הסיפור שלנו... יש לזה סוף טוב...

עקשנית25

New member
אני לא צדיקה גדולה כן?

אבל אני למודת מלחמות, אני ממש לא נמנעת מלריב ולהתווכח,
לפעמים יותר מידי... שם העבודה הקשה שלי :)

אבל צריך לדעת על מה גם... ריב זה גם צורת תקשורת לפעמים.

השאלה על מה אפשר באמת לוותר, מתי צריך להתעקש... זו כבר חוכמת חיים שאו שנרכשת עם הזמן או שלא.

אבל אני מסכימה איתך, אני מבינה, למשל בן זוגי רב איתי פי כמה וכמה וכמה מאשר בזוגיות הראשונה שלו. כשבאנו לטיפול אז זה לא הפתיע דווקא את המטפלת, אמרה שלפעמים יש זוגות שאין בינהם הרבה קשר ותקשורת זה יכול לקרות.

דווקא בקשרים עם יותר תקשורת הרבה פעמים מתגלעים יותר ויכוחים :)
כי יש על מה לדבר... :)

אני פשוט חושבת שקשר כזה זה יותר מהכל אפשרי. אפשרי למרות הכל.
הוא לא ויתור ולא פשרה מבחינתי. אני מאוד שמחה במי שבחרתי.
בייחוד כי פשוט שנינו מנסים שיהיה לנו טוב.

למשל, יש כאן פוסטים בפורום על ריבים ומהומות שנוצרו שלעולם לא היו
יכולים לקרות לי. אין לי יכולת למשל להגיד לבן זוג שלא יביא את הילדים אלינו כשצריך. מה פתאום? זה לא נתפש בכלל. ועוד מקרים...

הקושי האמיתי שלי היה לחלוק את המרחב הפרטי, אני לא רגילה שיש
"לאנשים אחרים" זכות להשתמש לי במתקנים של החיים מתי שירצו :)

אבל אני אוהבת רעש ומהומה וקצת סולדת משקט אין סופי, יש לי אותו לבד רוב לילות השבוע. מה צריך יותר? ככה שיש יתרונות בשהיה של מישהו אחר איתך :)

בטוח החיים יביאו לי הפתעות לא קלות, בטח בהקשר הזה, אבל אני מקווה שיהיה בסיס ולא נקרוס לגמרי מזה.

תודה!
 

עקשנית25

New member
הסיפור שלנו... יש לזה סוף טוב...

רציתי לחלוק את הסיפור שלנו עם הפורום הזה, רק כי אני כן בעד לנסות ולשנות את תדמית המשפחה המורכבת.

אני רווקה ונמצאת עם גרוש +2 , עם ילדים בני 16 ו 11.

כשנפגשנו לפני שנים, הרבה עבר לי בראש על למה אני נכנסת, מה אני צריכה את זה לעזאזל?

אני אדם עצמאי מטבעי, וכזה שלא מבקש עזרה לעולם, מצאתי לי אדם שהיה לי הכי טוב שפגשתי,
החלטתי ללכת עם הקשר, כי האדם שהוא קשה היה לי לחשוב על מישהו יותר מתאים.
יש לו חסרונות... אבל היתרונות... נתנו לי להמשיך.

פחדתי זמן מה לספר למשפחה עליו, זה היה שבר, פחדתי מהתגובה, בסוף סיפרתי ולא נרשמו אירועים חריגים :)
למדתי כשכשאני מאושרת ובטוחה, כולם רואים והכל מסתדר,

לאט לאט, עזבתי את מגוריי ונסעתי לגור איתו מרחק שעתיים ממשפחתי,
בנינו יחד בית ורקמנו קשר עם הילדים בליווי צמוד של מטפלת.
היא הדריכה לא להיות שם עם הילדים כשהוא איתם בתור התחלה.
כי הם מודדים כמה אני מפריעה לקשר עם אבא.

אני גם שומרת כשרות ואני גם שומרת מסורת, והם אין להם דת או משו כזה
בן זוגי הסכים לשמור כשרות בבית, והסכים לעשות קידוש בשישי.

להם בייחוד לקטן היה קשה ועדיין לא קל לו איתי.
הוא מחבב אותי אבל שומר אמונים לאמא

אני לא מעירה להם ולא מחנכת אותם, אם משו מפריע לי אני אומרת אח"כ לאבא
והוא כבר עושה את העבודה הקשה

בן זוגי לוקח חלק משמעותי בגידול ילדיו, אם זה אסיפות הורים, חוגים, ימי מחלה, רופאים
ומה שצריך הוא שם ורוצה רק עוד ועוד. ואף לקח משרה שמאפשרת לו להיות איתם כמה שיותר.
ממני לא נדרש גידול שלהם, ולא תמיד אני נמצאת כשהם איתו.

אין ספק שלפעמים יש שם קצרים, אבל אם יש רצון להצליח יש סיכוי לגשר.
אני לעולם לא אשים את עצמי בינו לבין ילדיו.
זה לא מקום להיות בו.
אני מוותרת לא מעט אבל מרוויחה גם המון בתמורה.

הגדול שלו ואני קשורים יותר, לקטן קשה יותר.

היה קגע שלפני חודשיים בן זוגי נסע לחול לחודש.
נשארתי לבד. והוא תמיד טען שאנחנו משפחה.
ופתאום לבד. איזה משפחה ואיזה נעליים.
אבל מה? ההורים שלו כל הזמן הזמינו אותי, באו אליי.
אפילו אחותו, ואפילו הילד הגדול הגיח פעמיים בשבוע לשבת איתי ולדבר איתי. כדי שלא אהיה לבד.

בן זוגי יש לציין בקשר טוב עם גרושתו, על אף שיכלו להיות ריבים, הוא חכם מספיק לנהל הכל על מי מנוחות.
אני גם פוגשת אותה לא מעט ומהנהנת לשלום. אנחנו גרים מרחק 2 דקות הליכה :)

אז השבוע התחתנו בשעה טובה, לקטן היה קשה אפילו לשמוע על זה,
אבל שניהם היו שם, רוקדים ושמחים עד כמה שיכלו.

אני אדם שפוחד לחיות ברע. בריבים. על זה גדלתי וזה גם נכנס בי לא מעט.
אבל אפשר להשתנות, ואפשר לחיות טוב גם במשפחה מורכבת.

אני שונאת שאומרים שרווק צריך להיות עם רווקה,
שונאת ששוללים מיד את האושר שלי
עושים אותו סוג ב', ואותי ותרנית.
שונאת ששוללים סוג כזה של קשר :)

ימים יגידו, אבל כבר 3 שנים ויותר שאנחנו חיים יחד בשמחה.
ויש לנו תמיכה משפחה וחברים.

צריך לדעת לחיות וללמוד לחיות טוב, בשמחה
זה אולי נשמע קלישאתי, אבל בשבילנו זו מציאות.

תעשו מה שטוב לכם.
בהצלחה לכולם וגם לנו :)

תודה!
 
נשמע שזה ממש לא הסוף

אלא שאתם במסע ארוך ונעים בכיוון הנכון.
שימשיך לכם ככה!
 
למעלה