הסליחה

[orit81]

הסליחה

לא קשור לאימוץ, ובכל זאת -

קורה הרבה פעמים שהבנות (בת 4 ובת 6) עושות דברים שהן לא אמורות לעשות. אני מעירה ולפעמים גם כועסת.
הן מתנגדות או מתווכחות או שותקות. כך או כך תמיד בסוף אני מבקשת שיבקשו סליחה,
אם זה אחת מהשנייה על מה שעשו או ממני. הרבה פעמים הן מבקשות בעצמן כבר בלי שאדרוש זאת.
הרעיון כמובן הוא ללמד אותן לקחת אחריות על המעשים שלהן וללמד אותן נימוסים ונועם הליכות וגם, לפי מה שהבנתי לאחרונה,
לתחום את הזמן שמוגדר כזמן של כעס על דבר ה"עבירה" אותה ביצעו, ולהפריד בין קודש לחול, בין "זמן כעס" לזמן הרגיל.
כביכול,
החל מהרגע שבן אדם (אנחנו המבוגרים) מבקש סליחה מהאדם בו פגע, הנפגע אמור לסלוח באופן מיידי או בסמוך לבקשת הסליחה
ולהמשיך הלאה.

עבור הבנות, מושג הזמן שונה ממה שאנחנו המבוגרים מכירים. כך אצלן ואצל כל הילדים. אם אני שרויה תחת סטטוס "כועסת" ל10 דקות או לחצי שעה,
זה חסר משמעות עבורן שכן בזמן הזה הן סביר להניח כבר שכחו על מה ולמה המהומה וממשיכות לשחק ולהתעסק בעיסוקיהן השונים.
העניין הוא שיש דרגות שונות של כעס.
לפעמים אני מקצינה את הכעס שלי על מנת להמחיש להן את חומרת המצב מבחינתי בעוד שבסתר לבי אני לא באמת כל כך כועסת,
הכעס פה יהיה אקט חינוכי.
אבל לפעמים אני באמת כועסת. אפילו רותחת.
במצב כזה, הן מבינות את ההיררכיה בכעסים שלי ובמידה ואכן עשו משהו שעורר את הכעס שלי, הן מבינות את זה ועל פי רוב ייגשו אלי לבקש סליחה דיי בהקדם.
אני לא תמיד מצליחה לסלוח להן בזמן שבו הן מבקשות את הסליחה שלי. מבחינתן, ברגע שביקשו סליחה הכל חוזר לסורו ואפשר להמשיך הלאה.
הן בדר"כ מבקשות חיבוק ואני משתדלת כמעט תמיד לתת אותו אבל עם יד על הלב, יש מצבים בהם אני בקושי מסוגלת לחבק אותן באותו הרגע כי אני עדין מאד כועסת.
כמובן שזה לגיטימי.
אני יודעת שאין זמנים מוגדרים ל-כמה זמן זה לגיטימי לכעוס
ובכל זאת אני תוהה - כמה זמן זה לגיטימי לכעוס?
כלומר,
כמובן שזה הכי אינדיבידואלי וברור שאני חוזרת להתנהלות רגילה וממשיכה בשלי אבל הרבה פעמים אני עדין כועסת עליהן גם אחרי שהן כבר מזמן שכחו מה קרה קודם.
זה משפיע על האינטראקציה שלי איתן שכן אני לא הכי נעימה וחביבה ומנשקת ברגעים האלה.
אציין שבאופן עקרוני אני אדם דיי רגוע וגם כשמתעצבנת, עובר לי דיי מהר. אבל לפעמים גם לא ולפעמים הבנות מצליחות להטריףףףף אותי ואני צריכה את הזמן
כדי להירגע באמת ולהמשיך הלאה.
אחרי סיטואציות כאלה הן בדר"כ יהיו נופת צופים, לפחות בחצי שעה הסמוכה וישחקו יפה בניהן, יעסיקו את עצמן או אפילו ינסו להתחנף אלי בדרכים מאד חמודות.
כשזה קורה, מהר או לאט, אני ניגשת אליהן, מחבקת ומנשקת ואומרת להן שאני אוהבת אותן ושככה הן מאד נעימות לי ושלא כיף לי לכעוס עליהן.

