silverchair_chick
New member
הסיפור שלי...
עד היום אני לא מאמינה... כשהייתי קטנה, אני זוכרת את עצמי מבקרת את סבתא בבית החולים. אני זוכרת אותה מחייכת, אני זוכרת מתנות שהיא קנתה לי, אני זוכרת שהיא לעולם לא הראתה לי ולאחותי כמה שבאמת סבלה.. היה לה סרטן השד. אני לא בדיוק זוכרת מה קרה, אבל אני יודעת שלבסוף עשו לה ניתוח, וחשבו שהוציאו את הגידול. עד שנה שעברה זכיתי לראות את סבתא שלי בחיים. חיה חיים בריאים ומאושרים.. אך יום אחד, משום מקום, גילנו שהגידול חזר...מאותו היום היו לה 6 חודשים "לחיות"...או יותר נכון, שישה חודשים לסבול.. כל יום ויום הייתי הולכת לבקר אותה בבית החולים, אני מכירה את בית החולים בע"פ... הייתי חוזרת הבייתה ובוכה... "רק תעשה אותה מאושרת...רק תעזור לה...אני אתן הכל...רק בבקשה,תעשה אותה מאושרת" הייתי מתפללת לאלוהים כל לילה. היו לסבתא שלי תקופות טובות ותקופות רעות, בהן השתדלה כמה שיותר,עדיין, להסתיר ממני את הכאב. אהבתי אותה עד מוות.. הסוף היה הכי קשה, במיוחד כי ידענו שהוא הגיע, שזהו, זהו יומינו האחרון איתה... הלכנו לבקר אותה בבית חולים הוספיס, היא הייתה מרותקת למיטה,רזה כשלד, והייתה בהכרה חלקית. היא ידעה שאני שם, היא החזיקה את היד שלי, ניסתה לדבר ונפלה לשינה.. ואני, עומדת שם, מנסה להיות חזקה, מחזיקה את הדמעות... אחרי שעזבתי באותו היום, הגעתי הבייתה, וחמש דקות לאחר מכן הודיעו לנו שהיא נפטרה... ואני,עדיין מחזיקה את הדמעות...מחכה שהאנשים יעזבו את הבית,לבית החולים, ומתחילה לבכות... אני יושבת כאן עכשיו בוכה, כואבת, זוכרת... זוכרת את כל האנשים שאיבדתי למחלה הנוראה הזאת...לעזאזל עם אלוהים!!! נמאס לי ממנו! את סבתי השנייה לקח ממני בגיל שנה, ללא הזדמנות להכיר אותה... ואת סבא שלי לקח בגיל 9...הוא היה בן-אדם כ"כ מיוחד...כל כך טוב...אני זוכרת גם אותו קרוב לסוף...בבית החולים, שנתנו לי רק לנופף עם היד ומיד הוציאו אותי מהחדר... סבא שלי היה מייסד ויו"ר עמותת "אור לעולם", ולאחר מותו שינו את שם הסניף בגבעתיים, עיר מגוריו ל-"יצחק שטרקמן". אני גאה בסבא שלי, ואני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת אליה... אף פעם לא רשמתי את הסיפור שלי בעבר... מצטערת אם יצא קצת מבולבל... אני
עד היום אני לא מאמינה... כשהייתי קטנה, אני זוכרת את עצמי מבקרת את סבתא בבית החולים. אני זוכרת אותה מחייכת, אני זוכרת מתנות שהיא קנתה לי, אני זוכרת שהיא לעולם לא הראתה לי ולאחותי כמה שבאמת סבלה.. היה לה סרטן השד. אני לא בדיוק זוכרת מה קרה, אבל אני יודעת שלבסוף עשו לה ניתוח, וחשבו שהוציאו את הגידול. עד שנה שעברה זכיתי לראות את סבתא שלי בחיים. חיה חיים בריאים ומאושרים.. אך יום אחד, משום מקום, גילנו שהגידול חזר...מאותו היום היו לה 6 חודשים "לחיות"...או יותר נכון, שישה חודשים לסבול.. כל יום ויום הייתי הולכת לבקר אותה בבית החולים, אני מכירה את בית החולים בע"פ... הייתי חוזרת הבייתה ובוכה... "רק תעשה אותה מאושרת...רק תעזור לה...אני אתן הכל...רק בבקשה,תעשה אותה מאושרת" הייתי מתפללת לאלוהים כל לילה. היו לסבתא שלי תקופות טובות ותקופות רעות, בהן השתדלה כמה שיותר,עדיין, להסתיר ממני את הכאב. אהבתי אותה עד מוות.. הסוף היה הכי קשה, במיוחד כי ידענו שהוא הגיע, שזהו, זהו יומינו האחרון איתה... הלכנו לבקר אותה בבית חולים הוספיס, היא הייתה מרותקת למיטה,רזה כשלד, והייתה בהכרה חלקית. היא ידעה שאני שם, היא החזיקה את היד שלי, ניסתה לדבר ונפלה לשינה.. ואני, עומדת שם, מנסה להיות חזקה, מחזיקה את הדמעות... אחרי שעזבתי באותו היום, הגעתי הבייתה, וחמש דקות לאחר מכן הודיעו לנו שהיא נפטרה... ואני,עדיין מחזיקה את הדמעות...מחכה שהאנשים יעזבו את הבית,לבית החולים, ומתחילה לבכות... אני יושבת כאן עכשיו בוכה, כואבת, זוכרת... זוכרת את כל האנשים שאיבדתי למחלה הנוראה הזאת...לעזאזל עם אלוהים!!! נמאס לי ממנו! את סבתי השנייה לקח ממני בגיל שנה, ללא הזדמנות להכיר אותה... ואת סבא שלי לקח בגיל 9...הוא היה בן-אדם כ"כ מיוחד...כל כך טוב...אני זוכרת גם אותו קרוב לסוף...בבית החולים, שנתנו לי רק לנופף עם היד ומיד הוציאו אותי מהחדר... סבא שלי היה מייסד ויו"ר עמותת "אור לעולם", ולאחר מותו שינו את שם הסניף בגבעתיים, עיר מגוריו ל-"יצחק שטרקמן". אני גאה בסבא שלי, ואני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת אליה... אף פעם לא רשמתי את הסיפור שלי בעבר... מצטערת אם יצא קצת מבולבל... אני
