אבי בוירסקי
New member
הסיפור לשבת: "העשירי הנעלם".
העשירי הנעלם עשרה שוטים חצו נהר ובהגיעם לעברו השני רצו לוודא שכולם עברו בשלום. אחד מהם התחיל לספור, אך בזמן שספר את כולם השמיט את עצמו. "אני רואה רק תשעה: אני בטוח שאיבדנו אחד. איך יכול להיות ? האם ספרת נכון ? שאל אותו אחד מחבריו, וספר שוב בעצמו. אך גם הוא ספר תשעה, בהחסירו את עצמו. אחד אחר השני ספרו כולם בהחסירם את עצמם, אך תוצאה נותרה זהה- תשעה."אנחנו רק תשעה" הסכימו כולם, "אך מיהו העשירי הנעלם?" שאלו את עצמם. כל מאמץ שעשו לאתר את העשירי הנעלם העלה חרס. מי שזה לא יהיה, הוא בטח טבע, איבדנו אותו, אמר הסנטימנטאלי שבחבורה, ופרץ בבכי ואחריו שאר תשעת השוטים. עובר אורח סימפטי ראה את החבורה המייבבת על גדת הנהר, ושאל לפשר העניין.הם שטחו לפניו את הבעיה, וחזרו ויבבו שלמרות שספרו את עצמם כמה פעמים, התוצאה נותרה זהה : תשעה. למשמע הסיפור, אך למראה העשרה העומדים לפניו, ניחש עובר האורח מה קרה, ובמטרה לגרום להם להבין בעצמם שהם באמת עשרה, אמר להם: בוא וסיפרו שוב כל אחד לעצמו אבל אחד אחרי השני שווה בשווה, ובזמן הספירה התפח על גבו של כל אחד כדי שיהיה בטוח שהחשבנו אותו בספירה. שמחו העשרה למשמע הרעיון שיעזור למצוא את חברם הנעלם, והסכימו להצעה. בזמן שטפח עובר האורח על גבו של כל אחד מהעשרה בתורו, זה שקיבל טפיחה ספר את עצמו בקול. "עשר" אמר האחרון. משתוממים הביטו אחד בשני "אנחנו עשרה" אמרו בקול חנוק מדמעות והודו לעובר האורח על שהסיר את צערם. זהו המשל . מנין הביאו את העשירי ? האם הוא בכלל נעדר ? האם הידיעה שהוא היה שם כל הזמן, לימדה אותם משהו חדש ? הגורם לצער לא היה האובדן האמיתי של העשירי, אל בערותם, ליתר דיוק אמונתם שאחד מהם אבד (למרות שלא יכלו למצוא מיהו זה) בגלל שהצליחו לספור רק תשעה. מסיפורי רמהנה מהרישי . סיפור שבא כתשובה לשאלה: לא הצלחתי ולתפוס את האמת שהעצמי לבדו קיים, האם אלי לקבל את הרעיון ש"בהקטי" ו"יוגה- מרגה" מתאימות יותר ל"סהדנה" (תרגול רוחני) מאשר "יוגה וויצ'ארה" (חקירה יוגית)? האם תפיסת הישות המוחלטת האחת, שהיא "ברהמה ג'יאנה", לעיתים אינה ברת השגה, להדיוט כמוני? תשובה: "ברהמה ג'יאנה"(ידע\ידיעת המוחלט) אינו ידע שיש לרכוש, ידע שע"י רכישתו אדם עשוי להפוך מאושר. השקפת הבור היא שאליו לוותר. העצמי שאותו אתה מחפש הוא לאמיתו של דבר אתה עצמך. בערותך היא הגורמת לך צער בלתי נחוץ, כמו עשרת השוטים, המבכים את אובדן העשירי שמעולם לא נעלם. שבת שלום. אבי.
העשירי הנעלם עשרה שוטים חצו נהר ובהגיעם לעברו השני רצו לוודא שכולם עברו בשלום. אחד מהם התחיל לספור, אך בזמן שספר את כולם השמיט את עצמו. "אני רואה רק תשעה: אני בטוח שאיבדנו אחד. איך יכול להיות ? האם ספרת נכון ? שאל אותו אחד מחבריו, וספר שוב בעצמו. אך גם הוא ספר תשעה, בהחסירו את עצמו. אחד אחר השני ספרו כולם בהחסירם את עצמם, אך תוצאה נותרה זהה- תשעה."אנחנו רק תשעה" הסכימו כולם, "אך מיהו העשירי הנעלם?" שאלו את עצמם. כל מאמץ שעשו לאתר את העשירי הנעלם העלה חרס. מי שזה לא יהיה, הוא בטח טבע, איבדנו אותו, אמר הסנטימנטאלי שבחבורה, ופרץ בבכי ואחריו שאר תשעת השוטים. עובר אורח סימפטי ראה את החבורה המייבבת על גדת הנהר, ושאל לפשר העניין.הם שטחו לפניו את הבעיה, וחזרו ויבבו שלמרות שספרו את עצמם כמה פעמים, התוצאה נותרה זהה : תשעה. למשמע הסיפור, אך למראה העשרה העומדים לפניו, ניחש עובר האורח מה קרה, ובמטרה לגרום להם להבין בעצמם שהם באמת עשרה, אמר להם: בוא וסיפרו שוב כל אחד לעצמו אבל אחד אחרי השני שווה בשווה, ובזמן הספירה התפח על גבו של כל אחד כדי שיהיה בטוח שהחשבנו אותו בספירה. שמחו העשרה למשמע הרעיון שיעזור למצוא את חברם הנעלם, והסכימו להצעה. בזמן שטפח עובר האורח על גבו של כל אחד מהעשרה בתורו, זה שקיבל טפיחה ספר את עצמו בקול. "עשר" אמר האחרון. משתוממים הביטו אחד בשני "אנחנו עשרה" אמרו בקול חנוק מדמעות והודו לעובר האורח על שהסיר את צערם. זהו המשל . מנין הביאו את העשירי ? האם הוא בכלל נעדר ? האם הידיעה שהוא היה שם כל הזמן, לימדה אותם משהו חדש ? הגורם לצער לא היה האובדן האמיתי של העשירי, אל בערותם, ליתר דיוק אמונתם שאחד מהם אבד (למרות שלא יכלו למצוא מיהו זה) בגלל שהצליחו לספור רק תשעה. מסיפורי רמהנה מהרישי . סיפור שבא כתשובה לשאלה: לא הצלחתי ולתפוס את האמת שהעצמי לבדו קיים, האם אלי לקבל את הרעיון ש"בהקטי" ו"יוגה- מרגה" מתאימות יותר ל"סהדנה" (תרגול רוחני) מאשר "יוגה וויצ'ארה" (חקירה יוגית)? האם תפיסת הישות המוחלטת האחת, שהיא "ברהמה ג'יאנה", לעיתים אינה ברת השגה, להדיוט כמוני? תשובה: "ברהמה ג'יאנה"(ידע\ידיעת המוחלט) אינו ידע שיש לרכוש, ידע שע"י רכישתו אדם עשוי להפוך מאושר. השקפת הבור היא שאליו לוותר. העצמי שאותו אתה מחפש הוא לאמיתו של דבר אתה עצמך. בערותך היא הגורמת לך צער בלתי נחוץ, כמו עשרת השוטים, המבכים את אובדן העשירי שמעולם לא נעלם. שבת שלום. אבי.