אני מסבירה להן שעדין לא עבר לי הכעס או שאני עוד לא רוצה כרגע לשחק איתן כי מה שקרה קודם היה לי ממש לא נעים או שאני פשוט מתעסקת בעניינים שלי
ומסיחה לעצמי את הדעת ממה שקרה כדי לחזור למצב רוח רגיל.

איך אצלכם?

 

[China8]

כשאני כועסת

יכול להיות שזה קשור למשהו בעברה, אבל לבת שלנו יש פחד מאד גדול מכעס. מאז שהייתה קטנה היא נכנסת להיסטריה וחרדה אם אני כועסת אליה ונראה כאילו שזה מתקשר אצלה לחוסר אהבה או להרגשה שאינני אוהבת אותה יותר אם אני כועסת.
ולאור כך, בכל פעם שאני ממש כועסת היא בדיוק רוצה לקבל חיבוק ואישור לכך שהיא עדיין אהובה.
כשאני מאד כועסת עליה אז לא קל לי לחבק אבל אני מאד משתדלת ומסבירה לה שאני תמיד אוהבת אותה, גם כשאני כועסת.
אחרי שהיא נרגעת מההיסטריה היא מבררת פעם בכמה דקות אם אני עדיין כועסת...

 

[אבי351]

אני לאחר שאני כועס ומסביר לבני ישר סולח כי אי

אין טעם להמשיך בזה זמן רב לאחר שהנושא הובאר חוזרים לשיגרה וזאת כדי לא לקלקל את האווירה בבית ולהמשיך הלאה

 

[fatfat]

jחכי עוד שנה כשהגדולה תלמד לכתוב...

אצלינו מכתבי ההתנצלות מככבים כדבר שבשיגרה ומה שראיתי שהן למדו שההתנצלות פותרת את הבעיה וחמש דקות אחרי זה חוזרות שוב על אותו מעשה
שעשו קודם. זה בלט אצל במיוחד אצל הגדולה שבבית ספר כשמשהו לא מצא חן בעיניה היתה מתחצפת ומיד אחרי זה כותבת לאותה מורה מכתב התנצלות,
עוד אפילו לפני הבירור. עד שיום אחד אחת המורות אמרה לי שהיא לא מסוגלת לכעוס עליה כי מיד היא שולפת לה את מכתב ההתנצלות.

לכן היום הסליחה תלויה גם בחומרת המעשה, כשהן יודעות שעל שקרים או מעשה שמסכן אותן ואו או מדאיג אותי (כמו לא לחזור הביתה ישר אחרי בית ספר
ולא להודיע) הכעס יהיה יותר חזק ויותר קשה לי לסלוח להן ובטח שהסליחה לא תהייה לאחר אמירת הסליחה או מכתב ההתנצלות. ואז כל עוד אני כועסת גם אם
תצרחנה בהיסטריה אני לא אחבק ואנשק כדי שתלמדנה שאני מתכוונת לכעס ולא ש"סליחה" פוטרת אותן מאחריות. כמובן שהכעס תחום בזמן. וכשזה מעשה
חמור הן גם נענשות. זה לא מכונה עונש אבל נניח כשהקטנה השבוע הלכה לחברה ישר מבית ספר ולא הודיעה כשהגיעה מעבר לכעס הודעתי לה שבאותו יום
היא לא נפגשת עם חברות, לא הולכת ולא מזמינה כי היא כבר נפגשה אחרי בית ספר.

