הסימפוניה הבלתי גמורה... של החיים

[רוח מדבר]

כיף לראות אותך פה ../images/Emo24.gif

 

[רוח מדבר]

הסימפוניה הבלתי גמורה... של החיים

(הודעה זו כבר פורסמה בעבר, אך אני מפרסם אותה שוב מכיוון שכתבתי את ההמשך.) "תגיד לי" שאל אותי המורה שלי אחרי שתיקה ארוכה. "מתי אתה מתכוון ללכת עד הסוף עם מה שאתה רוצה לעשות בחיים?" - "אני צריך להחליט לעשות את זה ואז ללכת על זה" עניתי לו - "אתה יודע מה אתר רוצה לעשות בחיים?" הוא שאל - "בוודאי שכן, אני רוצה להנחות סדנאות, לטפל באנשים, To make a difference , אתה יודע את זה" עניתי - "נו??? אז למה אתה מחכה? " שאל המורה, מעט בקוצר רוח - "אני רק צריך לעשות את ההחלטה הנכונה, ואז כשאחליט כבר לא תהיה לי בעיה ללכת עם זה עד הסוף" - "אז מה עוצר אותך מלעשות את ההחלטה הנכונה?" המשיך לתחקר אותי - "אני לא בטוח מהי ההחלטה הנכונה, אם אני אעשה החלטה שגויה, אני עלול להתקע, להשאר בלי כסף בשביל לשלם לאוכל, שכ"ד, דלק." ומיד הוספתי "לא שעכשיו המצב מזהיר במיוחד, די עובד מדחי אל דחי" - "ואתה נהנה ממה שאתה עושה?" - "כן" עניתי והשתתקתי, קצת מהורהר, וחשבתי לעצמי, האם אני אוהב את מה שאני עושה.. אני נהנה מזה, אני אוהב את זה במידה מסויימת, זה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים, אבל זה מה שמפרנס אותי היום. "אני אוהב את מה שאני עושה, כן" המשכתי בדברי " אף על פי שזו לא תהיה הקריירה שלי, כמובן" - "אז למה אתה מחכה?" שאל אותי כלא מבין - "לא יודע, אולי שיגלו אותי, אולי שיהיה לי מספיק כסף כדי לחיות באופן נורמלי ואז להשקיע במה שאני באמת אוהב, אולי שאני אהיה יותר טוב, לא באמת יודע למה אני מחכה" עניתי, ובעודי שומע את דברי עלו בי מעט תחושות תיסכול. אני יודע מה אני שווה, אני יודע מה אני מסוגל ויכול לעשות ועד כמה אני מוכן להתאמץ ללמוד ולהשתפר בדברים האלה, שחשובים לי באמת. מצד שני אני גם רוצה להנות מזמן פנוי של אי עשיה, של סטלבט, של ההנאה של לא לעשות כלום. - "תגיל לי" שאל אותי שוב המורה, במעין נימה כביכול מתנשאת, אבל עם חיוך קל על שיפתותיו " מתי אתה מתכוון ללכת עד הסוף עם מה שאתה רוצה לעשות בחיים?" לא ידעתי מה לענות לו. שתקתי "האם אתה שם לב שבעודך מחליט שלא להחליט, אתה תקוע במקום? אתה לא מתקדם באמת לאן שאתה רוצה? האם אתה מודע לזה שבעודך מחכה לעשות את ההחלטה הנכונה, אתה מונע מעצמך להתגלגל? ובעצם זה אין לך כלום? אז נכון, אתה לא טועה, אבל אתה גם לא משיג את מה שאתה באמת רוצה? וזה כמוהו כלעשות טעות בכיוון.. לא כך?" - "כן, אבל..." - "עצור" אתה יודע איך אומרים אבל באנגלית?? - " But “ - "בדיוק ו- But(t) is where the shit comes from " אמר בחצי חיוך "כך שכל פעם שאתה משתמש ב'אבל' הזה, אתה רק מוסיך לעצמך עוד חרא לחיים, בדר"כ ע"י התירוצים שבאים אחרי ה-'אבל' ". "אבל...", רציתי לענות אך הוא מיד הרים את ידו אל אפו וסתם אותו, כאילו מישהו הסריח את הסביבה, ומיד החל מנופף בידו השניה, מנסה לפזר את הריח המסריח לכל עבר. בראותו שאני מעט המום, בלי