הסיפור שלי- צעיף
צעיף- אולי הכל התחיל בגלל כפתור. לאמא שלי נמאס שאני כל הזמן קורע בגדים, גם אם זה לא בכוונה, יום אחד גרביים, יום אחד חולצה, אבל הקש היה כפתור. לא היה לה כוח לתקן לי כפתור, ובגלל זה היא שלחה אותי שבוע אחר כך לחוג כלכלת בית. זה היה נורא, עברתי חמישה שיעורים על תיקון גרביים, ואחר כך הדבר הכי נורא בעולם הגיע- עבודת הסיום שלנו- לסרוג צעיף. אם לא הייתי עובר, היתי צריך להמשיך לעוד קורס, וזה לא נשמע כל כך כיף – "מבוא לבישול בקוטג'". ולכן קניתי זוג מסרגות וסליל צמר מאישה אחת שגרה בקצה הרחוב, ומוכרת בדוחן בשוק העירוני, אף אחד לא אהב אותה, כולם חושבים שהיא מוזרה, בעיקר בגלל שלפני חצי שנה היא סיפרה ששני יצורים כחולים הגיעו לבית שלה, לקחו איתם את בעלה, והעלו אור מוזר במחסן של החצר, שם נשמרו סלילי הצמר… הבעל נמצא מת בבוקר לא רחוק מהבית שלהם, הרופאים אמרו שזה מהתקף לב… האנשים אמרו שזה הגיעה לה אחרי ששנים עסקה בכשפים כתחביב... אחרי שקניתי ממנה, התחלתי לסרוג, בהתחלה הרגשתי כמו זקנה, אחר כך זה התחיל להיות כיף, ריפוי בעיסוק לאצבעות, שחרור ומעין הנאה מוזרה כזאת, ובאמת, אחרי שבועיים כבר הצעיף היה מוכן, ורגע לפני שלקחתי אותו לחוג כדי להניח אותו שם ולא לחזור עוד, החלטתי, למדוד אותו. צעיף אדום, משהו נחמד, אבל כשעמדתי איתו מול המראה הרגשתי מוזר, מי שעמד מול המראה כבר לא היה אני- גוץ שמן ומכוער, אלא, עמד שם דוגמן שלבש את הצעיף שאני הכנתי… רגע, אבל זה טירוף! הורדתי את הצעיף וחזרתי להיות אני. את הצעיף הנחתי בתוך קופסאות קרטון כדי לשכוח אותו שם. אבל לא עברו חמש ושוב לבשתי אותו. בלילה התכרבלתי בו והייתי מאושר. בכל פעם שעמדתי מול המראה חיכתי , הרגשתי רצון להעביר פרח מיד שמאל ליד ימין, לחבק את הפרח, להושיט לדמות מולי במראה… אבל…. זה לא יכול להיות! שוב הורדתי את הצעיף, והפעם החלטתי שבאמת אבל באמת לא אלבש אותו שוב. בכוח רצון מוזר לקחתי אתו לחוג והראתי למורה, היא התפעלה ממנו, רק העירה על כמה "עיניים" שלא יצאו כמו שצריך, כעסתי עליה ועל ההערה שלה, חטפתי את הצעיף מהיד שלה, לבשתי אותו, ורצתי הביתה. בבית חכתה לי ידידה שבאה ללמוד איתי למבחן, היא החמיאה לי על הצעיף ובקשה למדוד אותו…. "לא!" צעקתי עליה , והיא נעלבה, ניסיתי לחבק אותה כדי להרגיע אותה אבל לא… לא יכולתי, הדבר היחיד בעולם שרציתי לחבק אותו זה היה הדמות שהשתקפה בטלוויזיה מולנו, בדמות שמשתקפת במראה. הצעיף נשמט מהצוואר שלי, ועוד לפני ששמתי לב היא מדדה אותו, היד שלי לא שלטה על עצמה, ונתתי לה סטירה, היא ברחה בוכה מהבית, לבשתי את הצעיף והלכתי לחדר שלי. באותו רגע החלטתי שהצעיף של הוא יהיה רק שלי, ואין לאף אחד רשות להשתמש בו חוץ ממני. בדמי הכיס שלי קניתי מראות , תליתי בכל החדר מראות רק כדי לראות את עצמי לבוש בצעיף, הייתי מביט שעות מחייך. התחלתי לעבוד, וקניתי בכסף כל מיני מתנות קטנות עטופות בסרטים, היתי מניח אותן על המיטה, הולך לחדר השני, לובש את הצעיף רק כדי לראות את עצמי במראה לבוש בצעיף ומקבל את המתנות, אהבתי את הדמות במראה, וזה היה מוזר, ולא היא לי אכפת מהעולם, לשבת מול המראה שעות, ולהיות מאוהב בדמות הזאת שם. יום אחד הצעיף שלי נעלם, בכיתי שבועות, ניסיתי לסרוג צעיף אחר, וזרקתי אותו, לא רציתי שום צעיף, ואחרי כמה ימים פתאום החלטתי לזרוק את כל המראות מהחדר שלי, באותו יום אבא שלי החליט לשלוח אותי לקורס נגרות….
