going nowhere
New member
הסיפור שלי ועזרה
הובחנתי לפני הצבא(הרבה לפני הצבא)כסובלת מדכאון,ocd וחרדות,מה שמקשה עלי מאוד(במיוחד התקפי החרדה) בחיי היומיום.קשה לי לישון מחוץ לבית,קשה לי הרבה דברים.... כשהתגייסתי זו הייתה תקופה שהמצב הנפשי שלי החמיר לכן החלטתי להצהיר כי הייתי צריכה שיתחשבו בי. קבעו לי פרופיל 64נפשי.פסלו בפני כל תפקיד שהוא קצת טוב,לא נשלח לי אפילו מיון אחד,המנילה שלי הייתה ריקה. התגייסתי בכל זאת.הטירונות הייתה קשה,היו לי הרבה חרדות,לא ישנתי ,אבל החלטתי להתגבר בכח ולסיים טירונות. הלכתי שם לקב"ן שהציע לי להוריד פרופיל ל45 נפשי כדי שלא ישלחו אותי לקורס ואחרי הטירונות אגיע ישר ליומיות ואשרת קרוב לבית. לא התחשבו,דפקו אותי בקורס של חודש וכמה שניסיתי לצאת משם ולהסביר שקשה לי לא הצלחתי.סבלתי בקורס הזה כל כך,הייתי ישנה שעה בלילה וחוטפת התקפי חרדות על ימין ועל שמאל. טוב,אמרתי לעצמי נסיים את הקורס ואז נגיע ליומיות והכל יהיה טוב. סיימתי את הקורס ושלחו אותי להיות משקית לוגיסטיקה בבסיס מסוים קל"ב. רע לי שם!אני אפסנאית שם,לא מתעסקת בשום דבר שקשור למחשב כמו שהייתי אמורה.אני עובדת פיזית עם הבנים ורק מסדרת,מנקה ומקפלת בגדים(בקיצור לא עושה שום דבר שמצריך מח,מחשבה ויכולות שכליות והבנתם את הנקודה...) אני לא מתחברת לאף אחד מהאנשים שם,אני לבד כל היום,בוכה כל היום,המפקדים שלי הם פשוט מטומטמים ואני מרגישה פגועה מעצם העובדה ששמו אותי שם והתעלמו לחלוטין מהאינטליגנציה שלי והיכולות שלי.מצפים ממני לסגור שבת פעמיים בחודש+טחינוות בשמירות+כל פעם שיש טקס משאירים אותי לסדר ולנקות ואני מגיעה רק בעשר הביתה. נמאס לי כבר,רע לי,אני מרגישה שם כמו בכלא,שונאת את המקום והאנשים,החרדות חוגגות ולאף אחד לא אכפת. נמאס לי כל היום לתת ציוד לאנשים,לקפל בגדים,להרים ארגזים,לנקות מחסנים ולמלא את כל הגחמות של המפקדים שלי. טופס 55 פסלו לי פעמיים.מה עושים?הברירה היחידה שלי היא לצאת על נפשי ולהשאיר לעצמי כתם לכל החיים?
הובחנתי לפני הצבא(הרבה לפני הצבא)כסובלת מדכאון,ocd וחרדות,מה שמקשה עלי מאוד(במיוחד התקפי החרדה) בחיי היומיום.קשה לי לישון מחוץ לבית,קשה לי הרבה דברים.... כשהתגייסתי זו הייתה תקופה שהמצב הנפשי שלי החמיר לכן החלטתי להצהיר כי הייתי צריכה שיתחשבו בי. קבעו לי פרופיל 64נפשי.פסלו בפני כל תפקיד שהוא קצת טוב,לא נשלח לי אפילו מיון אחד,המנילה שלי הייתה ריקה. התגייסתי בכל זאת.הטירונות הייתה קשה,היו לי הרבה חרדות,לא ישנתי ,אבל החלטתי להתגבר בכח ולסיים טירונות. הלכתי שם לקב"ן שהציע לי להוריד פרופיל ל45 נפשי כדי שלא ישלחו אותי לקורס ואחרי הטירונות אגיע ישר ליומיות ואשרת קרוב לבית. לא התחשבו,דפקו אותי בקורס של חודש וכמה שניסיתי לצאת משם ולהסביר שקשה לי לא הצלחתי.סבלתי בקורס הזה כל כך,הייתי ישנה שעה בלילה וחוטפת התקפי חרדות על ימין ועל שמאל. טוב,אמרתי לעצמי נסיים את הקורס ואז נגיע ליומיות והכל יהיה טוב. סיימתי את הקורס ושלחו אותי להיות משקית לוגיסטיקה בבסיס מסוים קל"ב. רע לי שם!אני אפסנאית שם,לא מתעסקת בשום דבר שקשור למחשב כמו שהייתי אמורה.אני עובדת פיזית עם הבנים ורק מסדרת,מנקה ומקפלת בגדים(בקיצור לא עושה שום דבר שמצריך מח,מחשבה ויכולות שכליות והבנתם את הנקודה...) אני לא מתחברת לאף אחד מהאנשים שם,אני לבד כל היום,בוכה כל היום,המפקדים שלי הם פשוט מטומטמים ואני מרגישה פגועה מעצם העובדה ששמו אותי שם והתעלמו לחלוטין מהאינטליגנציה שלי והיכולות שלי.מצפים ממני לסגור שבת פעמיים בחודש+טחינוות בשמירות+כל פעם שיש טקס משאירים אותי לסדר ולנקות ואני מגיעה רק בעשר הביתה. נמאס לי כבר,רע לי,אני מרגישה שם כמו בכלא,שונאת את המקום והאנשים,החרדות חוגגות ולאף אחד לא אכפת. נמאס לי כל היום לתת ציוד לאנשים,לקפל בגדים,להרים ארגזים,לנקות מחסנים ולמלא את כל הגחמות של המפקדים שלי. טופס 55 פסלו לי פעמיים.מה עושים?הברירה היחידה שלי היא לצאת על נפשי ולהשאיר לעצמי כתם לכל החיים?
טופס 55 זה פשוט בדיחה גרועה, אז אל תקחי את זה אישית. מה עם לדבר עם מפקד הבסיס ניסית? אולי זה יעזור.... בקטע של "כתם לכל החיים" זה לא כזה נכון. תוכלי לראות בדף הנוכחי יש על זה שיחות והכוונות. שומעים שרע לך שם.. ממש עצוב לקרוא את מה שרשמת... אל תיקחי אישית שהצבא לא מנצל את הפוטנציאל שיש לך. לפעמים הצבא פועל בלי כלום הגיון....