לדעת מה אני רוצה לומר, איך להגיב.. הוא חייך, ושאל אותי "תגיד לי, באיזה מימד זמן אתה מגלה אם החלטה שעשית היא נכונה או לא?" - " רק בדיעבד, כלומר בעתיד אני אדע." - "כלומר, רק אחרי שעשית את ההחלטה! לא לפני, בחיים לא לפני. אבל מה קורה, בעודך עומד, וחושב, לאיזה כיוון לפנות, ושואל אנשים לדעתם, וכל אחד נותן לך את דעתו האישית, הכללית, הסביבתית והאיכותית מבלי לחסוך בהסברים וטיעונים חלקם רציונליים חלקם אמוציונליים. אתה עדיין עומד באותו המקום. זוכר את הפתגם – אם תמיד תעשה את מה שתמיד עשית ..." - "תגיע תמיד רק לאן שהגעת" השלמתי את משפט ביחד איתו. "כן, כן, אני מודע לזה.. לא שזה עוזר לי, אני עדיין עומד במקום. לפעמים אני מרגיש כאילו אני עובד פול גז בניוטרל, ולפעמים אפילו ההנדברקס משוך". - " כנראה שלא נמאס לך באמת לעמוד שם, אחרת כבר מזמן היית מתקדם, לא כך?" - "זה לא פשוט" עניתי, כולי מהורהר, החודש אני עובר דירה, צריך לשלם שכ"ד, למצוא שותפה, לקנות מקרר, אין עדיין ריהוט לסלון, צריך לשלם את החשבונות שנגררו מהחודשיים האחרונים, לשלם להובלה, לשלם, לשלם, לשלם, לשלם.. וואו .. איך אני יוצא מכל הברוך הזה... לפתע חטפתי סטירה לא נורמאלית שהוציאה אותי מתוך הטראנס של הרחמים העצמיים שנכנסתי אליו, ישר לתוך הרגשת הפתעה מעורבת בכעס מהול בהלם ולפני שהספקתי לומר משהו, מסתכל עלי המורה שלי ואומר... "ראית מה קרה כרגע?????" בהפתעה גם הוא.. - “ מה קרה? " שאלתי מעט מסוקרן, מה הפתיע את המורה שלי.. - "עברה לידך עוד הזדמנות שפספסת, זה הכל" אמר מורי חצי משועשע חצי רציני. - "מה??? - " בזמן שאתה שקוע בכל מני מחשבות על מה עוד לא שילמת, ומה אתה צריך לעשות, אתה מפספס הזדמנויות בחיים. אתה רואה הזדמנות, תפוס אותה בשתי הידים, תחייך הנה תפסת הזדמנות, תמיד תוכל לשחרר אותה ולהמשיך הלאה. תעשה החלטות, גם אם תטעה, תמיד תוכל ללמוד ולתקן. וכך לא תשאר תקוע במקום, פול גז בניוטרל" - "כן, אבל " והוא שוב עושה את התנועה ליד האף, כאילו משהו מסריח שוב, אך הפעם לא ויתרתי והמשכתי " אבל, אם אני טועה ואני נשאר בלי מקום עבודה, איך אני משלם את כל החובות? שכ"ד, אוכל דלק וכד'? במיוחד במצב הכלכלי של המדינה היום. כשעל כל מקום עבודה, יש מאות קופצים?" - את המאמר הזה, לא גמרתי.. כי אני עדיין באמצע השיעור, ואין לי מושג עדיין איך הוא יגמר.. עד כמה האמונה שלי בעצמי חזקה, אל מול עד כמה חזק הפחד שלי מעשיית ההחלטה הלא נכונה, כלומר הטעות שבגללה אני אשאר אולי בלי עבודה, בלי אוכל, בלי מקום לגור, ומי יודע עד כמה עוד זה יכול להתדרדר.... הפחד הזה. די שולט, די מוביל, דיי קובע את הטון, לא פעם ולא פעמיים. האם ללכת ולרדוף אחרי החלום ולהתמסר כל כולי לחלום ... או להתפרנס, ובמקביל להציץ אל החלום מדי פעם, לחייך, לעקם את הפרצוף, ולחזור לעבודה הרגילה... איזו השראה אפשר להוציא מהמאמר הזה.. בניגוד למאמרים האחרים שכתבתי, שבהם השיעור היה לי ברור ביותר, כאן אני תקוע..... איך אתם הייתם ממשיכים מכאן? מה הייתם עושים? לאן פונים? רוח מדבר.

