מכתבים לאף אחת
New member
הסיפור שלנו
לזאת שפעם אהבה,
לזאת שעזבה.
אף אחד אף פעם לא טרח ללמד אותי איך חותכים מלון. כשהייתי קטנה אמא שלי הייתה חוצה מלון אחד לשניים, מוציאה ממנו את הגרעינים ונותנת חצי אחד עם כפית לי, ואת החצי השני לאחי הקטן, ככה אכלנו מלון כל חיינו, וכשאליס מבקשת שאחתוך לה את המלון לקוביות עם מזלג היא מקבלת חצי מלון עם כפית ״כי ככה אמא החליטה״. גם חביתה הילדים שלי מאוד אוהבים, בעיקר על צנימים, אבל אני מכינה רק מקושקשת כי אני אף פעם לא מצליחה להפוך את הביצה כמו שצריך, ומעדיפה שיאכלו לחם טרי מאשר שיהיה ריח שרוף בבית, פיטר מתבאס ומבקש לאכול חביתה ״כמו אצל סבתא״, ״כשתהיה בבית של סבתא תאכל כמו של סבתא, עכשיו אתה אוכל מקושקשת כי ככה אמא החליטה״ אני אומרת לו במבט שלא משתמע לשתי פנים, אליס לעומתו כבר בכלל לא מנסה, היא מכירה אותי מספיק זמן כדי לדעת שאני היא זו שמחליטה ושלא אשנה את דעתי ולכן זה קרב שההפסד בו ידוע מראש, גם בעלי יודע וההורים שלי והחברות, אף אחד לא מנסה לערער או למרוד, לכל אחד ברור התפקיד שלו בחיים. ואז הגיעה נטע וטרפה את כל הקלפים מחדש.
חבל. חבל שלא נשארת שם.
איפה זה שם את שואלת? במקום ממנו הגחת אליי כמו רוח פרצים.
חבל. חבל שהחלון שלי היה פתוח,
חבל שבדיוק באותו הרגע הייתי זקוקה כל כך לאוויר.
מה שעוד לא ידעתי היה שאני זקוקה גם לאור ולחום ולאהבה ולביחד,
לשמחה וציפייה והתרגשות ושייכות,
לכאב וגעגוע ואובדן והצלה,
לתשוקה וחרמנות וטירוף ושיגעון,
לא ידעתי שאני זקוקה כל כך לאישה,
לא ידעתי שאני זקוקה כל כך לך.
לפעמים אני עוד כותבת לה, זאת אומרת, לעצמי אבל לה, מילים ומשפטים ומכתבים שאיש לא יקרא לעולם, כשבעלי פתאום נכנס לחדר ושואל מה אני כותבת אני אומרת לו ״את הסיפור שלנו, מאמי״ ומחייכת בנימוס, תמיד כשהזיכרון שלה עומד בינינו אני מחייכת אליו בנימוס, כאילו הנימוס הוא תרופה לשקרים, כאילו שאם לא אהיה מנומסת הוא פתאום יחשוד וישאל אותי - ״תגידי לי את האמת, את בוגדת בי?? אני רואה עלייך שכן!״, אבל כשיש נימוס הוא מסתיר, אם אהיה מנומסת הוא לא יראה עליי.
אני יציבה, הולכת בגב זקוף על המדרכה ואז היא מנשקת אותי והאספלט שתחת רגליי נמס. כל השליטה שלי נוזלת מבין אצבעותיי ואנחנו הופכות להיות אחת שהיא זו שמחליטה עליה; על הגוף, על המחשבות, על הרצונות, על החלומות והתגשמותן, היא מובילה את המשחק הזה ועל אף שאנחנו שחקן אחד היא גם זו שתמיד מנצחת.
כשאני חוזרת הביתה אני חותכת לילדים עגבנייה אחרי שפיטר מבקש שרי, אליס מגלגלת אליי עיניים של בת 16 בגיל ההתבגרות על אף שהיא בסך הכל בת 8. היא אוהבת את נטע וקוראת לה החברההיפההכיטובהשלאמא אבל לפעמים אני תוהה אם היא מרגישה שזה יותר מזה. היא חכמה יותר מכל ילדה בת 8 שיצא לי להכיר, ולא כי היא הבת שלי, היא שקטה ובוחנת אנשים בקפידה, לומדת אותם על קנקנם, לפעמים אני חושבת שהיא באמת באה מארץ הפלאות ושיש לה כוחות על וזה מפחיד אותי, ובעצם, איזו אמא לא תרצה שלבת שלה יהיו כוחות על? כנראה רק אחת כזו שיש לה מה להסתיר.
