שעה בערך, מה שאומר ש-"
"-הם כבר הגיעו לשם והתחילו בטבח נוסף"
"לא בדיוק איך שהייתי מנסח את זה אבל כן..."
"טוב אז אני חוזר לעיר לחפש כלי רכב"
"אתהה חושב שנשאר משהו אחרי כל ההרס שם?"
"על פני השטח אין סיכוי, אבל בחניון או מוסך תת-קרקעי אולי"
"חשיבה טובה. רות סוף"
קרלוס חזר לתוך העיר והחל לתור את המבנים פעם נוספת, הפעם בריצה. לאחר כמה דקות הוא מצא בניין שלפחות נראה כמו קניון הרוס ונכנס לחניה התת-קרקעית שלו. הוא עבר להליכה רגילה וסרק תוך כדי באינפרא אדום את החניון החשוך- ואז הוא שלף את אקדח הלייזר שלו, הסתובב על המקום וירה באחד מעמודי התמיכה של החניון. חתיכה מהצד של העמוד התפוצצה והאיש שהסתתר מאחוריו נפל על ההצד, אוחז ברובה שלו- אך לפני שהוא הספיק לקום ולכוון שוב קרלוס כבר סגר את המרחק ביניהם ודרך לו על היד, מונע ממנו לזוז.
"תן את זה" קרלוס הוציא לו את הרובה מהידיים ולקח מספר צעדים אחורה, נותן לאיש יכולת לקום אך עם נשק מכוון עליו.
"אל תזוז ותרים ידיים למעלה" אמר קרלוס באנגלית. האיש קם והרים ידיים למעלה בשקט. "מי אתה ומה אתה עושה פה?" שאל קרלוס, אך האיש השיב במילים שקרלוס לא הבין.
קרלוס לחץ ביד אחת על חיישן בצד הראש וחיישן בתחתית הלסת באותו הזמן. "מבין אותי עכשיו?"
"לא רוצה לדבר איתך, תהרוג אותי כבר וזהו"
"אם הייתי רוצה להרוג אותך היית כבר מת מזמן. אני לא אויב"
האיש שתק והביט בקרלוס בעיניים רושפות, מרבית תשומת ליבו ממוקדת ברובה.
"לא מאמין לי? בסדר גמור" קרלוס זרק את הרובה שהוא לקח מהאיש בכיוון אחד ואת אקדח הלייזר שלו לכיוון ההפוך. "הנה, עכשיו ששנינו לא חמושים אתה מוכן להסביר לי מה הסיפור של מלחמת האזרחים הזאת?"
האיש חרק שיניים והתפרץ. "זאת אמורה להיות בדיחה?!" הוא צעק, "אמריקה המסריחה הזאת שולחת את צבא הרובוטים שלה לשחוט אותנו ואתם חושבים שאנחנו עושים את זה לעצמנו?!"
"זה לא עוזר שאתה צועק. ועל מה אתה מדבר? כולם יודעים שלאמריקה כבר לא אכפת ממה שקורה במזרח התיכון מאז שעידן הנפט נגמר"
"הו באמת? אז מי כן אחראי לזה אם אלה לא האמריקאים?"
"זה בדיוק מה שאני מנסה לגלות"
"אם אתה חושב שאני מאמין אפילו למילה אחת שלך אדון גיימר, אתה טועה בגדול"
"תאמין או לא אבל באתי לעזור. ולידיעתך אני סייבורג"
&nbsp

 

[jackthesmith1992]

