הסיפור שלי (זהירות, ארוך!)
אתחיל מהסוף: פרט 1: אני בת 42, נשואה עם שתי בנות, בנות 7 ו-5.5. פרט 2: אני יודעת כי אם הייתי נולדת ומתגוררת במקום שבו זה היה נורמטיבי לא להביא ילדים לעולם - לא הייתי בוחרת להיות אמא. הפחדים מכך היו מכריעים אותי. ועכשיו להתחלה. בגיל 24 פקד אותי משבר נפשי חריף. טופלתי בשיחות ובתרופות נגד דיכאון ונגד חרדה. אחד הקשיים הגדולים שלי אז היה ליצור מערכת יחסים זוגית. כשהכרתי את מי שלימים עתיד להיות בעלי, אמרתי לו: אני לא רוצה להתחתן ולא רוצה ילדים. עם הזמן, בזכות הטיפול, הצלחתי יותר להתקרב לבעלי אבל עדיין פחדתי מנישואין. הרצון לילד, לעומת זאת, כן צץ. זה אמנם היה קול עמום, אבל שמחתי בו. הרגשתי סוף סוף נורמלית. רוצה ילד. נישאנו כ-10 שנים לאחר שהכרנו, כיוון שרצינו ילד. ההריון של בתי הגדולה היה קל. אבל הייתי אחוזת אימה מפני הלידה. הייתי בוכה בלילות מרוב פחד. הלידה היתה לבסוף בסדר - לא כאבים שאי אפשר לסבול. אחרי הלידה בכיתי המון. נבהלתי: איך אדע לטפל בה? הבליחה לי, מרוב ייאוש, מחשבה: אתן אותה לאחותי, שהיא תגדל אותה. היא אוהבת ילדים. אבל ידעתי כמובן שזה לא ריאלי. שאני חייבת להתמודד.ץ אני זוכרת את הרגע שאמרתי לעצמי בבית חולים: גשי אליה לחדר התינוקות. היא לבד. גשי, חבקי אותה. וניגשתי. גם התעקשתי להניק כי ידעתי שזה הצ'אנס שלי ליצור איתה קירבה. שאם לא כן - אמשיך להיות מנוכרת אליה. התקופה ההיא היתה קשה. הפסיכיאטר שלי, שהייתי אצלו בשיחות, אבחן: דיכאון אחרי לידה. וקיבלתי תרופות. הרגשתי בדידות איומה וגם רחמים נוראיים על בתי: איזו אמא יש לה. יום בהיר אחד אני מגלה שאני בהריון - חודש חמישי! בסוגריים אציין, שלא חשבתי להיזהר מפני הריון משום שלהריון הקודם נכנסתי אחר טיפולים (גם אם קצרים). וחוץ מזה המחזור שלי לא סדיר. אז זה לא היה יוצא דופן בעיני שאני לא מקבלת אותו. נולדה הבת השניה, שנה וחודשיים לאחר הגדולה. אז קרסתי לגמרי. ושוב - תרופות. והמון עזרה שלקחתי. ובעיקר בעיקר - המון רגשות אשמה. שבנותי לא מקבלות ממני את מה שאמא צריכה לתת. אגב, במציאות אני אמא חמה, קשובה לצרכים שלהן, הפיזיים והרגשיים. היום יחסי עם הגדולה לא קלים, אבל עם הקטנה - נהדרים. אני מרגישה לראשונה בחיי שמישהו אוהב אותי (אפילו על בעלי אני לא מסוגלת להרגיש/להאמין שהוא אוהב אותי. גם אם הוא אומר לי את זה). המון קווי אופי שלי השתנו בעקבות הפיכתי לאם. למשל, פחד משינויים, היצמדות לשגרה, צורך עז בשליטה בכל דבר, ביקורתיות, נוקשות ואי קבלת הזולת. התרככתי מאוד. אבל עדיין יש לי עבודה רבה. אני מאמינה שאין מקריות. בחרתי - בחלקה בחירה לא מודעת, למשל ההריון השני - במסע הזה, אולי כי המחשבה להיות יוצאת דופן בלי ילדים היתה בלתי נסבלת בשבילי. וגם ידעתי שהקושי שלי להיום אם העיד על קשיים עמוקים אחרים, שאותם רציתי כנראה לפתור. אני יודעת בוודאות שגם ללא הבנות החיים שלי היום מאוד קשים - בגלל הדכאונות והחרדות. כי עוד לפני בואן לעולם לא יכולתי להנות משום דבר בחיים. לא היו לי תחביבים ועיסוקים ואת עיקר הסיפוק שאבתי מהעבודה. היום אני כן מתחילה ליהנות. והכי חשוב - לומדת לקבל את עצמי. אני מתנצלת מראש אם לא אוכל להגיב. אני קוראת כל הזמן, אבל לכתוב אני יכולה רק בעבודה, ובזמן מוגבל מאוד.
