birth and death
New member
הסיפור על העריצות בגינת החצילים
כשחלום שמוביל אותך הופך לאובססיה שמטביעה את הכל. כשנקודה אחת ברורה מחזיקה אותך ער וזורעת כוח ברגליך למען תוכל לצאת אל המרחבים ולטבול במשמעותם של החיים. כשנקודה אחת מסנוורת מושכת אותך וזורעת נשימה בראותיך המצומקות, מטביעה את המרחבים כדי שתוכל ללכוד אותה ולנוח בחיקה. כשאתה נזכר איך כל זה התחיל. גור גירית חמוד וחצי עיוור. כל המסע המסוכן במרחבי גינת החצילים. בחלום קטן שיכל להוציא אותו משם. להוציא את חוטם מבית משפחתו משפחת גירית. להוציאו אל העולם האמיתי בו לא יאלץ לאכול תולעים לרוחת בוקר, צהריים וערב. זה היה רק מנהג אחד מני רבים שננהגו בין כל התושבים של גינת החצילים והגעילו רק את חוטם ואפילו הקל מכולם אך ללא ספק המשמעותי ביותר... כי יש דברים שלא עוזר להתבגר. למעשה הסיבה של חוטם לברוח מהגינה היתה שיוכל בראש ובראשונה לשנות את התזונה. והיה זה בדיוק הרגע שבו אמא גירית אילצה אותו חוטם לגמור את התולעת האחרונה מהצלחת שנפלה עליו התשובה שחיפש זמן רב כל כך: "כדי לצאת מהמרחבים של הגינה אני צריך למצוא מטרה. והמטרה שלי היא לגלות ארוחה אמיתית. כזו שאינה זוחלת על הצלחת שלי ומפרישה על המזלג שלי ריר.כזו שלא צריך לחפור מן הבוץ וכזו שלא מפחיד ללעוס. ארוחה שלא תבכה כשבה אנגוס. ארוחה כזו שאוכל בלי לחשוש" משפחת גירית גרה בגומחה קטנה בפינת יוקרה בגינת החצילים. משפחת גירית הייתה ידועה בפס לבן המעטר את גבן, פס לבן שמשך קריאות "בוקר טוב" ו"מה עם המשפחה" מנומסות מכל עבר. אכן כבוד גדול התושבים רכשו לבני משפחת גירית. כבוד שנורה מכל כיוון מתחת לעיניים שקלטו את הפס הלבן. ובין דורות שושלת "גירית" המכובדת להפליא לא נודע מעולם יצור הרפתקני מ"חוטם בן גירית". תכונה שאב המשפחה, מר גירית, לא בדיוק ניסה לטפח בבנו. כדי שתהיו בקיעים בחומר הנה מידע שיעזור לכם להתמצא... כשאתם הולכים ברחוב ורואים פס לבן אחד זהו הפס גבו של אב המשפחה, מר גירית. שני פסים לגברת גירית. ולבנם היחידי, חוטם, לא היה פס כל וכלל. אפשר לומר שהוא היה מנושל. "אתה אינך ראוי להחשב נצר לשושלת גירית ארוכת השנים. לא מן הראוי שפס לבן ולו אחד יעטר את גבך הטורדני". כך היה מסתובב חוטם בן גירית ברחבי גינת החצילים מבלי שיידעו את שם משפחתו. שוב ושוב היה מוצא רעיונות ושיטות לשטות במסורת שראה כטיפשית. אביו רק שמח שלא ידעו כי הוא "גירית". כל בוקר שני, פרט לבקרים של שבת, חוטם היה ניגש אל העכברכול. מרכול בבעלות עכברי השדה, לקנות גזרים על מנת להשביע את רעבונו. "מדוע לך גזרים? הרי אתה גירית". שאלו העכברים את חוטם בצורה מחאתית. זה מפני שלאכול תולעים מרגיש לי כמנהג מגונה שיש להיגמל ממנו ענה חוטם בקול בטוח. כן, בלי פס על הגב, מבלי שיידעו העכברים ושאר תושבי הגינה שבן למשפחת "גירית" המכובדת מסרב לאכול ככולם, תולעים. כך במרוצת השנים ובאופן אבסורדי נורו לעברו מבטים תמוהים. זאת לעומת משפטים מנפחים... וככל שעבר הזמן גם התעדנו השאלות... עידנו את עצמן לחניתות חודרניות. עם השבועות שחלפו החל לחוש בושה