 

[רוח מדבר]

הסמפוניה הבלתי גמורה - הגרנד פינאלה

"בוקר טוב, כבוד הרב", ליגלג עלי הבוקר המורה שלי, בנימה מחוייכת כמעה, "נו? איך הולך? מה עושה? מה מתכוון לעשות? עד מתי תשב בחיבוק ידיים בשדה אי ההחלטה שלך?" - "שדה אי-החלטה?" שאלתי, לא מבין כ"כ למה הוא מתכוון. - "כן, שדה אי-החלטה, אתה זוכר כשנסעת לסיני, שם על החוף הזהוב, ימים שלמים של לא לעשות כלום, לשכב בחושה, לשחק שש-בש עם הבדואים, לאכול את מה שמגישים, לשחות קצת, אבל בעיקר לא לחשוב, לא להחליט, לא לעשות כלום", המורה השתתק לרגע בעוד הזכרונות הנפלאים מציפים אותי ואני נזכר בשקט המוזר של סיני, שלמרות שאין שם מה לעשות, לא משעמם בכלל. פשוט נמצאים במעין בועה שהזמן עצר בה מלכת. במעיין תחנת אוטובוס, לאוטובוס שיודעים שהוא יגיע רק בעוד יומיים שלושה (כשנצטרך לחזור בחזרה לחיים המהירים, לעבודה, לבית, לחובות, לחברים, לסקס, לבילויים, לצרות, למחשבות הטורדניות הרגילות) אבל בינתיים בסיני, הכל עומד מלכת, אין שום תנועה סואנת ורעש רקע בתוך הראש ובגלל זה המקום הזה כה קסום וכה דומה לבועה שהזמן עמד בה מלכת. - "תחזור, תחזור לכאן", קטע המורה שלי את המסע הזכרוני שנכנסתי אליו והחזיר אותי למציאות. "זהו בדיוק שדה האי-החלטה, המקום שבו אתה מחליט שלא להחליט". המורה שתק לרגע קצר ומיד שאל אותי בסבר פנים קצת יותר רציני, כאילו נזכר במשהו שהוא עוד לא סגר: "האם אתה מודע לזה שהחלטה זה דבר דינמי?" - "מה זאת אומרת, דינמי? אני מחליט וזהו, מה שהחלטתי זה מה שאני פועל על פיו, לא נראה לי שהחלטה זה דבר דינמי, אלא אם אני לא מבין למה אתה מתכוון. למה אתה מתכוון?" מורי צהל בהתלהבות: "אני שמח ששאלת ושלא נקטת בעמדת ידיעה, זה אומר שאתה מוכן ללמוד משהו חדש ואתה תופס הזדמנות, נהדר", ובעודו מתמוגג מעצם שאילתי את השאלה המשיך, "כשאתה עושה החלטה, האם שם זה נגמר? או שאתה יכול לשנות את ההחלטה שלך בכל רגע ורגע בזמן?" - "מה זאת אומרת כשאני מחליט משהו אני מחליט וזהו, אם אני ישנה בכל רגע את דעתי ואחליט משהו אחר, אז מה הטעם להחליט מלכתחילה?" - "נהדר, אתה ממשיך לשאול", צהל מורי שוב. "מה באמת הטעם להחליט מלכתחילה?" החזיר לי את השאלה, והסתכל עלי במבט שאומר: אתה יודע את התשובה, אז אל תזיין לי בשכל. - "טוב, אוקי, הבנתי. אם אני לא אחליט אני לא אגיע לשום מקום, רוב הסיכויים שאני אסתובב במעגלים, או אשב במקום." - "נכון מאוד, אבל אז אתה גם מחליט." ולנוכך מבטי המשתומם הוסיף "אתה מחליט שלא להחליט, ואתה יושב בשדה האי-החלטה, בסיני." אחרי שתיקה קצרה, שלי לא היה מה להוסיף המשיך מורי: "תאר לך שאתה רוצה לצאת מתוך יער סבוך שאתה נמצא בו, אם לא תבחר כיוון מסויים, אתה או שתשאר במקום, ואז אתה לא משיג את המטרה הראשונית שלך, שזה לצאת מהיער, או שאתה הולך במעגלים, בלי נקודת התקדמות ברורה, ואז יש סיכוי כלשהו שתצא וגם יש סיכוי סביר שתסתובב הרבה יותר זמן במעגלים ואולי גם לא תצא אף פעם. לעומת זאת אם תחליט שאתה מתקדם בכיוון שבחרת ויהי מה, מתוך מודעות שיכול מאוד להיות שאולי אתה טועה ואולי לא, אבל עד שלא תתחיל ותתקדם באותו הכיוון, לא תדע. להזכירך בשיחה הקודמת מה שדיברנו על מימד הזמן שבו תדע אם החלטה שקיבלת נכונה או שגויה. ואז כשאתה מחליט ומתקדם, בכל שעל וצעד אתה בודק את ההחלטה שלך, באופן מודע או לא, ומחליט מחדש. האם להשאר במקום, האם להמשיך ולהתקדם באותו הכיוון או האם לשנות כיוון ולהתקדם בכיוון אחר. ומשום זה החלטה זה דבר דינמי, שיכול להשתנות בכל רגע ורגע, ולא דבר סטטי שהוא כך וגמרנו". הנהנתי, הייתי עימו ועם זאת נזכרתי בשיחה הקודמת, איך שלא יכולתי שם לראות מעבר לפחד שלי, מעבר למה