הסיפור המלא של השיר "אחרי לכתך"
הכל התחיל ביום שני, האחיינית שלי כתבה את הבלדה הזו ושאלה לדעתי- עזבת אותי באין איש שומע, נטשת אותי באין איש מאזין. הלכת לך, רחוק, רחוק, עד אש הפגזים. רעדתי כאשר מפקד פלוגתך הגיע, בעצב, את מכתבך האחרון מסר לי, ואני הרגשתי. עצב וקינה. אני הבנתי. לא היה זקוק הוא לומר מילה, המילים שכתבת דיברו בשבילי, כי אם הלכת, ולא תשוב עוד, וודאי כך תמיד תהיה שלי. מי שאמר לי, שלאחר זמן מה הכאב יפסק שיקר. מי שאמר לי שהעצב יעבור שיקר. לאחר שבוע של אבלות, שבוע מר, הלכתי בעקבותיך, אה: הלכתי בעקבותיך, אהובי, עזבתי את הכפר. שלחתי לה את המאמר של אריה במדבר והדגשתי שהחריזה לא נכנה וכשלב ראשון אמרתי לה שתתקן את החריזה. היא תיקנה ושלחה לי את זה: הבית לא יהיה פורח עוד, נטשת אותי באין איש מאזין. הלכת לך, רחוק מאוד, עד אש הפגזים. רעדתי כאשר מפקד פלוגתך בא, בעצב, את מכתבך האחרון מסר לי, ידעתי את הסיבה, איבדתי אותך אהוב שלי. מה שאמר לא היה חשוב. המילים שכתבת דיברו בשבילי, כי אם הלכת, ולא תשוב, וודאי כך תמיד תהיה שלי. מי שאמר לי, שלאחר זמן מה הכאב ידעך שיקר. מי שאמר לי, שאני עוד אשמח שיקר. לאחר שבוע קודר וקר, שבוע מר, הלכתי בעקבותיך, אהוב יקר, עזבתי את הכפר. בשלב הזה ביקשתי ממנה לקחת רק את השורה הראשונה "הבית לא יהיה פורח עוד" ולעשות ממנה שיר נפרד, לא בלדה, ורצוי גם בלי חרוזים. היא שלחה לי את זה: האגרטלים בארון ימצאו את מקומם. הנרות לא ירקדו ברוח. כמו לפני, כמו פעם הבית יחזור להיות לבן. ריח הדובשניות התפוגג. מראה השמחה התמוגג. הכל נהיה אפור. בכל חסר האור. ולא עוד סיגליות, ולא עוד חבצלות, ולא ורדים, רק דם המכבים. עברתי איתה שורה שורה, מילה מילה,במשך 3 שעות על גבי האינטרנט, הראתי לה מה לא נכון בניסוח ולמה, מה מיותר ולמה. יחד קיצצנו, שינינו פרקנו וחיברנו מחדש עד שהגענו לזה האגרטלים בארון יקברו באבק נרות לא ירקדו ברוח. לא עוד סיגליות, או חבצלות, לא ורדים, רק דם המכבים. ואז הגענו לכותרת, חיפשנו כותרת שתכוון את הקורא, אני מודה... אני הצעתי לה את הכותרת והיא קיבלה בשמחה...
אני מאד גאה בה, בנכונות שלה ללמוד, להבין, ולהתקדם. כי היכולת קיימת בה. היא רק צריכה להמשיך לחשוב מחוץ לקופסה...
הכל התחיל ביום שני, האחיינית שלי כתבה את הבלדה הזו ושאלה לדעתי- עזבת אותי באין איש שומע, נטשת אותי באין איש מאזין. הלכת לך, רחוק, רחוק, עד אש הפגזים. רעדתי כאשר מפקד פלוגתך הגיע, בעצב, את מכתבך האחרון מסר לי, ואני הרגשתי. עצב וקינה. אני הבנתי. לא היה זקוק הוא לומר מילה, המילים שכתבת דיברו בשבילי, כי אם הלכת, ולא תשוב עוד, וודאי כך תמיד תהיה שלי. מי שאמר לי, שלאחר זמן מה הכאב יפסק שיקר. מי שאמר לי שהעצב יעבור שיקר. לאחר שבוע של אבלות, שבוע מר, הלכתי בעקבותיך, אה: הלכתי בעקבותיך, אהובי, עזבתי את הכפר. שלחתי לה את המאמר של אריה במדבר והדגשתי שהחריזה לא נכנה וכשלב ראשון אמרתי לה שתתקן את החריזה. היא תיקנה ושלחה לי את זה: הבית לא יהיה פורח עוד, נטשת אותי באין איש מאזין. הלכת לך, רחוק מאוד, עד אש הפגזים. רעדתי כאשר מפקד פלוגתך בא, בעצב, את מכתבך האחרון מסר לי, ידעתי את הסיבה, איבדתי אותך אהוב שלי. מה שאמר לא היה חשוב. המילים שכתבת דיברו בשבילי, כי אם הלכת, ולא תשוב, וודאי כך תמיד תהיה שלי. מי שאמר לי, שלאחר זמן מה הכאב ידעך שיקר. מי שאמר לי, שאני עוד אשמח שיקר. לאחר שבוע קודר וקר, שבוע מר, הלכתי בעקבותיך, אהוב יקר, עזבתי את הכפר. בשלב הזה ביקשתי ממנה לקחת רק את השורה הראשונה "הבית לא יהיה פורח עוד" ולעשות ממנה שיר נפרד, לא בלדה, ורצוי גם בלי חרוזים. היא שלחה לי את זה: האגרטלים בארון ימצאו את מקומם. הנרות לא ירקדו ברוח. כמו לפני, כמו פעם הבית יחזור להיות לבן. ריח הדובשניות התפוגג. מראה השמחה התמוגג. הכל נהיה אפור. בכל חסר האור. ולא עוד סיגליות, ולא עוד חבצלות, ולא ורדים, רק דם המכבים. עברתי איתה שורה שורה, מילה מילה,במשך 3 שעות על גבי האינטרנט, הראתי לה מה לא נכון בניסוח ולמה, מה מיותר ולמה. יחד קיצצנו, שינינו פרקנו וחיברנו מחדש עד שהגענו לזה האגרטלים בארון יקברו באבק נרות לא ירקדו ברוח. לא עוד סיגליות, או חבצלות, לא ורדים, רק דם המכבים. ואז הגענו לכותרת, חיפשנו כותרת שתכוון את הקורא, אני מודה... אני הצעתי לה את הכותרת והיא קיבלה בשמחה...