צעיף- אולי הכל התחיל בגלל כפתור. לאמא שלי נמאס שאני כל הזמן קורע בגדים, גם אם זה לא בכוונה, יום אחד גרביים, יום אחד חולצה, אבל הקש היה כפתור. לא היה לה כוח לתקן לי כפתור, ובגלל זה היא שלחה אותי שבוע אחר כך לחוג כלכלת בית. זה היה נורא, עברתי חמישה שיעורים על תיקון גרביים, ואחר כך הדבר הכי נורא בעולם הגיע- עבודת הסיום שלנו- לסרוג צעיף. אם לא הייתי עובר, היתי צריך להמשיך לעוד קורס, וזה לא נשמע כל כך כיף – "מבוא לבישול בקוטג'". ולכן קניתי זוג מסרגות וסליל צמר מאישה אחת שגרה בקצה הרחוב, ומוכרת בדוחן בשוק העירוני, אף אחד לא אהב אותה, כולם חושבים שהיא מוזרה, בעיקר בגלל שלפני חצי שנה היא סיפרה ששני יצורים כחולים הגיעו לבית שלה, לקחו איתם את בעלה, והעלו אור מוזר במחסן של החצר, שם נשמרו סלילי הצמר… הבעל נמצא מת בבוקר לא רחוק מהבית שלהם, הרופאים אמרו שזה מהתקף לב… האנשים אמרו שזה הגיעה לה אחרי ששנים עסקה בכשפים כתחביב... אחרי שקניתי ממנה, התחלתי לסרוג, בהתחלה הרגשתי כמו זקנה, אחר כך זה התחיל להיות כיף, ריפוי בעיסוק לאצבעות, שחרור ומעין הנאה מוזרה כזאת, ובאמת, אחרי שבועיים כבר הצעיף היה מוכן, ורגע לפני שלקחתי אותו לחוג כדי להניח אותו שם ולא לחזור עוד, החלטתי, למדוד אותו. צעיף אדום, משהו נחמד, אבל כשעמדתי איתו מול המראה הרגשתי מוזר, מי שעמד מול המראה כבר לא היה אני- גוץ שמן ומכוער, אלא, עמד שם דוגמן שלבש את הצעיף שאני הכנתי… רגע, אבל זה טירוף! הורדתי את הצעיף וחזרתי להיות אני. את הצעיף הנחתי בתוך קופסאות קרטון כדי לשכוח אותו שם. אבל לא עברו חמש ושוב לבשתי אותו. בלילה התכרבלתי בו והייתי מאושר. בכל פעם שעמדתי מול המראה חיכתי , הרגשתי רצון להעביר פרח מיד שמאל ליד ימין, לחבק את הפרח, להושיט לדמות מולי במראה… אבל…. זה לא יכול להיות! שוב הורדתי את הצעיף, והפעם החלטתי שבאמת אבל באמת לא אלבש אותו שוב. בכוח רצון מוזר לקחתי אתו לחוג והראתי למורה, היא התפעלה ממנו, רק העירה על כמה "עיניים" שלא יצאו כמו שצריך, כעסתי עליה ועל ההערה שלה, חטפתי את הצעיף מהיד שלה, לבשתי אותו, ורצתי הביתה. בבית חכתה לי ידידה שבאה ללמוד איתי למבחן, היא החמיאה לי על הצעיף ובקשה למדוד אותו…. "לא!" צעקתי עליה , והיא נעלבה, ניסיתי לחבק אותה כדי להרגיע אותה אבל לא… לא יכולתי, הדבר היחיד בעולם שרציתי לחבק אותו זה היה הדמות שהשתקפה בטלוויזיה מולנו, בדמות שמשתקפת במראה. הצעיף נשמט מהצוואר שלי, ועוד לפני ששמתי לב היא מדדה אותו, היד שלי לא שלטה על עצמה, ונתתי לה סטירה, היא ברחה בוכה מהבית, לבשתי את הצעיף והלכתי לחדר שלי. באותו רגע החלטתי שהצעיף של הוא יהיה רק שלי, ואין לאף אחד רשות להשתמש בו חוץ ממני. בדמי הכיס שלי קניתי מראות , תליתי בכל החדר מראות רק כדי לראות את עצמי לבוש בצעיף, הייתי מביט שעות מחייך. התחלתי לעבוד, וקניתי בכסף כל מיני מתנות קטנות עטופות בסרטים, היתי מניח אותן על המיטה, הולך לחדר השני, לובש את הצעיף רק כדי לראות את עצמי במראה לבוש בצעיף ומקבל את המתנות, אהבתי את הדמות במראה, וזה היה מוזר, ולא היא לי אכפת מהעולם, לשבת מול המראה שעות, ולהיות מאוהב בדמות הזאת שם. יום אחד הצעיף שלי נעלם, בכיתי שבועות, ניסיתי לסרוג צעיף אחר, וזרקתי אותו, לא רציתי שום צעיף, ואחרי כמה ימים פתאום החלטתי לזרוק את כל המראות מהחדר שלי, באותו יום אבא שלי החליט לשלוח אותי לקורס נגרות….
