הסיפור שלי (ארוך)
טוב, לא הייתי רוצה שזה יישמע כמו 'קורות חיים', והשתפכות ארוכה רק תתן לי רוגע מיידי ובעוד כמה שעות תדכא אותי. אז מה הרקע? אני בתחילת שנות העשרים, גר בבית של ההורים שלי. מאז שהייתי ילד, סבלתי, כמו אחרים, מילדים אחרים שנטפלו אליי בגלל פגם חיצוני שהיה לי (וכבר אינו, אגב). בהמשך, סבלתי מבני נוער בגלל עניין שונה לגמרי. בבית שלי, ההורים לא הסתדרו ביניהם. אמא שלי חוותה ילדות קשה, ותמיד חיינו בהרגשה היא "מוציאה את זה" עלינו. זה התבטא בצעקות, קללות, אלימות (מצד אבא גם פיזית לעיתים רחוקות) והרבה כאב. במשך השנים ניתקתי כל קשר, אפילו קשר של דיבור מילולי, עם ההורים, וכיום אני בקשר רק עם אבא, והקשר הוא יציב וטוב, למרות הכעס שיש לי עליו. לקראת סיום התיכון נהייתי דיי אפטי. לא היה איכפת לי משום דבר. המצב הזה נמשך גם בזמן הצבא, שאותו בחרתי לא לסיים, אלא לברוח. בכל התקופה ההיא, התחדדה אצלי התפיסה שבני אדם הם דבר רע ושאני צריך להימנע מהם. אני יכול להגיד שיש בי גם עכשיו קצת מיזנטרופיה. הדיכאון שלי (שהאבחנה המקצועית שלו לא ברורה, אגב), היה רק תירוץ בשבילי לוותר על דברים. ניסיתי בכוח למצוא שמות מפוצצים לאיזה בעיה נפשית שאני לוקה בה, וכשמדי פעם התברר לי שאני לא באמת משוגע, אז ניסיתי יותר חזק. כשתיכננתי להתאבד פעם, לא רציתי תשומת לב ולא ניסיתי לזעוק לעזרה (כמו שכל פסיכיאטר ממוצע היה מגדיר "התאבדות"). פשוט רציתי להמנע מאנשים. אני יכול להוסיף לזה לא רק את הנסיון הלא טוב שלי עם הסביבה, אלא גם את התחושה שלי (שקיימת אצל כולנו, אני חושב) שאנשים הם תחמנים, רמאים, נוכלים ואגואיסטים. זאת הכללה? זה כבר עניין פילוסופי... אז כדי להימלט מהכל, נסעתי לחו"ל. תיכננתי לא לחזור אבל חזרתי כי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי עם עצמי וחשבתי על דברים. נסעתי והתרחקתי והתבודדתי. בחצי השנה האחרונה התקדמתי. אני כבר מחוזק. אני לא צריך תמיכה. אני רוצה באמת להתחיל מחדש. גיליתי שבאמצעות הומור אני יכול להתגבר על דברים. פשוט לצחוק הרבה, כי זה הכי קל לשקוע ולרחם על עצמך, להתעצל קצת, לוותר לעצמך. גם ספורט מרענן אותי (זה כבר עניין פיזיולוגי, לא?) אבל עכשיו, כשאני כבר לוקח את החיים בפרופורציה, ולא מנתח דברים ובני אדם יותר מדי, אני מנסה באותה נשימה להיות מציאותי. אני רוצה ללמוד, אני רוצה לעבור לדירה משלי, אני רוצה עבודה קטנה ופשוטה שתכסה הוצאות יומיומיות. אני מחפש מודעות כל יום שישי בעיתון, והכל נראה לי כמעט בלתי אפשרי. המחירים גבוהים מדיי (דירת חדר בדרום ת"א ב-300 דולר?!), המשרות בעייתיות ("יש לך נסיון?", כידוע) ובחירת המקצוע בעייתית (וכן אני מבין, שמה שאני אלמד עכשיו הוא לא מה שאני אעסוק בו בהכרח בעתיד) משיקולי תחרותיות והתלבטות אישית. האם אני שוב מוותר לעצמי, ומתרץ את זה בסיבות לא משכנעות? אז בעצם, אני בערך תקוע במקום. אני מפחד, זה כן, אני עושה חישוב כספי וגם חישוב של איך בכלל אני קם ויוצא מהבועה הרגילה הזאת למשהו שונה. מה אם תהיה נסיגה אדירה אחורה בדעות שלי? איך אני אתמודד עם האנשים שיפגעו בי? ושוב אני מנתח דברים. ומשתדל שלא! איך ממשיכים מכאן? תודה.