פרק ב': קרב המאה

"סייבורג?!" ההבעה העוינת שלו התמוטטה בבת אחת, "מי משתמש היום בלוחמי סייבורג? חשבתי שכולם משתמשים היום רק ברובוטים בשלט רחוק... מי שלח אותך?"
"אני פה מטעם פיסמייקר. שמעת עלינו פעם?"
"פיסמייקר?! חשבתי שסגרתם את העסק לפני שנים"
"אנחנו באמת הרבה פחות פעילים מאז שהטכנולוגיה של גרנרמן נכנסה לתמונה, אבל אנחנו תמיד נהיה שם לעזור כשצריכים אותנו- כמו במקרה הזה"
"למה אכפת לכם בכלל?"
"כי אנחנו נגד הרג של חפים מפשע, זה למה. אז אתה הולך לעזור לי או לא?"
"מה אני כבר יכול לעשות? מה *אתה* כבר יכול לעשות? אתה לא יכול לנצח את כל צבא הרובוטים לבד"
"לא, אבל אולי אני אצליח להשבית איכשהו את מרכז התפעול שלהם. בכל מקרה אני צריך כלי רכב בשביל להשיג אותם ולגלות מי עומד מאחוריהם, אתה יכול לעזור בזה איכשהו?"
"תן לי לחשוב קצת" הוא הרהר במשך דקה, "טוב, אני עדיין לא יודע אם אפשר לסמוך עלייך אבל לא נראה לי שאני מפסיד הרבה אם אני אתן לך רכב. בוא אחריי"
"תודה. איך קוראים לך?"
"עבדול. ואתה?"
"קרלוס"
עבדול וקרלוס לקחו בחזרה את כלי הנשק שלהם והתחילו ללכת בין ההריסות."תגיד, מה הקטע של החרב על הגב שלך?" עבדול שאל בדרך, "היא בכלל יכולה אפילו לשרוט את השריון של הרובוטים או שהיא סתם ליופי?"
"בוא רק נגיד שזאת לא חרב רגילה"
"אם אתה אומר..."
הם הגיעו למוסך תת-קרקעי שעוד נשארו בו כמה מכוניות ומספר אופנועים. "הנה" עבדול הצביע על אופנוע שחור גדול, "זה האופנוע שלי, קח אותו" הוא נתן לקרלוס את המפתח.
"זה דגם שמונע על ידי דלק נוזלי?"
"כן, למה? יש לך בעיה עם זה?"
"לא, זאת פשוט פעם ראשונה שיוצא לי לראות דבר כזה במציאות"
"תראו מי שמדבר, אדון סייבורג. מצטער אם זה לא מספיק טוב וחדשני בשבילך, זה מה שיש"
"זה בסדר גמור. יש לו מספיק דלק?"
"הוא מתודלק לגמרי, אבל הנה קח עוד מיכל למקרה שתצטרך למלא אותו שוב"
"נדיב מאוד מצדך"
"טוב, מכאן אני יכול רק לאחל לך בהצלחה ולהתפלל בשבילך- ותאמין לי שאתה תצטרך את זה"
"תודה רבה עבדול" קרלוס התניע את האופנוע ויצא מהמוסך. אחרי שהוא יצא לשטח הפתוח שמחוץ לעיר ולא היה צריך יותר לנווט בין מכשולים הוא הוריד יד אחת מההגה והתקשר לקוג'ירו.
"למה אמרת לו שאתה מפיסמייקר?"
"הייתי חייב לגרום לו לסמוך עליי איכשהו, וזה בסך הכל חצי שקר שלא מזיק לאף אחד"
"אם אתה אומר, רק נקווה שזה לא ידלוף... ואתה אומר שזאת *לא* מלחמת אזרחים?!"
"ככה עבדול טוען"
"איך זה הגיוני?"
"לא יודע, אבל כשאני חושב על זה זה באמת מוזר שהם יכולים להרשות לעצמם לקנות או אפילו להשכיר יחידות של רובוטים בשלט רחוק"
"לא חשבתי על זה... אבל מי מרוויח מהטבח הזה? מה כבר יש להרוויח פה בכלל?"
"אולי זה איזה ניסוי חולני, כמו קרב המאה" מכשיר הקשר דמם במשך דקה. "הלו?"