שיקרה. - "עדיין, הפחד הזה שתוקע אותי כל כך, שמונע ממני להתקדם בכיוון שאני כל כך רוצה, כל כך מעוניין בו, עדיין קיים, עדיין תוקע". - "תאמר לי" אמר המורה, "מה יקרה אם נניח תבחר, תחליט וזאת תהיה החלטה שגויה? מה אז?" - "אז אני עלול להשאר בלי כסף לשלם את כל החובות, בלי אוכל, בלי כלום" - "ואיזה מין אדם תהיה אם תעשה טעות ותישאר בלי כלום? לפי דעתך" - "מה זאת אומרת איזה מין אדם?" - "כן, מה תאמר עליך? אם תעשה טעות כזאת ותגיע למצב הזה שבלי כסף, בלי אוכל, בלי כלום" הדמעות נתקעו לי בגרון, התחלתי לנשום יותר בכבדות בעודי מרגיש את הפחד מציף אותי מכל עבר "לא יודע", עניתי בלחש, מפחד לגעת, מפחד לנחש, מפחד ממה שיש שם... מורי לא הרפה, בעודו רואה את הפחד גואה בי, "אם אתה לא יודע, את מי אני אשאל?" חייך אל מול פני ההולכים ומחווירים. "איזה מין אדם הוא זה שעשה טעות והגיע למצב שאין לו אוכל, אין לו כסף אין לו כלום?" - "אני לא יודע" לחשתי ודמעות מילו את עיני, ידעתי טוב מאוד פתאום איזה מין אדם הוא זה, מה שניסיתי להסתיר במשך כל החיים, שלא יגלו, שלא ידעו, הנה פתאום מופיע ברוב הדרו הפחד הזה, הדרקון שהסתתר מתחת לכל ההתנהגויות שלי, מתחת לכל התפיסות שלי בחיים, מתחת לכל הדפוסים והאוטומטים שלי. הוא מוציא את ראשו הגדול והמפחיד. ובעוד המורה שלי מסתכל עלי במבט מבין, מנחם, הדמעות לא יכלו שלא לצאת, וזלגו כמו מים. - "איזה מין אדם הוא זה שעשה טעות והגיע למצב שאין לו אוכל, אין לו כסף, אין לו כלום?" חזר מורי על השאלה ביתר רכות. - "הוא כלום, הוא אפס" הדמעות חנקו את גרוני, הנה אמרתי מה אני, נגעתי במפלצת המפחידה הזו. - "האם אתה באמת יכול להיות כלום, אתה, מיקי, עם כל מה שעשית עד היום, כל מה שהשגת, כל מה שבנית, כל מה שלמדת? האם באמת אתה יכול לומר שאתה אפס, שאתה כלום?" שאל אותי מורי פתאום, בחדות, כאילו הכניס סכין לתוך אבטיח. החדות הזאת החזירה אותי מיד החוצה מתוך סבך המחשבות, ההתלבטויות, הפחדים והרעש הנוראי שהייתי שרוע בתוכו, בתוך הראש שלי. מיד החשיבה האנליטית שלי התלבשה על העבודה והתחילה לערוך ספירת מלאי על כל מה שעשיתי עד היום, כל מה שלמדתי, כל מה שהשגתי, כל החברים שיש לי, כל המקומות שבהם עבדתי, כל המאמרים שכתבתי, כל ההבדלים שעשיתי בשיחות עם חברים, בשיחות בפורומים ברשת, בשיחות עם הורי. הכל מיד עלה, והציף אותי. השאלה שהסתובבה לי בראש הייתה "האם באמת אני יכול לומר שאני אפס, שאני כלום עם כל מה שעשיתי עד היום?", מעיין חיוך של שחרור התחיל להתפתח בעוד תחושת אהבה עצומה התחילה למלא חלל כלשהו בתוכי שעד היום פחדתי להסתכל עליו, פחדתי לגעת בו, פחדתי ממנו פחד תהומי, ולו רק בגלל שלא ממש ידעתי מה יש שם, איזה דרקון נוראי מסתתר שם בפנים. מורי חייך בעודו מסתכל על השינויים שעוברים עלי, חיכה כמה דקות ושאל אותי שוב: "האם אתה באמת יכול לומר שאתה אפס? שאתה כלום?" חייכתי ברכות, "לא, ממש ממש לא. אני לא אפס ובטח לא כלום" תחושת שחרור עצומה שהתחילה להתפתח בי קודם עלתה והתפוצצה לכל הכיוונים בתוך החזה שלי, תוך שהיא שולחת ניצוצות של אור לכל גופי, היה נדמה לי שאני קורן כמו גלגל ענק בלונה פארק, המלא באורות נוצצים שנדלקים ונכבים לסירוגין. יומיים אח"כ החלטתי, אני הולך עד הסוף עם מה שאני רוצה לעשות בחיים ויהי מה! מתוך הידיעה הברורה שזה היעוד שלי! אף על פי שידעתי את זה בעבר, הפעם הידיעה הייתה מושלמת, ההבנה, התובנה, החשיבה היו צלולים כמו קריסטל. אני הולך לעבוד בהנחיית ואימון קבוצות ובטיפולים אישיים. זה מה שאני הולך לעשות, גם אם אאלץ לרעוב תקופה. כי זה מה שאני אמור לעשות. נכון לעכשיו. ומה אתם הולכים לעשות? מיק. רוח מדבר