 

[חייכנית2]

מה ש-לי ממש חשוב

זה שהבן שלי לא יתפוס שאמירת "סליחה" היא נוסחת קסם שמאפשרת לו שוב לעשות מה שבא לו. [שהשיח הפנימי לא יהיה 'מה כפת לי- אני אעשה את זה שוב...אני אבקש מאמא סליחה והכל יהיה טוב ויפה'.
כלומר מה שחשוב לי ,זה שהבן שלי ממש יבין מהותית מה עורר את כעסי ויקח בחשבון גם להבא שלא כדאי לחזור על התעלול.
לא רוצה שתהיה זילות של המילה 'סליחה' ושהיא תאבד את המשקל שלה. לא רוצה שהיא תהיה מתכון קסם לחזור מיידית לשיגרה.
וכמו כן,לא יכולה לעשות לעצמי מניפולציה של 'זמן כעס'.תלוי מה עשה השובב שהבעיר את כעסי,עד כמה הדברים היו חמורים.
מה ששמתי לב,וראיתי שכך לגבי ילדים נ ו ס פ י ם מאומצים,שהתעלמות שלי לפרק זמן מסויים מרמזת לבן שלי באופן לא מילולי שהדברים היו חמורים במיוחד,שהכעס-גדול.
התעלמות- פירושה שאני ממש לא מגיבה,והולכת להיות לחלוטין שקועה בענייני ללא שום נאומים והסברים.פשוטנניתוק מגע.זה מאד מפעיל אותו לחפש דרכים יצירתיות איך לפייס אותי,איך להישבע שיותר לא...לומר שמצטער מאד ולהתכוון לכך[מורגש לפי טון הקול שלו ומבט העיניים].
ואני מרגישה שיש להתעלמות אפקט מתארך,לטובה.
אני חושבת בפשטות ש'להיות לבד' מעורר בילדים שלנו קונוטציות לא נעימות,חקוקות....ושמכאן הם מבינים בערוצים לא מילוליים שאכן הכעיסו מאד.
הבן שלי גדול בהרבה מבנותייך,אורית,אבל אני חושבת שגם בגילן,הרי עמוק בפנים הן יודעות שלעולם לא תנטשי אותן בגלל מעשה כזה או אחר...וגם בגילן נראה לי שאופציית ההתעלמות יכולה להיות יעילה,ושגם בגילן את יכולה להיות אותנטית עם עצמך לגבי כמה זמן את כועסת ולא להגביל זמן כעס בצורה מלאכותית. הן תעמודנה בזה ,המסר יעבור,וכשתחבקי 'כבר אחרי'- זה יהיה בלב שלם.

 

[חייכנית2]

רוצה להיות חדה לגבי הקטע האחרון שכתבתי

בהרבה מאיתנו,הורים מאמצים ,קיימת עד מאד משאלה לגונן על ילדינו הרכים,כשבראש בעצם מחשבות מפה ועד הירח על מה הם עברו לפני שפגשו בנו.
אני חושבת שכשמדובר בגוננות יתר,כלומר הרבה מדי צורך לגונן - היא עלולה גם לחבל בהתפתחות ובתפיסת המציאות.
יש כל כך הרבה רקע ושיגרה ובסיסואהבה מוצקים וטובים לילדים שגדלים פה,שמותר,לדעתי, שעל הרקע הטוב גם תצמח גישה טבעית לגמרי לתגובות כעס,ענישה וסליחה.שהמידתיות תהיה מתאימה.שהתחושות והתגובות שלנו תהיינה אותנטיות.

 

[KallaGLP]

מסכימה איתך, חייכנית, שאסור ש"סליחה" תהיה

מילת קסם. אני לא מפחדת לכעוס על אף אחד מהילדים שלי וקורה גם שאני מסבירה להם שלבקשת הסליחה אין שום משמעות אם אין מאחוריה כוונה אמיתית ושאם תוך זמן קצר ההתנהגות הפסולה תחזור על עצמה.