"היית חייב להזכיר את זה?"
"את קרב המאה? זה פשוט הדבר הראשון שקפץ לי לראש"
"טוב, תיצור איתי קשר שוב כשיהיה לך משהו חדש לדווח. רות סוף"
קרב המאה. איך הוא מזכיר את זה בכזאת אגביות? תהה קוג'ירו. עד היום האירוע הזה ממשיך לרדוף אותו בסיוטים הכי גרועים שלו...
&nbsp
"בוקר טוב ושלום לכם אסירים נכבדים!" קראה נערה יפנית חייכנית שהוצגה על מסך ענק, "ברוך הבא לקרב המאה!" היא דיברה ביפנית עם כתוביות באנגלית, "אני מקווה שישנתם טוב, כי אנחנו תיכף מתחילים. החוקים פשוטים- להרוג את כל מי שנמצא יחד אתכם במבוך עד שרק אחד מכם ישרוד! יש לכם מגבלת זמן של תשעים דקות, אם יישאר יותר מאחד בסוף הצמידים שיש לכם על הידיים יחשמלו למוות את כל מי שנשאר. כולכם קיבלתם חרבות קאטאנה בתור נשק, אם אף פעם לא יצא לכם להשתמש בחרב- זה הזמן ללמוד! אז בואו נתחיל ובהצלחה לכולם, ביי ביי!" היא נופפה לשלום לפני שדמותה על המסך התחלפה בשעון ספירה לאחור שמנה תשעים דקות בדיוק ולידו מונה עם הכותרת באנגלית ויפנית "מספר החיים שנותרו" שערכו היה מאה.
מאה הכלובים שהיו מפוזרים ברחבי אולם ענקי עם קירות מבוך ומכשולים בגבהים וגדלים שונים נפתחו כולם באותו הזמן, והאסירים שהתאוששו והתעוררו מזריקות ההרדמה קמו על רגליהם, לקחו את החרבות שהונחו על רצפת הכלוב לידם ויצאו למבוך להילחם על חייהם.
קבוצה של יפנים בחלוקי מעבדה לבנים צפתה על גבי המסכים בחדר הבקרה בקרבות שהתנהלו בתוך המבוך.
"מה אתה אומר קוג'ירו?" שאל אחד מהם את השני, "מי לדעתך ינצח?"
"קשה לי מאוד לדעת, אני לא מבין בלחימה" קוג'ירו ענה בעודו נאבק לשמור על פנים חתומות למרות כל הדם והאיברים הקטועים שהוא ראה במסכים.
"אני הייתי מהמר על מספר עשרים ושלוש, קניצ'ירו מורהסאמה"
"הבוגד?"
"כן. רואים עליו שהוא הכי מיומן בחרב בכל המבוך, ואין סיכוי שיפני כמוהו יפסיד לאסירים הזרים בקרב חרבות"
"צודק" ענה קוג'ירו למרות שהוא חשב שזאת הייתה הצהרה געזנית שחצנית ומטומטמת, "אבל אתה באמת רוצה שדווקא קניצ'ירו ינצח? אחרי בגידה כל כך גדולה במולדת-"
"-אנחנו לא אלה שמחליטים קוג'ירו. ובוגד או לא, זה לא משנה. אחרי שנגמור איתו הוא יהיה הכי נאמן שיש"
אל תסמוך על זה, אמר קוג'ירו בליבו, כולו מלא תקווה שהתוכנית שלו תצליח.
הקרבות המשיכו, והחלחלה של קוג'ירו רק גדלה. חיתוך בבטן פה, דקירה בעין שם... קוג'ירו ייחל בכל ליבו שזה ייגמר כבר. ככל שמספר השבויים ירד קניצ'ירו צבר עוד ועוד הריגות מבלי להראות סימני עייפות משמעותיים. קוג'ירו התרשם שקניצ'ירו אכן עמד לנצח וקיווה שהוא יוכל לתקשר איתו כמו שצריך למרות הטבע האכזרי שהוא הפגין במבוך, ואולי בגלל שגם הוא יפני בוגד יהיה להם יותר קל להבין אחד את השני...
&nbsp

