הסיפור שלי
במהלך שנות הכאב שלי רק קראתי כאן ולא כתבתי. כשקראתי על מצוקתן של אחרות, פעמים רבות חודשים או שנים אחרי הכתיבה, רציתי לדעת לאן החיים הובילו אותה והיכן היא היום. רציתי למצוא נחמה בין השורות, לקרוא את הסופים הטובים ולכן במהלך שנות הכאב שלי הבטחתי לעצמי שכשהכל יסתיים אני אכתוב את הסיפור שלי.
היום זהו היום האחרון בחופשת הלידה שלי, זו לא ממש חופשת לידה כי אם חופשת אימוץ אבל גם כאן נולדה משפחה, נולדה אמא ונולד אבא כי אנחנו אימצנו שני ילדים.
אני בוחרת לפרסם זאת כאן, דווקא בפורום זה, ולא בפורום אימוץ, מכיוון שכאן אני חיפשתי תשובות ונחמה. הסיפור שלי התחיל במוות העובר שלי ברחם בשבוע 22 והמשיך ב-8 הפלות, בשבועות מוקדמים יותר, כל זאת במהלך חמש שנים. שנות הכאב לוו ברופאים מדהימים (שמכולם חשוב לי לשבח את פרופ' אריאל וייסמן, דר' רם קרנר ופרופ' גד ברקאי) וכמובן גם במפגשים עם רופאים איומים שלא אפרט את שמם. בהלך שנות הכאב שלי אבדו לי כמה קשרים עם אנשים קרובים לי שלא ידעו/היו מסוגלים לשאת את כאבי ונוכחותי הפצועה אך כמובן שגם זכיתי באחרים שיכלו להיות לציידי בתהומות הכאב.
אני לא באה לדבר בשבחו של רעיון האימוץ אני באה לעודד כל אחת ואחד לעשות כל מה שנכון עבורה/ו, אני מציעה להיות אמיצה (או יש שיאמרו פסימית) וללכת תמיד צעד אחד קדימה, תמיד לתפור תוכנית המשך או תוכנית חלופית, אימוץ תינוק כמו גם טיפולי IVF מותנים בגיל לכאורה, והדרך להגשמה כמו גם ההמתנה ארוכה.
(אני למשל כבר משתעשעת בהמשך, אולי נניח פונדקאות עוד שנתיים...)
במשך שנות הכאב שלי חשתי שאני עצמי הסיוט של כל אישה. פחדתי לשתף נשים אחרות, במצב דומה, במה שעובר עלי כי חששתי להפחיד ולהחליש.
היום אני מקווה שאוכל לחזק. היום אני אמא ויש לי משפחה ואני מאושרת
בהצלחה לכולן/כולם
במהלך שנות הכאב שלי רק קראתי כאן ולא כתבתי. כשקראתי על מצוקתן של אחרות, פעמים רבות חודשים או שנים אחרי הכתיבה, רציתי לדעת לאן החיים הובילו אותה והיכן היא היום. רציתי למצוא נחמה בין השורות, לקרוא את הסופים הטובים ולכן במהלך שנות הכאב שלי הבטחתי לעצמי שכשהכל יסתיים אני אכתוב את הסיפור שלי.
היום זהו היום האחרון בחופשת הלידה שלי, זו לא ממש חופשת לידה כי אם חופשת אימוץ אבל גם כאן נולדה משפחה, נולדה אמא ונולד אבא כי אנחנו אימצנו שני ילדים.
אני בוחרת לפרסם זאת כאן, דווקא בפורום זה, ולא בפורום אימוץ, מכיוון שכאן אני חיפשתי תשובות ונחמה. הסיפור שלי התחיל במוות העובר שלי ברחם בשבוע 22 והמשיך ב-8 הפלות, בשבועות מוקדמים יותר, כל זאת במהלך חמש שנים. שנות הכאב לוו ברופאים מדהימים (שמכולם חשוב לי לשבח את פרופ' אריאל וייסמן, דר' רם קרנר ופרופ' גד ברקאי) וכמובן גם במפגשים עם רופאים איומים שלא אפרט את שמם. בהלך שנות הכאב שלי אבדו לי כמה קשרים עם אנשים קרובים לי שלא ידעו/היו מסוגלים לשאת את כאבי ונוכחותי הפצועה אך כמובן שגם זכיתי באחרים שיכלו להיות לציידי בתהומות הכאב.
אני לא באה לדבר בשבחו של רעיון האימוץ אני באה לעודד כל אחת ואחד לעשות כל מה שנכון עבורה/ו, אני מציעה להיות אמיצה (או יש שיאמרו פסימית) וללכת תמיד צעד אחד קדימה, תמיד לתפור תוכנית המשך או תוכנית חלופית, אימוץ תינוק כמו גם טיפולי IVF מותנים בגיל לכאורה, והדרך להגשמה כמו גם ההמתנה ארוכה.
(אני למשל כבר משתעשעת בהמשך, אולי נניח פונדקאות עוד שנתיים...)
במשך שנות הכאב שלי חשתי שאני עצמי הסיוט של כל אישה. פחדתי לשתף נשים אחרות, במצב דומה, במה שעובר עלי כי חששתי להפחיד ולהחליש.
היום אני מקווה שאוכל לחזק. היום אני אמא ויש לי משפחה ואני מאושרת
בהצלחה לכולן/כולם
