Race Driver
New member
הסיפור הראשון שלי
שלום חבר'ה אני חדש בפורום ויש לי סיפור. אני מאד מקווה שתאהבו אותו, למרות שזה הסיפור הראשון שלי. אני מאד מצפה לתגובות "זה שוב קורה" "האאא...הראש שלי." בדיוק התעוררתי וההרגשה הזו הציפה אותי. אני זוכר כאב עז שפילח את ראשי, כמו מאה פטישים המכים בתוך ראשי, מנסים לפרוץ החוצה ולהשתחרר. הכאב היה איום ומלבד צעקה חרשית לא יכולתי לזוז. אני לא זוכר כמה זמן בדיוק שכבתי שם, חסר תנועה, אך לאחר זמן מה הכאב החל לדאוך. חושש מעט, פקחתי את עיני והבטתי סביבי. כמו חיה הבודקת מקום חדש סרקתי את סביבתי וגיליתי שאני בתוך חדר אפל. למיטב זכרוני לא היו חלונות בחדר והאור היחיד הגיח מתוך חור בקיר שהיה גדול מספיק כדי שאדם בוגר יעבור דרכו. החדר כנראה שימש כמחסן כי הרצפה כולה הייתה מלאה בחציר ומספר ערמות נערמו בצמוד לאחד הקירות. צחנה איומה שררה בחדר והרגשתי שאני חייב לצאת לנשום אוויר. התרוממתי לאט מהריצפה והרגשה חדשה הציפה אותי - בחילה. ניסיתי להתאפק אך גופי כפה את עצמו עליי ומהר מאד מצאתי את עצמי שרוע על הרצפה, מקיא את נישמתי. בנוסף לצחנה הקיימת התווסף ריח הקיא והאוויר בחדר הפך לבלתי נסבל. אפוס כוחות נעמדתי ובצעדים קטנים, תוך כדי שאני נעזר בקיר, גררתי את עצמי דרך הפתח ואל מחוץ לחדר. עמדתי שם ושאפתי מלוא ריאותיי בניסיון לשטוף את הריח האיום אך ללא הועיל. האוויר בחוץ היה כבד וקשה לנשימה. תחילה לא יכולתי לזהות את הריח אך לאחר מספר שאיפות זה הכה בי. ריח נבלה מלא את ריאותיי, ריח כה עז שגרם לראשי לדאוב שוב. הלמות הפטישים חזרו אך לפתע נעלמו כלאומת שבאו, והריח לא הפריע לי עוד. זו לא הפעם הראשונה שהרחתי את הריח הזה. באותו רגע ניהיתי מודע לליבושי. המכנס שלבשתי היה רופף מדי, כאילו משכו ומתחו אותו מכל כיוון, וקרוע לגזרים החל מהברך ומטה. לא הייתה עליי חולצה ובמקומה הייתי מכוסה בכתמים אדומים. כל גופי היה מכוסה בהם. לא ידעתי מה הם או מאיפה הם הגיעו, ומתוך אינסטינקט הרמתי את ידָי והרחתי אותם. הריח היה מזויע, ריח של דם שהתייבש. מחשבות החלו לרצד במוחי. זכרונות מיום האתמול. דברים איומים הופיעו לנגד עיני, נשים רצות בבהלה "מפלצת, מפלצת...הצילו..." הן צעקו. ראיתי גוויות של אנשים מבותרות ודם, דם בכל מקום. הרגשתי כאב מאחורי ראשי ואיבדתי שיווי משקל. נפלתי על ארבע והרגשה קרה עברה בידִי. כנראה שנפצעתי כי הרגשתי נוזל חם פורץ וזורם על כף ידִי. לא היה אכפת לי, רציתי רק להזכר במה שקרה. הזכרונות שבו ואפפו אותי. מזכרתי בקָרִין, אהובתי. תווי פניה הנאים הופיעו מול עיני. זכרתי את יופיה, את חינניותה, את אהבתה הרבה אליי. לפתע התערפל הזכרון והכפר שבו חיינו הופיע. ראיתי אנשים, לא היכרתי אותם אך ידעתי שחלקם בדרך לשוק, וחלק הלכו בדרך לפונדק. אמהות שקמו בבוקר להביא את החלב. הזכרונות נעלמו באותה פתאומיות כשם שבאו וראשי נשאר ריק. בעודי שרוע על ארבע הרמתי