 

[jackthesmith1992]

סוף הפרק

"טוב" אמר ראש צוות המחקר כשהוא ראה שנותרו רק עשר דקות בשעון, "הגיע הזמן לשלב הסופי" הוא לחץ על כפתור שגרם לקירות המבוך לרדת לתוך הרצפה ולהיסגר בתוכה, משאיר רק מרחב גדול ופתוח.
"מי נשאר חוץ מקניצ'ירו?" שאל ראש הצוות.
"מספר ארבעים וארבע" ענה אחראי המחשבים שצפה בסטטיסטיקות של האסירים.
"ארבעים וארבע? פלא שהוא הצליח לשרוד דקה עם המספר הזה. מה רשום עליו?"
"מרגל סובייטי בשם קרלוס"
"מרגל סובייטי? באמת? הוא לא נראה סלבי בכלל" דמותו של קרלוס אשר הוצגה במסכים הייתה בעלת עור כהה ושיער שחור.
"כמה הריגות יש לו בהשוואה לקניצ'ירו?"
"לקניצ'ירו יש חמש עשרה ולקרלוס יש... שלוש?!"
רגע ארוך של דומיה שרר בחדר הבקרה. רק שלוש הריגות? אותה המחשבה עברה על כולם, איך לעזאזל הוא הצליח להגיע לקרב הסופי עם מספר הריגות נמוך כל כך? הם תהו.
אחד מהם פרץ בצחוק. "אין לקרלוס הזה סיכוי! קניצ'ירו יחתוך אותו לשתיים על המקום"
"שום סיכוי!" קראו אנשי צוות נוספים.
"תראו הנה זה מתחיל!" איש צוות הצביע על המסך.
קרלוס התייצב מול קניצ'ירו, פנים אל פנים. הם עמדו בשקט במרחק כמה מטרים אחד מהשני עם חרבות מורמות והביטו זה בזה במבט דרוך, כמו של חיה המתכוננת לזינוק על טרף. קניצ'ירו היה כולו מוכתם בדם, אך אפילו טיפה מהדם הזה לא הייתה שלו. קרלוס לעומת זאת היה נקי כמעט לגמרי מדם, אך הוא נשם בכבדות והיה לו רעד קל שהתחיל בכתפיים ונגמר בחוד של חרבו.
"זה ייגמר בדקה אחת"
"שתי שניות!"
"מכה אחת"
הם התחילו בקריאות "הידד!" ו"בהצלחה!" לקניצ'ירו, "חסל אותו כבר קניצ'ירו!" הם דרשו בצעקה.
קרלוס הוריד את חרבו ועבר להחזיק אותה בתנוחה אחורית, הלהב לצד גופו והחוד כמעט נוגע ברצפה. קניצ'ירו נשאר קר ומרוכז מבלי לשנות עמידה. קרלוס חרק שיניים וההתחיל לרוץ קדימה עם החרב- ובאמצע הדרך הוא עצר והשליך אותה על קניצ'ירו. קניצ'ירו קפץ הצידה והדף את הלהב המושלך עם חרבו שלו- ולפני שמישהו הספיק לקלוט אפילו קרלוס סגר את המרחק ביניהם, תפס את ידיו את קניצ'ירו אשר אחזו בידית החרב ונתן לו נגיחה לפרצוף.
עיניהם המלוכסנות של כל הצופים התרחבו למראה המתרחש מולם. קרלוס שינה את האחיזה והחל לתת לקניצ'ירו הפצוע רצף של ברכיות אחת אחרי השניה, עוד ברכיה ועוד אחת- ולסיום שינה שוב את האחיזה ונפל יחד עם קניצ'ירו עם כל המשקל על הכתף שלו. היא יצאה מיד מהמקום בקול גדול שכל הצופים שמעו דרך הרמקולים.
קרלוס קם ונתן חצי מבט בכיוון אחר לפני שהוא ניגש לחרב שהייתה הרצפה והרים אותה. הוא התקרב לקניצ'ירו אשר שכב על הרצפה משותק מכאב והפך אותו על הגב בבעיטה, הניף את חרבו בשתיי ידיים הפוך עם החוד למטה ותקע אותה בליבו של קניצ'ירו. קרלוס הפנה שוב את מבטו למסך- מספר החיים ירד לאחד ושעון הספירה לאחור נעצר.
"אני יודע שאתם צופים" הוא צעק ביפנית לא מושלמת אך מובנת, "לא יודע ולא אכפת לי מה המטרה שלכם, אבל אם אתם מתכננים לי משהו אז תבצעו אותו כבר!"
"כרצונך" אמר ראש הצוות בשקט ולחץ על הכפתור הכתום בשלט שלו.
הצמיד של קרלוס העביר זרם חשמלי חזק בכל גופו. הוא צרח מכאבים בעודו מנסה להתאפק דקה ארוכה עד שהוא התמוטט.
"תכינו אותו לניתוח" פקד ראש הצוות וכולם ניגשו מיד למשימה.
קוג'ירו כבר לא היח בטוח מה מפחיד אותו יותר- ההאכזריות וההנאה מכאב שהפגינו שותפיו לצוות או האלימות האינטילגנטית אותה הפגין האסיר הזה קרלוס שבידיו מופקדת כעת התקווה האחרונה שלו...
&nbsp

 

[Zoomf]

אהם אהם:

טוב, אני הולך לחלק את הביקורת שלי לשני חלקים. החלק הראשון עם העיר והחורבות, והחלק השני עם קרב מאה.