 

[בהתחדשות3]

מוצאת עצמי מסבירה שוב ושוב לבתי שאמירת

המילה "סליחה" אינה מילת קסם, המאפשרת לחזור על התנהגות שאינה מקובלת עלי. הסיום ידוע לי כבר באמצע התהליך: אני כועסת, היא כבר יודעת שעליה להתנצל (לעיתים המילה יוצאת בטון כזה, שברור לי שאין בינה לבין התנצלות דבר וחצי דבר, ואני אומרת לה זאת) ואז אחת משתים: או שמגיע למשך זמן "פרצוף חמוץ" על כך שנאלצה להתנצל או שאם הכעס שלי גדול מאד וקורית "התפוצצות", הרי שבנוסף להתנצלות, היא מתחילה במסכת של התחנפות ונסיון לריצוי.
אני בהחלט שומרת על זכותי לכעוס ולעיתים אפילו מאד ולא רואה קשר בין היותה מאומצת ובין הצורך שלי "ללכת על ביצים" כל הזמן בשל כך. היא יודעת שכאשר אני כועסת מאד, אני לא רצה ומחבקת אותה. אני תופסת מרחק, מתעלמת וזקוקה לזמן (לא רק בריב איתה). כשהיתה קטנה יותר הסברתי לא אחת שזה שאני כועסת אינו אומר שאני לא אוהבת אותה וכשאני כועסת עליה, לא בא לי לחבק אותה. גם אמרתי, שכמו שאני כועסת עליה לפעמים, זכותה המלאה לכעוס עלי ולהתרגז ואני בהחלט מתנצלת כשצריך.

 

[חייכנית2]

אגב....

מוכרת מאד האימרה "גם כשאני כועסת אני אוהבת".
אני לא 'מתה' עליה,מפני שהיא קצת ממסכת . היא 'מצד אחד ומצד שני' גם יחד.
תלוי מתי נאמר. לדעתי אם זה נאמר בשעה שכועסים- האפקט על הילד מתעמעם,יש לו קצת פחות מוטיבציה להרהר במה שעשה.
אם נאמר לאחר מכן,כהסבר שגם לאימהות אוהבות מותר לכעוס...בעיני יותר מתקבל על הדעת.

 

[בהתחדשות3]

"האימרה" מעולם לא נאמרה בזמן כעס. ברור לי

שיש לה אפקט על הדינמיקה בזמן הריב/הכעס. היא היתה נאמרת לצורך "רענון" ותזכורת מעת לעת, לפעמים בשיחות שניהלנו, ותמיד ללא קשר לאירוע. כיום כבר לא אומרת, זה כבר נטמע בה. (בשיחות שמנהלים, לפעמים כשאני אומרת: את יודעת, אני כועסת כשאת עושה... היא קוטעת אותי ואומרת בחיוך: כן, כן אני יודעת, אבל למרות שאת כועסת את אוהבת ותמיד תאהבי אותי...

 

[חייכנית2]

נחמד מאד...

ופרט לכך,עןוד בהקשר לביטוי "כשאני כועסת אני עדיין אוהבת"- לא בכל גיל יש עדיין הבנה קוגניטיבית של מסר מורכב. [אלא יותר או....או...]
וחשבתי עוד משהו ככה בשקט האם זה באמת באמת נכון? האם כשאנחנו כועסים אנחנו באמת גם,באותו הרגע מחוברים למעיין המפכה של האהבה הגדולה אליהם?
אני מודה פה קבל עם ועדה...כשאני ממש כועסת על הבן שלי,אני מחוברת מאד למחוייבות ואחריות,דאגה,ציפייה שנכזבה,תיסכול.....ולא לאהבה. אני חושבת שזה ביטוי שאולי נועד בעומקי עומקו להשקיט את מצפוננו שלנו.
בקיצור....אני מעדיפה להגיד מדי פעם לילד שלי ''אוהבת אותך מפה ועד אין סוף" וכו,כשמציפים אותי עד מעל לראש רגשות אהבה אליו . לדעתי משפט עם 'אהבה' לא זקוק לתוספות "אפילו ש..." "אוהבת אבל...""אוהבת ויחד עם זה...."

 

[fatfat]

אני תמיד הקפדתי להשתמש

במינוח:: אני כועסת על מה שעשית... על שנגעת בדברים של העבוד שלי בלי לשאול... על שלא שמר על קשר עין ברחוב וכו' בקיצור על המעשה, לא עליך.