 

[רוח מדבר]

אפילוג

עברה חצי שנה מאז שכתבתי את המאמר הראשון, אחרי שכתבתי אותו, מתוך מקום של תקיעות, עם ידע על מה עלי לעשות אך יחד עם זאת פחד תהומי, החלטתי לצוף, פשוט לצוף, מה שיהיה יהיה, כי במילא אני לא יכול לשנות כלום... צפתי כך במשך חמישה חודשים, בשדה אי ההחלטה הזה, עד שצצה הזדמנות לעבור סדנה שמתעסקת בנושא הזה בדיוק, התמודדות עם הפחד הפנימי - "מעבר לחשש". סדנה אחרונה במסלול התפתחות מדהים שתחילתו הייתה בסדנה שנקראתה מהות, בפברואר 2002. החלטתי לתפוס את ההזדמנות הזו בשתי ידיים וללכת על זה. הסדנה הייתה בשישי שבת, ביום ראשון הודיעו לי בעבודה שמפטרים אותי. את ההודעה הזו קיבלתי דווקה בחיוך, עד כמה מפתיעה שהיא הייתה, שכן לא היו סממנים ראשוניים לזה. עדיין הייתי שקט מאוד עם זה, לא פחדתי, לא נבהלתי. אבל דבר אחד כן. אמרתי גומר ללכת עד הסוף עם מה שאני רוצה לעשות בחיים. ויהי מה. אין צורך לחכות לסדנה זו או אחרת. כל מה שיש לעשות זה לקחת פנס. ולהאיר על הדרקון המפחיד הזה שנמצא שם עמוק עמוק בתוך החלל שבתוכנו. החלל שמניע אותנו לא פעם ולא פעמיים דרך הפחד. כי ברגע שמאירים עליו ולו פעם אחת. על הדרקון האמיתי, העמוק ביותר. אז או אז רואים שהוא בעצם לא כזה מפחיד, ואם אנו מאפשרים לעצמנו להתקרב אליו, אנו יכולים לגלות שהוא גם יכול להיות ידידותי, ואז לתת לנו את האוצר שהוא שומר עליו. כי לכל דרקון יש אוצר. בנושא הזה אני ממליץ לקרוא את המאמר "לגלות את הדרקונים בחיינו". ( מצ"ב בהמשך - גם פורסם בעבר) מיק. רוח מדבר