חלק ראשון:

1) נתחיל עם עניין שגיאות הכתיב. לא, אין לך הרבה, אני בעצמי ספרתי כולה איזה שש בכל הפרק. מדובר בדברים כמו דרם במקום דרום, או בהכפלהה של ההאות ה' במילים מסוימות.או בהיעדר רווח בין סימני פיסוק. הבעיה היא שאלו לא שגיאות מחוסר ידע, אלה שגיאות של חיפזון בכתיבה, שזה חבל.

2) העמסה של תיאורים באותו משפט. קורה לעיתים שאתה כל כך מנסה להוסיף עוד מידע, שלדעתך הוא חשוב, אבל אתה מכניס אותו בצורה לא טובה לסיפור. זה משהו שחוזר על עצמו לאורך כל הפרק, אבל אני אדגים עם הפסקה הראשונה:
רעש הלהבים של המסוק חתך את השקט של שמי הלילה לפני שהוא נעצר באוויר.
המשפט הזה למשל מדבר על שני דברים. בהתחלה אתה מתאר את רעש הלהבים, ואז אתה עובר לדבר על המסוק עצמו. זה משפט אחד שמדבר על שני דברים שונים וזה יוצר סרבול ועומס בקריאה. מומלץ להפריד משפטים כך שכל אחד מהם יכיל נושא אחד בלבד. משפט למסוק, ומשפט לרעש הלהבים. אופצייה אחרת היא להחליף את "לפני שהוא" ב-"כשהוא", ואז רעש המדחפים הופך לתוצאה של עצירת המסוק, וזה איכשהו זורם יותר.

קרלוס סיים לארגן את הציוד שלו, ניגש לדלת המסוק וקפץ ממנו לפני שהמסוק עשה פרסה באוויר והחל בטיסה חזרה.
שוב, המשפט מתחיל בקרלוס ונגמר במסוק. זה תיאור שתי פעולות של שני גופים שונים באותו משפט. זה מעיק וזה הורס את הזרימה של הסיפור. בנוסף השימוש במילה "לפני" גורמת לתחושה של חוסר תיאום בין קרלוס למסוק, כאילו קרלוס זינק החוצה מבלי שמפעלי המסוק היה מודע לכך שזה אמור לקרות.

קרלוס חיכה מספר שניות ופתח את המצנח, ורגע לפני שהוא עמד לפגוע בקרקע בעוצמה הוא עשה גלגול צנחנים וקם על רגליו המכניות ללא פגע. הוא הסיר את המצנח וחשף את השריון הכהה שעטף את כל פלג גופו העליון ואת ראשו שהיה סגור בתוך קסדת מתכת ללא פתחים פרט לפס ראייה חד-כיווני.קרלוס הביט למרחק בכיוון העיר. עשרה קילומטרים, הוא העריך.
דבר ראשון אין צורך לציין שהוא 'עמד לפגוע' ושהוא עמד לעשות זאת 'בעוצמה', משום שזה שוב הוספת פרטים שמסרבלים את המשפט, ויותר נורא הוא שהם גם מובנים מעליהם (הוא הרגע צנח ממסוק, לא? אני לא חשבתי שהוא נחת כמו נוצה).
דבר שני אתה משליך עלינו הרבה פרטים אודות מראהו של הגיבור ומצפה מאיתנו להתמודד עם זה. שוב, זה מרגיש כאילו תיארת בשביל לצאת ידי חובה, ולכן זה מרגיש כה תקוע. תיאור של דמות זה משהו שצריך לקרות ברובו כבדרך אגב, בהזדמנויות מתאימות. למשל אפשר לתאר את שריון גופו של קרלוס על ידי תיאור שההריסות משתקפות בו, או לתאר את קסדתו באמצעות המפגש עם עבדול בהמשך. הרעיון הוא שזה הרבה יותר מעניין לקרוא תיאור שמציג איך הסביבה מגיבה למראהו של קרלוס או איך קרלוס חווה את המראה שלו (איך הוא רואה דרך החרך הזה, למשל), ולא נטו את המראה. בנוסף אין שום חובה להכניס את כל המידע הזה כבר במשפטים הראשונים של הסיפור, או אפילו בפרק הראשון של הסיפור. תיאור של דמות זה משהו שיכול לערוך... פרק? חצי פרק? חצי ספר? תמיד אפשר להחליק פנימה עוד תיאור, או להתמקד בפרט אחר כל פעם, וזה רק בונה את התיאור טוב יותר בעיני הקורא. לכתוב כמה שיותר פרטים ואז לעזוב את זה לשארית הסיפור זה לא טובץ הקורא לא באמת זוכר כלום. מה שכן צריך לבוא בתחילת הסיפור זה תיאור כללי. וגם זה צריך לבוא בהזדמנויות "מזדמנות". קח למשל את התיאור של הרגליים. התיאור שלהם הוכנס יחד עם תיאור הנחיתה – הקורא אפילו לא שם לב לכך. בנוסף גם לא עשית דבר חוץ מלהזכיר שהרגליים שלו מכאניות, אבל איזה סוג של רגליים מכאניות? צינורות וזרועות ברזל? פלסטיק עם מפרקי נחושת? כרגע הקורא יכול לדמיין אותן איך שהוא רוצה, וזה דבר טוב, כי זו חלק מההנאה שבקריאה.