למשמע השאלות המביכות... עם החודשים החל לחוש בושה תודות למבטים... אלו לאיטם הפכו למרחמים... ועם השנים הרגיש את הבושה מאיימת לגעוש אל מחוץ לליבו והיה צריך לא חלום שישנה את דרכו אלא חלום שישקיט את ליבו. פעילות כפייתית שתכבול את רוחו. וכאן נכנס לתפקיד-שינוי הרגלי התזונה. עם "קיק" טורדני לשיפור התוצאה. ארוחת גזרים הייתה לאור באפלה. ערימת גזרים לארוחת הבוקר לצד כוס שוקו. שני גזרים לצד מיץ גזר לארוחת הצהריים. וגזר אחד לצד כוס חלב לארוחת הערב. חוטם מילא את חייו בגזר. כך החלום על מציאת ארוחה שתבדיל אותו מבני משפחתו הפראיים הפכה לעיסוק טורדני בתוך כתלי גינת החצילים... החלום על מסע חיפושים במרחבים הלוא ידועים הפך להתמדה בדבר הכי קרוב שמצא לתשובה. חוטם ויתר על היציאה אל המרחבים הפתוחים. הגזרים העלימו את המיסתורין שמחוץ למחילתו. התשובה הכל כך פשוטה, הפיתרון שהיה כל כך קל. כמו שראוי לשאלה כה מורכבת. כל כך מנחם. עדיף לעסוק בנמצא ולהפיק ממנו את המירב מאשר לצאת ולתור את הלא נודע ולנסות להפיק את המיטב. הרי כמה טוב תמצא וכמה זה יכאב? חפרפרות וגיריות מלחששות. בכל פינה בגינת החצילים שמועות על מעשים די משוגעים או לפחות לא רגילים של בן גירית אחד קטן שאוכל גזר כל הזמן. אכל שנה אכל שנתיים... עסקי הגזר היו בשמיים העכברים היו מרוצים אבל חוטם מצא את עצמו חותך עם גזר את הוורידים. כי להיגעל מהנורמה משמע להרגיש שונה ולהועיל למסחר זה לא מה שהוא רוצה. ואם חיים שלמים אתם נדים בין גזר לתולעים אז אולי תבינו את הסיפור על העריצות בגינת החצילים.
כשחלום שמוביל אותך הופך לאובססיה שמטביעה את הכל. כשנקודה אחת ברורה מחזיקה אותך ער וזורעת כוח ברגליך למען תוכל לצאת אל המרחבים ולטבול במשמעותם של החיים. כשנקודה אחת מסנוורת מושכת אותך וזורעת נשימה בראותיך המצומקות, מטביעה את המרחבים כדי שתוכל ללכוד אותה ולנוח בחיקה. כשאתה נזכר איך כל זה התחיל. גור גירית חמוד וחצי עיוור. כל המסע המסוכן במרחבי גינת החצילים. בחלום קטן שיכל להוציא אותו משם. להוציא את חוטם מבית משפחתו משפחת גירית. להוציאו אל העולם האמיתי בו לא יאלץ לאכול תולעים לרוחת בוקר, צהריים וערב. זה היה רק מנהג אחד מני רבים שננהגו בין כל התושבים של גינת החצילים והגעילו רק את חוטם ואפילו הקל מכולם אך ללא ספק המשמעותי ביותר... כי יש דברים שלא עוזר להתבגר. למעשה הסיבה של חוטם לברוח מהגינה היתה שיוכל בראש ובראשונה לשנות את התזונה. והיה זה בדיוק הרגע שבו אמא גירית אילצה אותו חוטם לגמור את התולעת האחרונה מהצלחת שנפלה עליו התשובה שחיפש זמן רב כל כך: "כדי לצאת מהמרחבים של הגינה אני צריך למצוא מטרה. והמטרה שלי היא לגלות ארוחה אמיתית. כזו שאינה זוחלת על הצלחת שלי ומפרישה על המזלג שלי ריר.