 

[רוח מדבר]

לגלות את הדרקונים בחיינו

בעודנו זורמים בחיים אנו נתקלים בכל מני הרגשות שונות כגון: כוחניות, קנאה, יהירות, חוסר כנות, תאוות בצע, גאווה ועוד רבות אשר לעיתים אנו נחרדים מעצם העובדה שאנו מרגישים כך, לעיתים אנו מיד פועלים בכדי לשנות את ההרגשה הזו ולעיתים אנו פשוט זורמים עם אותה ההרגשה ופועלים על פי הנהגתה. בדרך לחיבור שלנו עם ההוויה הפנימית שלנו, עם הילד הפנימי, עם המדריך הרוחני, בעודנו עוברים דרך תחושות ורגשות אנושיים אלא אשר מצד אחד מעכבים את התפתחותנו ומצד שני מהווים מנורות אזהרה וחיווי על שיעורים שעלינו ללמוד בדרך. אנו יכולים לבחור בהסתכלות השניה ולפעול בכדי ללמוד את השיעורים הללו בחיים. ניתן לדמות תחושות ורגשות אלו לדרקונים. הדרקון הוא יריב ראוי לאדם הנמצא בדרך של התפתחות אישית. ואכן בדרך לחיבור שלנו עם ההוויה הפנימית שלנו אנו נתקלים בדרקונים רבים. מדוע דימוי של דרקונים: הדרקון הוא חיה מיתולוגית מחד אך בעלת קיום פיזי מאידך ולא רק רעיון מופשט – קשה להתעלם מדרקון. (במיוחד אם הוא מעופף לך בתוך הראש) – ובעודו חושב על הדרקון, האדם מתכוונן ומתחבר אל מחוזות הדמיון שלו שזהו המקום האולטימטיבי לפתרון בעיות רבות בחיים. שנית הדרקון מחבר את האדם אל העבר העתיק, אל המקור של חוכמה וידע. שלישית הדרקון גם מחבר את האדם אל הילד הפנימי, אל הוויתו, המקום שבו נמצאת האמת הפשוטה והטהורה ביותר של כל אדם. הדרקונים נמצאים בתודעת המין האנושי כבר מאות בשנים. דרך אגדות, סיפורים, מיתוסים והניסיון האנושי אנו למדים שכל אחד מאיתנו אחראי על השינויים וההתפתחות האישית שלו. אנו יכולים לעשות משהו בנוגע לדרקונים שלנו ואנו לא יכולים לעשות כלום לגבי הדרקונים של אנשים אחרים, אנו יכולים מקסימום לתמוך באותו אדם אשר מעוניין להשתחרר מהדרקונים שלו. חשוב להדגיש שיש קו מפריד ברור בין הדרקון לבין האדם. אין אף אדם שהוא דרקון. הדרקון הוא כמו טפיל או וירוס אשר חי עימנו אך איננו אנחנו. לא פעם קורה שאנשים מזדהים עם הדרקונים שהם נושאים, ואז הם הופכים את זהותם מוגדרת תחת אותו הדרקון. דבר שמאפשר להם להאשים, את הדרקון, את הסביבה, את המשפחה, את התרבות בכל מני דרקונים פנימיים שלהם. אך זו היא רק אחת המלכודות שהדרקון מניח בדרכו של האדם. משימתנו היא "להלחם" בדרקונים הללו אשר מופיעים בחיינו אך לא בדרך הרגילה של לחימה שאנו מכירים. היות שהדרקון הוא חיה חכמה מאוד. אם נילחם בו באופן הרגיל הוא רק ילחם בחזרה. (לכל כוח יש כוח מנוגד לו באותה