אתחיל מהסוף: פרט 1: אני בת 42, נשואה עם שתי בנות, בנות 7 ו-5.5. פרט 2: אני יודעת כי אם הייתי נולדת ומתגוררת במקום שבו זה היה נורמטיבי לא להביא ילדים לעולם - לא הייתי בוחרת להיות אמא. הפחדים מכך היו מכריעים אותי. ועכשיו להתחלה. בגיל 24 פקד אותי משבר נפשי חריף. טופלתי בשיחות ובתרופות נגד דיכאון ונגד חרדה. אחד הקשיים הגדולים שלי אז היה ליצור מערכת יחסים זוגית. כשהכרתי את מי שלימים עתיד להיות בעלי, אמרתי לו: אני לא רוצה להתחתן ולא רוצה ילדים. עם הזמן, בזכות הטיפול, הצלחתי יותר להתקרב לבעלי אבל עדיין פחדתי מנישואין. הרצון לילד, לעומת זאת, כן צץ. זה אמנם היה קול עמום, אבל שמחתי בו. הרגשתי סוף סוף נורמלית. רוצה ילד. נישאנו כ-10 שנים לאחר שהכרנו, כיוון שרצינו ילד. ההריון של בתי הגדולה היה קל. אבל הייתי אחוזת אימה מפני הלידה. הייתי בוכה בלילות מרוב פחד. הלידה היתה לבסוף בסדר - לא כאבים שאי אפשר לסבול. אחרי הלידה בכיתי המון. נבהלתי: איך אדע לטפל בה? הבליחה לי, מרוב ייאוש, מחשבה: אתן אותה לאחותי, שהיא תגדל אותה. היא אוהבת ילדים. אבל ידעתי כמובן שזה לא ריאלי. שאני חייבת להתמודד.ץ אני זוכרת את הרגע שאמרתי לעצמי בבית חולים: גשי אליה לחדר התינוקות. היא לבד. גשי, חבקי אותה. וניגשתי. גם התעקשתי להניק כי ידעתי שזה הצ'אנס שלי ליצור איתה קירבה. שאם לא כן - אמשיך להיות מנוכרת אליה. התקופה ההיא היתה קשה. הפסיכיאטר שלי, שהייתי אצלו בשיחות, אבחן: דיכאון אחרי לידה. וקיבלתי תרופות. הרגשתי בדידות איומה וגם רחמים נוראיים על בתי: איזו אמא יש לה. יום בהיר אחד אני מגלה שאני בהריון - חודש חמישי! בסוגריים אציין, שלא חשבתי להיזהר מפני הריון משום שלהריון הקודם נכנסתי אחר טיפולים (גם אם קצרים). וחוץ מזה המחזור שלי לא סדיר. אז זה לא היה יוצא דופן בעיני שאני לא מקבלת אותו. נולדה הבת השניה, שנה וחודשיים לאחר הגדולה. אז קרסתי לגמרי. ושוב - תרופות. והמון עזרה שלקחתי. ובעיקר בעיקר - המון רגשות אשמה. שבנותי לא מקבלות ממני את מה שאמא צריכה לתת. אגב, במציאות אני אמא חמה, קשובה לצרכים שלהן, הפיזיים והרגשיים. היום יחסי עם הגדולה לא קלים, אבל עם הקטנה - נהדרים. אני מרגישה לראשונה בחיי שמישהו אוהב אותי (אפילו על בעלי אני לא מסוגלת להרגיש/להאמין שהוא אוהב אותי. גם אם הוא אומר לי את זה). המון קווי אופי שלי השתנו בעקבות הפיכתי לאם. למשל, פחד משינויים, היצמדות לשגרה, צורך עז בשליטה בכל דבר, ביקורתיות, נוקשות ואי קבלת הזולת. התרככתי מאוד. אבל עדיין יש לי עבודה רבה. אני מאמינה שאין מקריות. בחרתי - בחלקה בחירה לא מודעת, למשל ההריון השני - במסע הזה, אולי כי המחשבה להיות יוצאת דופן בלי ילדים היתה בלתי נסבלת בשבילי. וגם ידעתי שהקושי שלי להיום אם העיד על קשיים עמוקים אחרים, שאותם רציתי כנראה לפתור. אני יודעת בוודאות שגם ללא הבנות החיים שלי היום מאוד קשים - בגלל הדכאונות והחרדות. כי עוד לפני בואן לעולם לא יכולתי להנות משום דבר בחיים. לא היו לי תחביבים ועיסוקים ואת עיקר הסיפוק שאבתי מהעבודה. היום אני כן מתחילה ליהנות. והכי חשוב - לומדת לקבל את עצמי. אני מתנצלת מראש אם לא אוכל להגיב. אני קוראת כל הזמן, אבל לכתוב אני יכולה רק בעבודה, ובזמן מוגבל מאוד.