פיטר כבר בן 4 אבל הוא ילדותי מאוד וכנראה יהיה לו קשה ובכל זאת החלטנו לעשות עוד ילד כי שניים זה מעט מידי, ככה כולם אומרים, ושלושה עדיין נכנסים ברכב אחד. "ילדה" אליס מתקנת אותי, היא רוצה אחות ואני יכולה להבין אותה, אין שום דמות נשית שפויה בחיים שלה. היא כמעט ולא שומעת כן על שום דבר שהיא מבקשת ומקבלת את הגזירה כמו שהיא, אז למרות שאני אתאיסטית גמורה אני מתפללת לאלוהי הביציות והזירעונים שתצא לי בת כדי שאליס תלמד גם תחושת ניצחון מה היא.
בלילה אנחנו מנסים כי אני מבייצת אבל לא רטובה, "זה בגלל שאני אחרי מקלחת" אני אומרת לו, "תביא את חומר הסיכה בטעם תות, אני פחות אוהבת את האננס", "מה זה משנה הטעם? את לא הולכת ללקק את זה" הוא עונה ואני נזכרת שהוא צודק, שעכשיו הוא יחדור לתוכי ויגמור ואני ארים את הרגליים במשך 20 דקות כי עכשיו לא עושים סקס או אהבה, עכשיו עושים ילד, ואת התותים אני אשמור למחר, לנטע.
כשנטע נוגעת בי הזמן עוצר מלכת. מגע של אצבע על הברך אני מרגישה עד הגב. לנשיקות שלה תמיד יש טעם של המסטיק שאני אוהבת, וריח הווניל שלה דבק בבגדיי ובגופי. היא לימדה אותי להקשיב לשקט, לצעוק כשכואב, כשאוהב, כשדואב, היא לימדה אותי לאהוב בצורות שלא הכרתי קודם, היא בנתה לה בית בתוך ליבי, ואני לא רציתי שתלך משם לעולם.
אהבתי את נטע כמו שלא אהבתי בחיים שלי, לא את בעלי, לא בני זוג קודמים בחיי, לא את החברות שלי ולא את הילד או הילדה שברחמי. היא הייתה דומה לי וההפך הגמור ממני. היא הייתה נשואה בעצמה והיו לה שני בנים שאהבה אהבה עצומה, ואני הייתי מחכה שתשכיב אותם לישון בלילה ותבוא לאהוב אותי.
בשקיפות עורפית כבר אמרו לנו בביטחון שזו בת, אליס שמחה עד דמעות ופיטר חלם בהקיץ ולא הבין, כהרגלו. היא הייתה שוחה בתוכי בטירוף כמו דג עם שאיפות לחצות אוקיינוסים והיה לי ברור שאקרא לה אריאל. היינו שוכבות על החוף בלילה ומסתכלות על הכוכבים, אני, אריאל ונטע, היא הייתה שמה את היד שלה על הבטן שלי בשביל להרגיש ואני הייתי מבקשת שאריאל תצא יפה כמוה. "בא לי שמשהו ממך יעבור אליה - העיניים, הגומות, החכמה, הטירוף, הלב שלך. כל מה שיהיה לה ממך אני אוהב יותר מכל דבר אחר. זה מוזר לחשוב מחשבה כזאת נכון? אבל לא אכפת לי מה מוזר, אני רוצה שיהיה לה משהו ממך".
אני רוצה לשכב איתך באור הירח
בזמן שכוכבים יפלו מהשמיים מרוב יופייך
אבקש עבורך משאלות
ואתפלל -
תאהבי אותי לעד
כשאני חוזרת הביתה כולם כבר ישנים ואני מרגישה הקלה שאני לא צריכה להיות מנומסת. אני לא מתקלחת, נכנסת למיטה עם הריח שלה והולכת איתה לישון. בבוקר אני מוצאת את עצמי במיטה עם פיטר ואליס, כל אחד מהם צמוד לחלק אחר של הגוף שלי, אני מתנתקת מהם במהירות ואז מעירה אותם ושואלת מה הם רוצים לארוחת הבוקר. הם לא קמים באיטיות כמו בני אדם נורמלים, לא משפשפים קודם עיניים או נמתחים או מתכרבלים עוד קצת, תוך רגע שניהם כבר מלאי אנרגיות, קופצים על המיטה וצועקים ביחד "פנקייק!!", אז אני מכניסה בורקסים לתנור כי זה מהיר יותר ונכנסת להתקלח, חייבת להספיק לראות את נטע לפני שהיא טסה לאמסטרדם.