אני לעולם לא אתרגל לזה, הוא חשב לעצמו כשראה את עננות החול שהרוח העיפה, הרוח שהוא לעולם לא יוכל להרגיש שוב... קרלוס החל בדרכו לעיר בריצה קלה ושקטה.
לעולם לא יתרגל למה? ללקפוץ ממסוקים? לעננות חול? ללא להרגיש רוח חולפת על עורו? זה לא ברור. בנוסף לי זה נראה טיפה מוזר שקרלוס הרגע נחת ממסוק בשטח עויין, אבל עוצר להרהר מלנכולית בכך שלעולם לא יחוש את הרוח. לך זה אולי נראה טבעי, לאחרים זה אולי יראה טבעי, לי זה לא מרגיש טבעי. מצד שני אני רק אדם אחד.

3) לפעמים קורה שאתה מסביר מה הדמות עושה במקום לתאר מה שהדמות עושה. קטע שזה בולט בו במיוחד הוא:
קרלוס סרק את האיזור אחרי סימנים של עקבות רגליים ורמזים אחרים שמצביעים על כיוון ההתקדמות שלהם. הכל נראה מבולגן ומעורבב, כאילו הם תקפו ללא מטרה מוגדרת...
הוא יצא מצדה האחר של העיר וראה בחולות סימנים של טנקים מרחפים שנחתו וחנו שם מקודם לפני שהמשיכו ליעד המתקפה הבאה. הוא ספר עשרה טנקים גדולים, ולהערכתו כל טנק היה מסוגל להכיל עד ארבעים רובוטים. הוא קיווה שנפלו בקרב על העיר יותר רובוטים ממה שהוא מצא וסרק את החולות על מנת למצוא שאריות מהקרינה שהטנקים המרחפים השאירו אחריהם בעודם נוסעים ליעד הבא.

במקום להסביר לקורא שקרלוס חיפש וקרלוס מצא, הרבה יותר מעניין יהיה אם תתאר איך קרלוס חיפש (לייזרים? ראייה תרמית? סונאר? זו גם "הזדמנות" מסוימת להכניס תיאור של ראשו של קרלוס), ואז תתאר את מה שהוא מצא. זה הופך את קרלוס להרבה יותר מחוכם אם הוא לא יודע מה הוא חיפש, אבל הוא מצא את זה בכל מקרה. לדוגמה, במקום לתאר שקרלוס חיפש קרינה של טנקים ומצא קרינה של טנקים, אפשר להסביר שהטנקים המרחפים משאירים אחריהם שאריות קרינה ושהסביבה הייתה מלאה בהן, ושקרלוס עקבב אחריהן ומצא שהן הובילו דרומה. כך נדמה שקרלוס 'גילה' משהו שלא כל אחד אחר היה מגלה – זה הופך אותה למיוחד יותר. אבל אם הוא מגיע ונדמה כאילו שהוא נוהג לפי נוהל חקירה מיושן אז מה זה מעניין?
אני מזכיר, אומנם - זהו לא המקרה היחיד שבו אתה מעדיף הסברה על פני תיאור, מומלץ לעבור ולחפש היכן ניתן ליישם זאת.