טוב, לא הייתי רוצה שזה יישמע כמו 'קורות חיים', והשתפכות ארוכה רק תתן לי רוגע מיידי ובעוד כמה שעות תדכא אותי. אז מה הרקע? אני בתחילת שנות העשרים, גר בבית של ההורים שלי. מאז שהייתי ילד, סבלתי, כמו אחרים, מילדים אחרים שנטפלו אליי בגלל פגם חיצוני שהיה לי (וכבר אינו, אגב). בהמשך, סבלתי מבני נוער בגלל עניין שונה לגמרי. בבית שלי, ההורים לא הסתדרו ביניהם. אמא שלי חוותה ילדות קשה, ותמיד חיינו בהרגשה היא "מוציאה את זה" עלינו. זה התבטא בצעקות, קללות, אלימות (מצד אבא גם פיזית לעיתים רחוקות) והרבה כאב. במשך השנים ניתקתי כל קשר, אפילו קשר של דיבור מילולי, עם ההורים, וכיום אני בקשר רק עם אבא, והקשר הוא יציב וטוב, למרות הכעס שיש לי עליו. לקראת סיום התיכון נהייתי דיי אפטי. לא היה איכפת לי משום דבר. המצב הזה נמשך גם בזמן הצבא, שאותו בחרתי לא לסיים, אלא לברוח. בכל התקופה ההיא, התחדדה אצלי התפיסה שבני אדם הם דבר רע ושאני צריך להימנע מהם. אני יכול להגיד שיש בי גם עכשיו קצת מיזנטרופיה. הדיכאון שלי (שהאבחנה המקצועית שלו לא ברורה, אגב), היה רק תירוץ בשבילי לוותר על דברים. ניסיתי בכוח למצוא שמות מפוצצים לאיזה בעיה נפשית שאני לוקה בה, וכשמדי פעם התברר לי שאני לא באמת משוגע, אז ניסיתי יותר חזק. כשתיכננתי להתאבד פעם, לא רציתי תשומת לב ולא ניסיתי לזעוק לעזרה (כמו שכל פסיכיאטר ממוצע היה מגדיר "התאבדות"). פשוט רציתי להמנע מאנשים. אני יכול להוסיף לזה לא רק את הנסיון הלא טוב שלי עם הסביבה, אלא גם את התחושה שלי (שקיימת אצל כולנו, אני חושב) שאנשים הם תחמנים, רמאים, נוכלים ואגואיסטים. זאת הכללה? זה כבר עניין פילוסופי... אז כדי להימלט מהכל, נסעתי לחו"ל. תיכננתי לא לחזור אבל חזרתי כי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי עם עצמי וחשבתי על דברים. נסעתי והתרחקתי והתבודדתי. בחצי השנה האחרונה התקדמתי. אני כבר מחוזק. אני לא צריך תמיכה. אני רוצה באמת להתחיל מחדש. גיליתי שבאמצעות הומור אני יכול להתגבר על דברים. פשוט לצחוק הרבה, כי זה הכי קל לשקוע ולרחם על עצמך, להתעצל קצת, לוותר לעצמך. גם ספורט מרענן אותי (זה כבר עניין פיזיולוגי, לא?) אבל עכשיו, כשאני כבר לוקח את החיים בפרופורציה, ולא מנתח דברים ובני אדם יותר מדי, אני מנסה באותה נשימה להיות מציאותי. אני רוצה ללמוד, אני רוצה לעבור לדירה משלי, אני רוצה עבודה קטנה ופשוטה שתכסה הוצאות יומיומיות. אני מחפש מודעות כל יום שישי בעיתון, והכל נראה לי כמעט בלתי אפשרי. המחירים גבוהים מדיי (דירת חדר בדרום ת"א ב-300 דולר?!), המשרות בעייתיות ("יש לך נסיון?", כידוע) ובחירת המקצוע בעייתית (וכן אני מבין, שמה שאני אלמד עכשיו הוא לא מה שאני אעסוק בו בהכרח בעתיד) משיקולי תחרותיות והתלבטות אישית. האם אני שוב מוותר לעצמי, ומתרץ את זה בסיבות לא משכנעות? אז בעצם, אני בערך תקוע במקום. אני מפחד, זה כן, אני עושה חישוב כספי וגם חישוב של איך בכלל אני קם ויוצא מהבועה הרגילה הזאת למשהו שונה. מה אם תהיה נסיגה אדירה אחורה בדעות שלי? איך אני אתמודד עם האנשים שיפגעו בי? ושוב אני מנתח דברים. ומשתדל שלא! איך ממשיכים מכאן? תודה.