העוצמה - החוק ה-3 של ניוטון) אם נברח ממנו הוא רק ירדוף אחרינו (כוחות ימשיכו לפעול כפי שהם פועלים כל עוד לא הופעל עליהם שום כוח שונה – חוק ההתמדה (ה-1) של ניוטון) הדרקונים חיים במערות, הם אוהבים לפעול בחושך, וכמה שיותר חשוך והם יותר עמוק חבויים בתוך המערה שלהם (תת ההכרה/תת המודע של האדם/ החלל הפנימי הזה שאנו כ"כ מפחדים לגעת בו) כך הם יהיו יותר חזקים באופי ובאופן פעולתם. לפעמים אנו אפילו לא מודעים שהדרקון שם ולא יכולים לקרוא לו בשמו, יותר מזה, אנו בכלל לא שמים לב למלכודות שהוא מניח לנו על ימין ועל שמאל. אנו רק יכולים לנחש שיש דרקון בשטח בגלל שאנו לא מתקדמים בדברים מסוימים שאנו רוצים להתקדם בהם, לא עושים דברים מסוימים שאנו רוצים לעשות. אלו הם הדרקונים אשר נחבאים הכי עמוק אצלנו, אלו הם הדרקונים הכי מהותיים בחיינו. דבר נוסף חשוב שיש לדעת על הדרקונים הללו הוא שלכל דרקון יש אוצר. אוצר שלם שהוא שומר אך ורק לחברים שלו, לידידים שלו, לאלה שקוראים לו בשמו ומאירים עליו. לא לחינם אנשים מוארים נקראים כך, הם האירו על הדרקונים שלהם, והם עוזרים לאחרים להאיר כל אחד על הדרקון של עצמו. אותו אוצר שהדרקון שומר עליו הוא בעצם הכלי והדרך לשיעור שאותו דרקון בא ללמד אותנו בדרך אל עצמינו. במסלול של התפתחות רגשית-נפשית-רוחנית. הדרקונים נמצאים בבסיס הפירמידה וההוויה נמצאת בקודקוד, וכל דרקון שאנו מאירים עליו זו עוד מדרגה בצמיחתנו ועוד מפתח אשר פותח את החיבור ביננו לבין ההוויה שלנו. אז איך כן ניתן "להלחם" בדרקונים הללו? אחת הדרכים הטובות ביותר שאני מכיר היא פשוט להאיר עליו עם "פנס". כשמאירים על דרקון, נוגעים בעצם בחלל העמוק עמוק הזה בתוכנו שאנו כ"כ מפחדים לגעת בו, אנו יכולים לגלות שהדרקון לא כל כך נורא, וכשאנו קוראים לדרקון בשמו, אנו יכולים ממש ממש להשתחרר ממנו ואולי אם נהיה חכמים מספיק בשביל לתפוס את ההזדמנות הנפלאה הזו, להפוך את הדרקון לחבר שלנו ואז לזכות באוצר שעליו הוא שומר. מיק. רוח מדבר

 

[הגר שפריר]

מיק! ../images/Emo6.gif

בעקבות קריאת המאמרים שלך יש לי כמה דברים להגיד: 1) חיכיתי להמשך ושמחה שהוא הגיע! 2) הוא לא יכול היה להגיע בעיתוי טוב יותר מבחינתי... גם אני כמוך נמצאת בצומת החלטות שתשנה את חיי מן הסתם, וגם אני חוששת, אבל לוקחת כל פעם עוד צעד... יודעת שבסוף זה יהיה שווה את הכל! 3) מקווה שמאחורי המילים יהיו גם מעשים, או במילים אחרות: count me in לסדנא הראשונה! בהצלחה! הגר

 

[רוח מדבר]

אחלה ../images/Emo24.gif