אבי בוירסקי4
New member
הסיפור לשבת: האיכר ופרתו.
האיכר ופרתו. אצל אחד ממורי היוגה הדגולים, שקבע מושבו בעיבורה של בומבי, בא איכר ושיטח לפניו את בקשתו הנמרצת: חפץ הוא להגיע להגשמה עצמית, להשתחרר מכבלי הצער והמכאוב, הקשים מנשוא, של עולם האשליה. במה אוכל לעזור ? – שאל המורה. בהדרכה - הבהיר האיכר. אמר המורה : אין אנו זוכים לחרות אלא בחסדו של אלוהים, שהוא הממשות האינסופית האחת, שלא צורה לה ואין היא יודעת שינוי לעולם. התבונן בה! ובסיימו את דבריו, הדריך את האיכר בכללי ההתבוננות הרציפה וביקשו: מדי שלושה ימים בו וספר לי על התקדמותך. מילא האיכר בדקדקנות אחר הוראותיו של מורו, אך ככל שטרח להתבונן שהוא: "בממשות האינסופית האחת שלא צורה לה ואין היא יודעת שינוי לעולם" – לא עלה בידו להעלות תג שהוא המרמז לאותה ממשות אין סופית. ובהתייצבו בפני מדריכו לא הסתיר בפני מדריכו את מלא מידת כישלונו. היוגי עודדו וביקשו שיוסיף ויתבונן ולא ירפה. עשה האיכר התלמיד כדבריו – התמיד ולא הרפה מהתבוננותו , בדבקו בכללים המבטיחים הצלחה – והעלה חרס בידיו. בהכרתו לא חלה תזוזה. המילים המורכבות, המגדירות את האלוהות, לא מצאו בה אחיזה כלשהי. נפלו פניו של האיכר ובבקרו אצל מורו לא הסתיר את דכדוכו: - שמא איני רואי לזכות בחסדו של אלוהים ולנתק את כבלי המכאוב של עולם האשליה? - שאל ובת צליל של ייאוש מתגנבת בין מילותיו. אין אדם בעולם שאינו ראוי לחסדו של אלוהים. חסד זה תכלית חייו האחת היא. מדוע איפה איני מתקדם בלימודי ? - שאל האיכר – ומאמצי הכנים אינם נושאים פרי אלא להפך - מערערים אמונתי ובטחוני באמת המוחלטת ? הלא נשכח מלבך אחד הכללים ? - העיר המורה. מיהר האיכר ומנה לפניו, אחד לאחד, את כל הכללים המבטיחים התבוננות נכונה. המורה הופתע מזיכרונו הבהיר ומצלילות דעתו. זכרת היטב את כל הכללים כולם, על פי סידרם המדויק ! בדבקות כזו לא תוכל להיכשל. קבע המורה ואחר שעה קלה של דממה, חזר ופנה אל האיכר: אמור נא לי - כאשר אתה מנסה להתבונן באלוהות, ואינך מצליח, מה עולה בהכרתך ? למען האמת, אמר האיכר וקורטוב של בושה ואי נוחות נמהל בקולו - כל אימת שהנני נמסה להעלות בהכרתי את הממשות האחת, הבלתי משתנה והעומדת לעד - איני רואה אלא את פרתי החביבה שהשארתי בכפר. - התבונן נא בפרתך – ציווהו היוגי הדגול. חלפו שלושה ימים והאיכר לא שב כהרגלו. קם במורה והלך לבקרו. התדפק על פתח צריפו העשוי פחים חלודים ואי אלו קורות רקובות. מי זה ? קרא האיכר מאחורי הדלת. הרים היוגי את קולו ושאלו: מה מנע ממך לבוא היום ? איני יכול לצאת את הצריף, ענה הקול מהצריף. משום מה ? משום שקרניי יתקעו בפתחו הצר ! - השיב האיכר. חייך המורה חיוך של סיפוק והורה: עתה חזור והתבונן באלוהים ! שלושה ימים לאחר מכן, שב האיכר בפנים צוהלות והודיע על התקדמות של ממש שטיהור הכרתו. סוף שבוע נהדר. אבי.