את ראשי והבטתי מסביב. זה היה אותו כפר מהזכרון שלי. אותו כפר בו גרתי במשך שלושה חודשים עם אהובתי קָרִין. לא ידעתי איפה בדיוק אני נמצא אך משהו לא היה כשורה. הרס וחורבן חגגו פה. הכפר נראה כמו שדה קרב שלא מזמן פשטו עליו קבוצת אורקים וזרעו בו חורבן. ראיתי לנגד עיני בניינים שרופים, חצאי בתים שנפלו מהם כמה קירות, מבנים שגגם קרס לתוכם ומקומות שפעם עמדו שם בתים של אנשים אך כעט נשאר רק אפר. בסקירה נוספת שמתי לב לפרט שתחילה נעלם מעיני. חלקי גופות וגוויות מרוטשות היו מפוזרות בכל מקום. דם היה מרוח על קירות המבנים. שבילים אדומים נפרשו לאורך הכפר מגופות שנגררו ונערמו בערמות קטנות ושלוליות אדומות, מלאות דם מילאו את האדמה. המבנה היחיד ששרד היה אותו מחסן חציר בו התעוררתי ובאופק שום יצור חי לא נראה, למעט כמה אוכלי נבלות וכמה ציפורים שרבו בינם על חתיכת בשר. לא יכולתי להאמין שרק אני נשארתי. התרוממתי על ברכי וקיווצתי את ידָי לאגרופים, מנסה בכל כוחי להזכר במה שקרה. שוב החלו תמונות לרצד בראשי. כנראה שסגרתי את ידִי על הפצע שכן חשתי כאב עז בכל ידִי. התעלמתי מהכאב ככל שיכולתי וניסיתי לשמור על הריכוז. ראיתי במוחי הרס וחורבן, בתים נהרסו באותה קלות שאדם הורס ארמון חול. היה לילה וראיתי בתים עולים באש ונשרפים עד יסוד. ראיתי נשים רצות לכל כיוון וילדיהן בידיהן. ריח הדם שב ועלה באפי ותמונת הנשים התחלפה בגופות מרוטשות חסרות גפיים. מוחי התמלא צעקות. "האאא...הצילו..." שמעתי נשים צועקות. קול נוסף החל להדהד בראשי. תחילה חרשי כלחישה ברוח אך הולך ומתגבר עד שדמה להלמות תופים בתוך מוחי. "מפלצת, מפלצת, מפלצת". ריח הדם התחזק ופרץ אנדרנלין עבר בגופי. חושי התחזקו ולפתע פתאום יכולתי לשמוע את צווחות הציפורים כאילו היו במרחק מגע ממני. קולות לעיסה ושבירת עצמות הגיעו מאוכלי הנבלות. תפסתי את ראשי אך ההרגשה הייתה זרה לי. פתחתי את עיני ומולי הופיעו זוג ידיים שעירות וחמישה טפרים ענקיים בלטו מכל יד. הכאב נעלם. זכרוני שב אליי בבת אחת, כאילו הייתה זו ישות אחרת בתוכי שהתעוררה הרגע ויכולתי לחלוק בזיכרונה. ראיתי את פני אהובתי. קָרִין שכבה על מיטתה, תמימה כפעוט שאך נולד ולפתע התמונה התחלפה וראיתיה בורחת באימה. שמעתי אותה צועקת אך לא שלטתי בעצמי. השגתי אותה ללא קושי וכאן היה סופה. שמעתי יללה נוראית אשר הבריחה את אוכלי הנבלות. הציפורים קראו בקול והתעופפו להן, כאשר הן משאירות את ארוחתן. צינה ופחד אחזו בי כשהבנתי שהיללה הגיעה ממני. הזכרון התברר לי, חד כסכין החותכת חמאה. זה שוב קורה לי ואני לא יכול לשלוט בזה. הייצור כבר השתלט עליי וכדרכו יחולל חורבן, הרס ומוות. אני מצטער קָרִין, אהבתיך יותר מכל אהבה שגבר יכול לחוש כלפי אישה אך לא יכולתי לשלוט בו. הוא היה בתוכי, ממתין לרגע הנכון לצאת ולזרוע חורבן ומוות. דמה היה על ידָי אך ידעתי שאין דבר שאוכל לעשות ובפעם הבאה שאתעורר לא אזכור דבר.