לזאת שפעם אהבה,
לזאת שעזבה.
אף אחד אף פעם לא טרח ללמד אותי איך חותכים מלון. כשהייתי קטנה אמא שלי הייתה חוצה מלון אחד לשניים, מוציאה ממנו את הגרעינים ונותנת חצי אחד עם כפית לי, ואת החצי השני לאחי הקטן, ככה אכלנו מלון כל חיינו, וכשאליס מבקשת שאחתוך לה את המלון לקוביות עם מזלג היא מקבלת חצי מלון עם כפית ״כי ככה אמא החליטה״. גם חביתה הילדים שלי מאוד אוהבים, בעיקר על צנימים, אבל אני מכינה רק מקושקשת כי אני אף פעם לא מצליחה להפוך את הביצה כמו שצריך, ומעדיפה שיאכלו לחם טרי מאשר שיהיה ריח שרוף בבית, פיטר מתבאס ומבקש לאכול חביתה ״כמו אצל סבתא״, ״כשתהיה בבית של סבתא תאכל כמו של סבתא, עכשיו אתה אוכל מקושקשת כי ככה אמא החליטה״ אני אומרת לו במבט שלא משתמע לשתי פנים, אליס לעומתו כבר בכלל לא מנסה, היא מכירה אותי מספיק זמן כדי לדעת שאני היא זו שמחליטה ושלא אשנה את דעתי ולכן זה קרב שההפסד בו ידוע מראש, גם בעלי יודע וההורים שלי והחברות, אף אחד לא מנסה לערער או למרוד, לכל אחד ברור התפקיד שלו בחיים. ואז הגיעה נטע וטרפה את כל הקלפים מחדש.
חבל. חבל שלא נשארת שם.
איפה זה שם את שואלת? במקום ממנו הגחת אליי כמו רוח פרצים.
חבל. חבל שהחלון שלי היה פתוח,
חבל שבדיוק באותו הרגע הייתי זקוקה כל כך לאוויר.
מה שעוד לא ידעתי היה שאני זקוקה גם לאור ולחום ולאהבה ולביחד,
לשמחה וציפייה והתרגשות ושייכות,
לכאב וגעגוע ואובדן והצלה,
לתשוקה וחרמנות וטירוף ושיגעון,
לא ידעתי שאני זקוקה כל כך לאישה,
לא ידעתי שאני זקוקה כל כך לך.
לפעמים אני עוד כותבת לה, זאת אומרת, לעצמי אבל לה, מילים ומשפטים ומכתבים שאיש לא יקרא לעולם, כשבעלי פתאום נכנס לחדר ושואל מה אני כותבת אני אומרת לו ״את הסיפור שלנו, מאמי״ ומחייכת בנימוס, תמיד כשהזיכרון שלה עומד בינינו אני מחייכת אליו בנימוס, כאילו הנימוס הוא תרופה לשקרים, כאילו שאם לא אהיה מנומסת הוא פתאום יחשוד וישאל אותי - ״תגידי לי את האמת, את בוגדת בי?? אני רואה עלייך שכן!״, אבל כשיש נימוס הוא מסתיר, אם אהיה מנומסת הוא לא יראה עליי.
אני יציבה, הולכת בגב זקוף על המדרכה ואז היא מנשקת אותי והאספלט שתחת רגליי נמס. כל השליטה שלי נוזלת מבין אצבעותיי ואנחנו הופכות להיות אחת שהיא זו שמחליטה עליה; על הגוף, על המחשבות, על הרצונות, על החלומות והתגשמותן, היא מובילה את המשחק הזה ועל אף שאנחנו שחקן אחד היא גם זו שתמיד מנצחת.
כשאני חוזרת הביתה אני חותכת לילדים עגבנייה אחרי שפיטר מבקש שרי, אליס מגלגלת אליי עיניים של בת 16 בגיל ההתבגרות על אף שהיא בסך הכל בת 8. היא אוהבת את נטע וקוראת לה החברההיפההכיטובהשלאמא אבל לפעמים אני תוהה אם היא מרגישה שזה יותר מזה. היא חכמה יותר מכל ילדה בת 8 שיצא לי להכיר, ולא כי היא הבת שלי, היא שקטה ובוחנת אנשים בקפידה, לומדת אותם על קנקנם, לפעמים אני חושבת שהיא באמת באה מארץ הפלאות ושיש לה כוחות על וזה מפחיד אותי, ובעצם, איזו אמא לא תרצה שלבת שלה יהיו כוחות על? כנראה רק אחת כזו שיש לה מה להסתיר.