כזו שלא צריך לחפור מן הבוץ וכזו שלא מפחיד ללעוס. ארוחה שלא תבכה כשבה אנגוס. ארוחה כזו שאוכל בלי לחשוש" משפחת גירית גרה בגומחה קטנה בפינת יוקרה בגינת החצילים. משפחת גירית הייתה ידועה בפס לבן המעטר את גבן, פס לבן שמשך קריאות "בוקר טוב" ו"מה עם המשפחה" מנומסות מכל עבר. אכן כבוד גדול התושבים רכשו לבני משפחת גירית. כבוד שנורה מכל כיוון מתחת לעיניים שקלטו את הפס הלבן. ובין דורות שושלת "גירית" המכובדת להפליא לא נודע מעולם יצור הרפתקני מ"חוטם בן גירית". תכונה שאב המשפחה, מר גירית, לא בדיוק ניסה לטפח בבנו. כדי שתהיו בקיעים בחומר הנה מידע שיעזור לכם להתמצא... כשאתם הולכים ברחוב ורואים פס לבן אחד זהו הפס גבו של אב המשפחה, מר גירית. שני פסים לגברת גירית. ולבנם היחידי, חוטם, לא היה פס כל וכלל. אפשר לומר שהוא היה מנושל. "אתה אינך ראוי להחשב נצר לשושלת גירית ארוכת השנים. לא מן הראוי שפס לבן ולו אחד יעטר את גבך הטורדני". כך היה מסתובב חוטם בן גירית ברחבי גינת החצילים מבלי שיידעו את שם משפחתו. שוב ושוב היה מוצא רעיונות ושיטות לשטות במסורת שראה כטיפשית. אביו רק שמח שלא ידעו כי הוא "גירית". כל בוקר שני, פרט לבקרים של שבת, חוטם היה ניגש אל העכברכול. מרכול בבעלות עכברי השדה, לקנות גזרים על מנת להשביע את רעבונו. "מדוע לך גזרים? הרי אתה גירית". שאלו העכברים את חוטם בצורה מחאתית. זה מפני שלאכול תולעים מרגיש לי כמנהג מגונה שיש להיגמל ממנו ענה חוטם בקול בטוח. כן, בלי פס על הגב, מבלי שיידעו העכברים ושאר תושבי הגינה שבן למשפחת "גירית" המכובדת מסרב לאכול ככולם, תולעים. כך במרוצת השנים ובאופן אבסורדי נורו לעברו מבטים תמוהים. זאת לעומת משפטים מנפחים... וככל שעבר הזמן גם התעדנו השאלות... עידנו את עצמן לחניתות חודרניות. עם השבועות שחלפו החל לחוש בושה למשמע השאלות המביכות... עם החודשים החל לחוש בושה תודות למבטים... אלו לאיטם הפכו למרחמים... ועם השנים הרגיש את הבושה מאיימת לגעוש אל מחוץ לליבו והיה צריך לא חלום שישנה את דרכו אלא חלום שישקיט את ליבו. פעילות כפייתית שתכבול את רוחו. וכאן נכנס לתפקיד-שינוי הרגלי התזונה. עם "קיק" טורדני לשיפור התוצאה. ארוחת גזרים הייתה לאור באפלה. ערימת גזרים לארוחת הבוקר לצד כוס שוקו. שני גזרים לצד מיץ גזר לארוחת הצהריים. וגזר אחד לצד כוס חלב לארוחת הערב. חוטם מילא את חייו בגזר. כך החלום על מציאת ארוחה שתבדיל אותו מבני משפחתו הפראיים הפכה לעיסוק טורדני בתוך כתלי גינת החצילים... החלום על מסע חיפושים במרחבים הלוא ידועים הפך להתמדה בדבר הכי קרוב שמצא לתשובה. חוטם ויתר על היציאה אל המרחבים הפתוחים. הגזרים העלימו את המיסתורין שמחוץ למחילתו. התשובה הכל כך פשוטה, הפיתרון שהיה כל כך קל. כמו שראוי לשאלה כה מורכבת. כל כך מנחם. עדיף לעסוק בנמצא ולהפיק ממנו את המירב מאשר לצאת ולתור את הלא נודע ולנסות להפיק את המיטב. הרי כמה טוב תמצא וכמה זה יכאב? חפרפרות וגיריות מלחששות. בכל פינה בגינת החצילים שמועות על מעשים די משוגעים או לפחות לא רגילים של בן גירית אחד קטן שאוכל גזר כל הזמן. אכל שנה אכל שנתיים... עסקי הגזר היו בשמיים העכברים היו מרוצים אבל חוטם מצא את עצמו חותך עם גזר את הוורידים. כי להיגעל מהנורמה משמע להרגיש שונה ולהועיל למסחר זה לא מה שהוא רוצה. ואם חיים שלמים אתם נדים בין גזר לתולעים אז אולי תבינו את הסיפור על העריצות בגינת החצילים.