שלום חבר'ה אני חדש בפורום ויש לי סיפור. אני מאד מקווה שתאהבו אותו, למרות שזה הסיפור הראשון שלי. אני מאד מצפה לתגובות "זה שוב קורה" "האאא...הראש שלי." בדיוק התעוררתי וההרגשה הזו הציפה אותי. אני זוכר כאב עז שפילח את ראשי, כמו מאה פטישים המכים בתוך ראשי, מנסים לפרוץ החוצה ולהשתחרר. הכאב היה איום ומלבד צעקה חרשית לא יכולתי לזוז. אני לא זוכר כמה זמן בדיוק שכבתי שם, חסר תנועה, אך לאחר זמן מה הכאב החל לדאוך. חושש מעט, פקחתי את עיני והבטתי סביבי. כמו חיה הבודקת מקום חדש סרקתי את סביבתי וגיליתי שאני בתוך חדר אפל. למיטב זכרוני לא היו חלונות בחדר והאור היחיד הגיח מתוך חור בקיר שהיה גדול מספיק כדי שאדם בוגר יעבור דרכו. החדר כנראה שימש כמחסן כי הרצפה כולה הייתה מלאה בחציר ומספר ערמות נערמו בצמוד לאחד הקירות. צחנה איומה שררה בחדר והרגשתי שאני חייב לצאת לנשום אוויר. התרוממתי לאט מהריצפה והרגשה חדשה הציפה אותי - בחילה. ניסיתי להתאפק אך גופי כפה את עצמו עליי ומהר מאד מצאתי את עצמי שרוע על הרצפה, מקיא את נישמתי. בנוסף לצחנה הקיימת התווסף ריח הקיא והאוויר בחדר הפך לבלתי נסבל. אפוס כוחות נעמדתי ובצעדים קטנים, תוך כדי שאני נעזר בקיר, גררתי את עצמי דרך הפתח ואל מחוץ לחדר. עמדתי שם ושאפתי מלוא ריאותיי בניסיון לשטוף את הריח האיום אך ללא הועיל. האוויר בחוץ היה כבד וקשה לנשימה. תחילה לא יכולתי לזהות את הריח אך לאחר מספר שאיפות זה הכה בי. ריח נבלה מלא את ריאותיי, ריח כה עז שגרם לראשי לדאוב שוב. הלמות הפטישים חזרו אך לפתע נעלמו כלאומת שבאו, והריח לא הפריע לי עוד. זו לא הפעם הראשונה שהרחתי את הריח הזה. באותו רגע ניהיתי מודע לליבושי. המכנס שלבשתי היה רופף מדי, כאילו משכו ומתחו אותו מכל כיוון, וקרוע לגזרים החל מהברך ומטה. לא הייתה עליי חולצה ובמקומה הייתי מכוסה בכתמים אדומים. כל גופי היה מכוסה בהם. לא ידעתי מה הם או מאיפה הם הגיעו, ומתוך אינסטינקט הרמתי את ידָי והרחתי אותם. הריח היה מזויע, ריח של דם שהתייבש. מחשבות החלו לרצד במוחי. זכרונות מיום האתמול. דברים איומים הופיעו לנגד עיני, נשים רצות בבהלה "מפלצת, מפלצת...הצילו..." הן צעקו. ראיתי גוויות של אנשים מבותרות ודם, דם בכל מקום. הרגשתי כאב מאחורי ראשי ואיבדתי שיווי משקל. נפלתי על ארבע והרגשה קרה עברה בידִי. כנראה שנפצעתי כי הרגשתי נוזל חם פורץ וזורם על כף ידִי. לא היה אכפת לי, רציתי רק להזכר במה שקרה. הזכרונות שבו ואפפו אותי. מזכרתי בקָרִין, אהובתי. תווי פניה הנאים הופיעו מול עיני. זכרתי את יופיה, את חינניותה, את אהבתה הרבה אליי. לפתע התערפל הזכרון והכפר שבו חיינו הופיע. ראיתי אנשים, לא היכרתי אותם אך ידעתי שחלקם בדרך לשוק, וחלק הלכו בדרך לפונדק. אמהות שקמו בבוקר להביא את החלב. הזכרונות נעלמו באותה פתאומיות כשם שבאו וראשי נשאר ריק. בעודי שרוע על ארבע הרמתי את ראשי והבטתי