4) השיחה בין עבדול לקרלוס היא קצת... שטחית. נתחיל מזה שבהתחלה לא מוכן לדבר עם קרלוס ואז פתאום הם הופכים לחברים הכי טובים שאפשר. עבדול אומנם טוען שהוא אינו בוטח בקרלוס, ורק כדי להמחיש את זה הוא נותן לו את הרכב שלו, שהוא כנראה גם אמצעי ההימלטות היחיד לו מהמקום הזה, ואפילו נותן לו מיכל דלק נוסף (שהוא שולף מהאוזן, כפי הנראה).
ועכשיו ברצינות. השיחה הזו מרגישה כמו קטע מעבר שנועד לספק פרטים נוספים לרקע של הסיפור, אולם אין לה קיום בפני עצמה. כלומר אני לא יכול לראות שיחה כזו קורת בעולם האמיתי. אז נכון שזה סיפור, אבל עדיין יש רצון לחוש אוטנתיות בהתגלגלותה של שיחה. יש כאן המון משפטים שאפשר למצוא בסרט פעולה ממוצע וזה פוגע בייחוד של הסיפור ושל הדמויות. איך פותרים את זה?
התשובה היא - עם הרבה קושי. הרבה כותבים, וגם סופרים מפורסים לפעמים (וכשהם עושים את זה, זה לא יותר מוצלח), נוטים לדחוף לדמויות משפטים ג'נאריים רק כי זה מגניב שהדמות הזו תגיד את המשפט הזה אבל זה חורג מהאישיות של הדמות. הדרך הכי מוצלחת להתחמק מזה היא לשאול את עצמנו "מה X מחפש להשיג מהשיחה הזו?". ברגע שעונים על השאלה הזו פתאום מגלים שאולי קרלוס בכלל לא היה מסביר את עצמו לעבדול, כי הוא הגיע לפה רק להשיג מידע, ולא ליחסי ציבור, או לחילופין שהוא היה מתשאל את עבדול יותר לעומק על מה שהתרחש או על אילו רובוטים מדובר, כי הוא רוצה לדעת מול מה הוא מתמודד. זה חשוב שתמיד תדע מה הדמות רוצה להשיג מהשיחה, כי אז זה בחוסר ברירה הופך למלאכותי.

 

[Zoomf]

חלק שני:

באופן מפתיע החלק הזה הרבה יותר מוצלח. זה משום שהוא חלק מותח בעל התרחשות מהירה, ואתה נותן לו את היחס המדוייק שקטע כזה צריך. פרט לשני משפטים בפתיחה שמתארים את השעון והמבוך, כל התיאורים איכשהו זורמים אחד לתוך השני. למשל:

"מרגל סובייטי? באמת? הוא לא נראה סלבי בכלל" דמותו של קרלוס אשר הוצגה במסכים הייתה בעלת עור כהה ושיער שחור.
זו דרך מצויינת להכניס את תיאור מראהו של קרלוס. או למשל:
"עיניהם המלוכסנות של כל הצופים התרחבו למראה המתרחש מולם"
זה מצויין, כי זה עושה דבר מדהים וגורם לנו לדמיין את הפרצופים ההמומים של כולם, וגם גורם לנו להבין שהם אסייתים. האפקט המגניב הוא שכל פעם שאני אקרא את זה עכשיו אני אוטומטית אדמיין אותם כאסייתים, אפילו שזה לא הוזכר לפני כן. משפט כזה גורם לקורא לערוך את כל התרחישים רטרו-אקטיבית. שזה מגניב.

בנוסף משהו שהיה כאן, והיה חסר מאוד בחלק הראשון, זה מחשבותיו ותחושותיו של הדמות הראשית. במקרה הזה זה קוג'ירו, אבל זה הרגיש חסר מאוד עם קרלוב. את הסצנה הזו אנחנו אשכרה חווינו דרך קוג'ירו, ואילו את החלק הראשון חווינו כאילו במבט מרוחק, בלי קשר לקרלוס, למחשבותיו ותחושותיו. (או לפחות בלי להרגיש באלו).
במילים אחרות, אם תיישם את זרימת התיאורים של החלק הזה בחלק הראשון של הסיפור זה יהפוך אותו להרבה יותר מעניין לקריאה.

צ'או