כשהיו קטנות כשכעסתי עליהן והן שואלות בחרדה: אז את כבר לא אוהבת אותי נהגתי להשיב גם ברגע הכעס שזה לא קשור לאהבה, שאני כועסת על מה שעשו וממשיכה לאהוב אותן ואוהב אותן תמיד. לא הייתי בטוחה עד כמה הן באמת קולטות את ההפרדה בין כעס לאהבה עד שיום אחד בגן טרום טרום חובה הגדולה לקחה את המרקרים של הגננת בלי רשות. הגננת סיפרה שהיא אמרה לה: אני מאוד כועסת עליך, אני לא אוהבת שלא מכבדים את הרכוש שלי והפשושה ענתה לה: אבל את כן אוהבת אותי. אמא שלי אמרה שאוהבים גם כשכועסים.

 

[Noga Lavie]

כעסים וסליחות

איני חושבת שכעס יכול להשכח מייד עם בקשת סליחה. איני חושבת גם שאפשר שאפשר לתחום זמן כעס. כעס הוא רגש, וככזה אינו הגיוני, ואינו ניתן לתיחום חיצוני.
כאשר זיו כועסת בעצמה, על משהו שהכעיס אותה באמת, ולא כתגובה נגדית לכעס עליה, איני מצפה ממנה לתחום את כעסה בזמן. היא כועסת וזקוקה לזמן התגברות על כך, ממש כפי שאנו זקוקים לזמן התגברות על כך.
בזמני רגיעה אני מסה לברר על כעסים שהתרחשו בזמנים אחרים, אני מנסה להסביר שגם אם בוקשה סליחה, הכועס אינו יכול פשוט לעשות ריסט לעצמו. גם אם הכועס קיבל את ההתנצלות וסלח, אין זה אומר שקל לו להתגבר על תחושת הכעס. לפעמים זמן זה נותן למי שפגע הבנה טובה יותר על עומק הפגיעה. לפעמים זמן הפגיעה מלמד את האחרים על מצבו הנפשי של הנפגע ללא קשר ישיר לפגיעה. (כשאנו מתוחים, כשאנו עייפים, כשאנו כועסים על משהו אחר שאנו מדחיקים, כל זה גורם לנו לעיכוב בהתגברות על תחושת כעס).
בקשת סליחה צריכה להיות צעד ראשון בקבלת סליחה, אך אסור לדרוש סליחה אוטומטית מייד עם בקשת הסליחה. על מי שפגע להבין כי פגע, וגם אם ביקש סליחה, הצד הפגוע עדין פגוע.
זיו יודעת כי אנו נקבל את התנצלותה, אם נאמין לה שאינה מן הפה לחוץ, אך אין זה אומר שמייד יסלח לה. לפיכך לזיו יש לגיטמציה להשאר פגועה אם נפגעה, ואינה חייבת לסלוח מייד עם בקשת סליחה ממנה. מה שכן, אני מצפה ממנה להתגבר על הבעת כעסים נוספים, לאחר שהובעה התנצלות כנה בפניה. מותר לה ללכת למקום פרטי ולהמשיך לזעום עד שתתגבר על תחושת הכעס, אך אם תביע את כעסיה באמירות בוטות ופוגעניות, לא יסלח לה במהרה.

אני מכירה את הגישה הטוענת שהכעס אינו על הילד, אלא על המעשה, אך אני עצמי איני דוגלת בכך. הכעס שלי הוא על אדם שפגע בי על ידי מעשה מסויים, וזה נכון גם לגבי זיו.
אני כועסת עליה, ממש כפי שאני גאה בה, עצובה בגללה, אוהבת אותה, וכל שאר הרגשות אותם היא מעוררת בי. חלקם בגלל מעשים שלה, חלקם בגלל עצם קיומה, אבל תמיד קשורים אליה. אבל רגש אחד אינו מבטל רגש אחר. גם כשאני כועסת עליה אני אוהבת אותה. אם היא עוררה את כעסי מסיבה זו או אחרת ומנסה לצאת מזה במסכנות, תוך כדי שהיא טוענת "את לא אוהבת אותי יותר", אני עונה לה שאני תמיד אוהבת אותה, גם כשאני כועסת, ועצם ההתבכיינות הזו רק תגביר את כעסי, כי זו בריחה של זיו מנטילת אחריות על המעשה שעשתה.
האהבה אינה מתבטלת, כמו גם אינה מבטלת, בגלל הכעס. כיצור אנושי מתקיימים בי גווני גוונים של תחושות, רגשות וגם סתירות פנימיות. גם זה משהו שילד צריך לדעת על הוריו, כי, בסופו של דבר, זה יתקיים גם בו. נכון שצריך להתבגר כדי להבין זאת לחלוטין (למרות שאני מכירה מבוגרים רבים שאינם מבינים זאת באמת), אך אני מאמינה כי חלקים מכך ניתן להבין כבר בילדות.