האיכר ופרתו. אצל אחד ממורי היוגה הדגולים, שקבע מושבו בעיבורה של בומבי, בא איכר ושיטח לפניו את בקשתו הנמרצת: חפץ הוא להגיע להגשמה עצמית, להשתחרר מכבלי הצער והמכאוב, הקשים מנשוא, של עולם האשליה. במה אוכל לעזור ? – שאל המורה. בהדרכה - הבהיר האיכר. אמר המורה : אין אנו זוכים לחרות אלא בחסדו של אלוהים, שהוא הממשות האינסופית האחת, שלא צורה לה ואין היא יודעת שינוי לעולם. התבונן בה! ובסיימו את דבריו, הדריך את האיכר בכללי ההתבוננות הרציפה וביקשו: מדי שלושה ימים בו וספר לי על התקדמותך. מילא האיכר בדקדקנות אחר הוראותיו של מורו, אך ככל שטרח להתבונן שהוא: "בממשות האינסופית האחת שלא צורה לה ואין היא יודעת שינוי לעולם" – לא עלה בידו להעלות תג שהוא המרמז לאותה ממשות אין סופית. ובהתייצבו בפני מדריכו לא הסתיר בפני מדריכו את מלא מידת כישלונו. היוגי עודדו וביקשו שיוסיף ויתבונן ולא ירפה. עשה האיכר התלמיד כדבריו – התמיד ולא הרפה מהתבוננותו , בדבקו בכללים המבטיחים הצלחה – והעלה חרס בידיו. בהכרתו לא חלה תזוזה. המילים המורכבות, המגדירות את האלוהות, לא מצאו בה אחיזה כלשהי. נפלו פניו של האיכר ובבקרו אצל מורו לא הסתיר את דכדוכו: - שמא איני רואי לזכות בחסדו של אלוהים ולנתק את כבלי המכאוב של עולם האשליה? - שאל ובת צליל של ייאוש מתגנבת בין מילותיו. אין אדם בעולם שאינו ראוי לחסדו של אלוהים. חסד זה תכלית חייו האחת היא. מדוע איפה איני מתקדם בלימודי ? - שאל האיכר – ומאמצי הכנים אינם נושאים פרי אלא להפך - מערערים אמונתי ובטחוני באמת המוחלטת ? הלא נשכח מלבך אחד הכללים ? - העיר המורה. מיהר האיכר ומנה לפניו, אחד לאחד, את כל הכללים המבטיחים התבוננות נכונה. המורה הופתע מזיכרונו הבהיר ומצלילות דעתו. זכרת היטב את כל הכללים כולם, על פי סידרם המדויק ! בדבקות כזו לא תוכל להיכשל. קבע המורה ואחר שעה קלה של דממה, חזר ופנה אל האיכר: אמור נא לי - כאשר אתה מנסה להתבונן באלוהות, ואינך מצליח, מה עולה בהכרתך ? למען האמת, אמר האיכר וקורטוב של בושה ואי נוחות נמהל בקולו - כל אימת שהנני נמסה להעלות בהכרתי את הממשות האחת, הבלתי משתנה והעומדת לעד - איני רואה אלא את פרתי החביבה שהשארתי בכפר. - התבונן נא בפרתך – ציווהו היוגי הדגול. חלפו שלושה ימים והאיכר לא שב כהרגלו. קם במורה והלך לבקרו. התדפק על פתח צריפו העשוי פחים חלודים ואי אלו קורות רקובות. מי זה ? קרא האיכר מאחורי הדלת. הרים היוגי את קולו ושאלו: מה מנע ממך לבוא היום ? איני יכול לצאת את הצריף, ענה הקול מהצריף. משום מה ? משום שקרניי יתקעו בפתחו הצר ! - השיב האיכר. חייך המורה חיוך של סיפוק והורה: עתה חזור והתבונן באלוהים ! שלושה ימים לאחר מכן, שב האיכר בפנים צוהלות והודיע על התקדמות של ממש שטיהור הכרתו. סוף שבוע נהדר. אבי.