מסביב. זה היה אותו כפר מהזכרון שלי. אותו כפר בו גרתי במשך שלושה חודשים עם אהובתי קָרִין. לא ידעתי איפה בדיוק אני נמצא אך משהו לא היה כשורה. הרס וחורבן חגגו פה. הכפר נראה כמו שדה קרב שלא מזמן פשטו עליו קבוצת אורקים וזרעו בו חורבן. ראיתי לנגד עיני בניינים שרופים, חצאי בתים שנפלו מהם כמה קירות, מבנים שגגם קרס לתוכם ומקומות שפעם עמדו שם בתים של אנשים אך כעט נשאר רק אפר. בסקירה נוספת שמתי לב לפרט שתחילה נעלם מעיני. חלקי גופות וגוויות מרוטשות היו מפוזרות בכל מקום. דם היה מרוח על קירות המבנים. שבילים אדומים נפרשו לאורך הכפר מגופות שנגררו ונערמו בערמות קטנות ושלוליות אדומות, מלאות דם מילאו את האדמה. המבנה היחיד ששרד היה אותו מחסן חציר בו התעוררתי ובאופק שום יצור חי לא נראה, למעט כמה אוכלי נבלות וכמה ציפורים שרבו בינם על חתיכת בשר. לא יכולתי להאמין שרק אני נשארתי. התרוממתי על ברכי וקיווצתי את ידָי לאגרופים, מנסה בכל כוחי להזכר במה שקרה. שוב החלו תמונות לרצד בראשי. כנראה שסגרתי את ידִי על הפצע שכן חשתי כאב עז בכל ידִי. התעלמתי מהכאב ככל שיכולתי וניסיתי לשמור על הריכוז. ראיתי במוחי הרס וחורבן, בתים נהרסו באותה קלות שאדם הורס ארמון חול. היה לילה וראיתי בתים עולים באש ונשרפים עד יסוד. ראיתי נשים רצות לכל כיוון וילדיהן בידיהן. ריח הדם שב ועלה באפי ותמונת הנשים התחלפה בגופות מרוטשות חסרות גפיים. מוחי התמלא צעקות. "האאא...הצילו..." שמעתי נשים צועקות. קול נוסף החל להדהד בראשי. תחילה חרשי כלחישה ברוח אך הולך ומתגבר עד שדמה להלמות תופים בתוך מוחי. "מפלצת, מפלצת, מפלצת". ריח הדם התחזק ופרץ אנדרנלין עבר בגופי. חושי התחזקו ולפתע פתאום יכולתי לשמוע את צווחות הציפורים כאילו היו במרחק מגע ממני. קולות לעיסה ושבירת עצמות הגיעו מאוכלי הנבלות. תפסתי את ראשי אך ההרגשה הייתה זרה לי. פתחתי את עיני ומולי הופיעו זוג ידיים שעירות וחמישה טפרים ענקיים בלטו מכל יד. הכאב נעלם. זכרוני שב אליי בבת אחת, כאילו הייתה זו ישות אחרת בתוכי שהתעוררה הרגע ויכולתי לחלוק בזיכרונה. ראיתי את פני אהובתי. קָרִין שכבה על מיטתה, תמימה כפעוט שאך נולד ולפתע התמונה התחלפה וראיתיה בורחת באימה. שמעתי אותה צועקת אך לא שלטתי בעצמי. השגתי אותה ללא קושי וכאן היה סופה. שמעתי יללה נוראית אשר הבריחה את אוכלי הנבלות. הציפורים קראו בקול והתעופפו להן, כאשר הן משאירות את ארוחתן. צינה ופחד אחזו בי כשהבנתי שהיללה הגיעה ממני. הזכרון התברר לי, חד כסכין החותכת חמאה. זה שוב קורה לי ואני לא יכול לשלוט בזה. הייצור כבר השתלט עליי וכדרכו יחולל חורבן, הרס ומוות. אני מצטער קָרִין, אהבתיך יותר מכל אהבה שגבר יכול לחוש כלפי אישה אך לא יכולתי לשלוט בו. הוא היה בתוכי, ממתין לרגע הנכון לצאת ולזרוע חורבן ומוות. דמה היה על ידָי אך ידעתי שאין דבר שאוכל לעשות ובפעם הבאה שאתעורר לא אזכור דבר.
