הסיפור הנחמד על הדודה המאמצת נועה

הסיפור הנחמד על הדודה המאמצת נועה

ביום שעברנו לגור בבניין שאנחנו גרים בו עכשיו (והייתי אז בכיתה ב´ לדעתי), שלחנו לנו השכנות מהדלת ליד עציץ ועוגה וזובי וכאלה. ומאז נרקם קשר באמת יפה, עד כדי שהאמא שם (בת תשעים טפו טפו טפו) היא כמו מעין סבתא, והבת שלה, הדודה נעה, היא כמובן, כמו דודה. ודודה נעה, כבר לא כ"כ צעירה (בת 67), אבל מגניבה מאוד מאוד, ומעשנת הרבה. אז אנחנו יושבים לפעמים לדבר בייחד. אתמול ראינו בלילה תכנית נפלאה על ג´אז (היא גם הבנאדם היחידי שאני יכול לראות איתו משהו כזה בטלויזיה מבלי שיגידו לי להעביר לפופוליטיקה או משהו כזה), ואח"כ קצת דיברנו על הצבא, על התיכון, ואז היא שאלה אותי מה שלום הילד הנחמד הזה (נקרא לו י´) שהיה בא לפעמים. אז אמרתי שאנחנו כבר לא בקשר הרבה זמן. והיא שאלה אם זה חתול שחור שעבר, ואמרתי לה שזה קצת יותר מסובך. ואז, דודה נעה הנפלאה אמרה לי- "הייתם יותר מסתם חברים, נכון" ואני אמרתי "איך את יודעת?" והיא אמרה "אני יודעת כבר הרבה זמן" וחייכה. וזהו. זה עושה כזה נחמד, שאישה שהיא בגיל של סבתא שלי, רק שהיא יותר בראש של בחורה בת שלושים, יכולה לדבר איתי ככה, בכיף, בסבבה, בלי לעשות פרצוף.
 

.m

New member
אז מה למדנו, ילדים?

שוב - שפתיחות וקבלה אינם עניין של גיל. ושוב - שנורא כייף לשמוע סיפורים כאלה... mai
 
איזה כיף של דודה ../images/Emo70.gif ../images/Emo120.gif

גם מעשנת, גם פתוחה, נשמעת כֶלה אמיתית. אה, ומאי - נראה לי שאני הולך להעביר בקשה רשמית למנהל הפורום - שירשה לך לשאת את נאום ה"גיל לא משנה" רק פעם ב-24 שעות
(אגב, זה הזמן לשאלה מהירה: כמה דברים שונים נוכל לעשות פה עם הציור הזה:
?)
 
למעלה