 

[fatfat]

כשכתבתי שהכעס תחום בזמן התכוונתי

לגבי מניעת חיבוק או נישוק. כמובן שאי אפשר ללחוץ על כפתור קסמים כדי להעביר את הכעס ברגע שרוצים.

ואתן דוגמה למה אני מתכוונת: הקטנה אצלינו עוד לא הולכת לבד למקומות. או שאני מביאה אותה או שהולכת עם הגדולה. לבית ספר הן הולכות יחד. השבוע הגדולה היתה חולה וגם החברה של הקטנה שגרה לידינו וכשאני נתקעת אמה מביאה את הקטנה לא הלכה לבית הספר. לא הצלחתי להשיג סידור אחר ואפשרתי לקטנה ללכת לבד לבית ספר (הוא נמצא במרחק 5 דקות הליכה והדרך אינה כרוכה בחציית כביש) תוך חזרה על כללי הזהירות. בצהריים היא איחרה לחזור בחמישים דקות. בהתחלה לא דאגתי. לתומי סברתי שכיוון שהיתה לבד בחרה ללכת מדרך המלך הארוכה יותר ולא מהקיצור שכרוך בעלייה לא סימפתית. אבל ככל שהזמן התארך דאגתי גברה והתחלתי להתקשר לחברות שלה לבדוק אם היא איתן. כשהגיעה אמרה שהלכה עם חברה לביתה כי החברה רצתה להראות לה מדבקות חדשות שקנו לה. כששאלתי מדוע החברה לא באה איתה לביתינו אחרי בית ספר ענתה שאמא שלה לא מסכימה. כששאלתי האם אני מסכימה ענתה לא וכששאלתי אם כך מדוע בכל זאת הלכה ענתה: כי נ. רצתה. כעסתי מאוד והודעתי לה שבאותו היום ולמחרת היא לא תיפגש עם חברות. היא התנצלה ובכתה והבטיחה שלא תעשה זאת יותר.

היום הלכנו לחברים. בשלב מסוים הם (שתי הבנות והבן של החברה) ביקשו לצאת למגרש הכדורסל שנמצא במרחק של כחמש דקות מהבית. אישרתי לקטנה להצטרף אל הגדולים בתנאי שהבן של החברה אחראי עליה והיא נשארת צמודה אליו ואל אחותה. כשחזרו בשעה היעודה סיפרו שהקטנה פגשה שם חברה מכיתתה ואז עזבה אותם והלכה לשחק עם החברה במקום אחר וכשהגדולים אמרו לה שהוריתי לה להישאר צמודה אליהם היא ענתה "אז מה" והלכה עם החברה. הפעם מאוד כעסתי וגם כשבאה והתרפקה עלי וניסתה להתחנף לא התייחסתי. המשכתי לכעוס גם בבית וסירבתי להיענות לבקשה שלה לחבק אותה. וגם כרגע אני עדיין כועסת. אבל כשהגיע הזמן ללכת לישון לא היה לי לב לשלוח אותה למיטה בלי לילה טוב, חיבוק ונשיקה. אז אמרתי לה שאני עדיין מאוד כועסת במיוחד כי הפרה ברגע את הבטחתה, אבל שלמרות הכעס אני מזמינה אותה לטקס לילה טוב.