פיטר כבר בן 4 אבל הוא ילדותי מאוד וכנראה יהיה לו קשה ובכל זאת החלטנו לעשות עוד ילד כי שניים זה מעט מידי, ככה כולם אומרים, ושלושה עדיין נכנסים ברכב אחד. "ילדה" אליס מתקנת אותי, היא רוצה אחות ואני יכולה להבין אותה, אין שום דמות נשית שפויה בחיים שלה. היא כמעט ולא שומעת כן על שום דבר שהיא מבקשת ומקבלת את הגזירה כמו שהיא, אז למרות שאני אתאיסטית גמורה אני מתפללת לאלוהי הביציות והזירעונים שתצא לי בת כדי שאליס תלמד גם תחושת ניצחון מה היא.
בלילה אנחנו מנסים כי אני מבייצת אבל לא רטובה, "זה בגלל שאני אחרי מקלחת" אני אומרת לו, "תביא את חומר הסיכה בטעם תות, אני פחות אוהבת את האננס", "מה זה משנה הטעם? את לא הולכת ללקק את זה" הוא עונה ואני נזכרת שהוא צודק, שעכשיו הוא יחדור לתוכי ויגמור ואני ארים את הרגליים במשך 20 דקות כי עכשיו לא עושים סקס או אהבה, עכשיו עושים ילד, ואת התותים אני אשמור למחר, לנטע.
כשנטע נוגעת בי הזמן עוצר מלכת. מגע של אצבע על הברך אני מרגישה עד הגב. לנשיקות שלה תמיד יש טעם של המסטיק שאני אוהבת, וריח הווניל שלה דבק בבגדיי ובגופי. היא לימדה אותי להקשיב לשקט, לצעוק כשכואב, כשאוהב, כשדואב, היא לימדה אותי לאהוב בצורות שלא הכרתי קודם, היא בנתה לה בית בתוך ליבי, ואני לא רציתי שתלך משם לעולם.
אהבתי את נטע כמו שלא אהבתי בחיים שלי, לא את בעלי, לא בני זוג קודמים בחיי, לא את החברות שלי ולא את הילד או הילדה שברחמי. היא הייתה דומה לי וההפך הגמור ממני. היא הייתה נשואה בעצמה והיו לה שני בנים שאהבה אהבה עצומה, ואני הייתי מחכה שתשכיב אותם לישון בלילה ותבוא לאהוב אותי.
בשקיפות עורפית כבר אמרו לנו בביטחון שזו בת, אליס שמחה עד דמעות ופיטר חלם בהקיץ ולא הבין, כהרגלו. היא הייתה שוחה בתוכי בטירוף כמו דג עם שאיפות לחצות אוקיינוסים והיה לי ברור שאקרא לה אריאל. היינו שוכבות על החוף בלילה ומסתכלות על הכוכבים, אני, אריאל ונטע, היא הייתה שמה את היד שלה על הבטן שלי בשביל להרגיש ואני הייתי מבקשת שאריאל תצא יפה כמוה. "בא לי שמשהו ממך יעבור אליה - העיניים, הגומות, החכמה, הטירוף, הלב שלך. כל מה שיהיה לה ממך אני אוהב יותר מכל דבר אחר. זה מוזר לחשוב מחשבה כזאת נכון? אבל לא אכפת לי מה מוזר, אני רוצה שיהיה לה משהו ממך".
אני רוצה לשכב איתך באור הירח
בזמן שכוכבים יפלו מהשמיים מרוב יופייך
אבקש עבורך משאלות
ואתפלל -
תאהבי אותי לעד
כשאני חוזרת הביתה כולם כבר ישנים ואני מרגישה הקלה שאני לא צריכה להיות מנומסת. אני לא מתקלחת, נכנסת למיטה עם הריח שלה והולכת איתה לישון. בבוקר אני מוצאת את עצמי במיטה עם פיטר ואליס, כל אחד מהם צמוד לחלק אחר של הגוף שלי, אני מתנתקת מהם במהירות ואז מעירה אותם ושואלת מה הם רוצים לארוחת הבוקר. הם לא קמים באיטיות כמו בני אדם נורמלים, לא משפשפים קודם עיניים או נמתחים או מתכרבלים עוד קצת, תוך רגע שניהם כבר מלאי אנרגיות, קופצים על המיטה וצועקים ביחד "פנקייק!!", אז אני מכניסה בורקסים לתנור כי זה מהיר יותר ונכנסת להתקלח, חייבת להספיק לראות את נטע לפני שהיא טסה לאמסטרדם.