הספר הזה הוא "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי — גרסת הילדים
איור של שירז פומן מתוך הספר. קשה להזדהות עם הדמויות
"ההיסטוריה של הילדות והילדים" הוא ספר מושקע שכוונותיו טובות, אבל הקריאה בו סטרילית ולא מספיק מעניינת
אלון עידן
"ההיסטוריה של הילדות והילדים" הוא ספר עם ייעוד. הוא מבקש להכניס את הילדים והילדות הנוכחיים, אלה שעל פי דיווחים עקשניים נמצאים בדרך להתמזגות ביו־טכנולוגית טראגית עם המסך, לתוך ההקשר ההיסטורי־תרבותי שבו הם חיים. חתיכת משימה. הרי על הילדות והילדים האלה נהוג לומר שהם נוטים לחשוב במונחים של 15 שניות, לחוש במנעד רגשי צר שנע בין באסה למ־ה־מ־ם, ובהקשר הנוכחי — להאמין שהחיים התחילו עם השקת האייפון וצפויים להסתיים כשיומצא הנייד שיוכל לסנכרן את מחשבותיהם עם הטיקטוק באופן כזה שלא יצטרכו בכלל לבזבז אנרגיה על צילום סרטון (בחיי, כמה זקן נשמע התיאור הזה).
כך שמדובר בספר מבורך. הוא מושקע מאוד ברמת ההפקה, באיסוף הנתונים, בעבודת המחקר, באיורים הצבעוניים, באיכות הדפים, בכריכה הקשה, בתוכן העניינים, בהפעלת הקוראות/ים בפרק אחרון שהופך למעין פרק פתוח שעדיין לא נכתב. ובכלל, הניסיון לתווך לילדים של היום את ההיסטוריה של האנושות דרך סיפורם של ילדים כמותם שחיו בתקופות קדומות בהרבה, במקומות שונים בעולם, תחת נסיבות שקשה להעלות על הדעת, ראוי להערכה ולעידוד.
ניכר גם שהמחברת, תמר וייס גבאי, השקיעה עבודה רבה בבחירת התקופות ההיסטוריות שאותן בחרה לתאר — החל מלפני מיליון וחצי שנים באפריקה ועד המאה תחילת המאה ה–20 בניו יורק; ביבשות השונות ובארצות המגוונות שבהן מתרחשים הסיפורים (טורקיה־סין־פרס־עיראק־גרמניה־צרפת ועוד); בשלל דמויות, משלל תרבויות, שמגלמות את גיבורי העלילות; כשתוך כדי הסיפורים ניתן ללמוד על האופן שבו התגבשה תרבות, על טקסיה ומנהגיה השונים (לחיצת יד למשל). זה אינו דבר מובן מאליו בתקופה שמתאפיינת לרוב במוד עבודה חלטוריסטי ובניסיונות אינסטנט לרכוב על גלים טרנדולוגיים קצרי מועד.
ובכל זאת, לצד ההשקעה והכוונה והייעוד, יש בעיה. כי הספר לא מעניין מספיק. כי קשה לצלוח אותו, למרות שהוא אינו ארוך במיוחד והוא מלא באיורים יפים ובעמודים שלמים בסוף כל פרק שמספקים נתונים מעניינים על התקופות המדוברות. קשה לצלוח אותו כי בשלב מסוים אתה מאבד בו עניין, משתעמם, רוצה להניח אותו מידך.
זה קורה כי אתה מבין די מהר את האלגוריתם שחוזר על עצמו בכל הסיפורים: הצגת הילדה או הילד ("מלג יושבת בחוץ ליד המדורה"; "קורינה חושבת שהרעיון צץ במוחה בשעה שהן קנו קינמון"; "מיי לינג צריכה להתרכז מאוד"), אפיון היסטורי של התקופה ("שיירות רבות של מסחר יש בעולם בימים אלו"), הצגת הקונפליקט האישי של הגיבור ("מיי נבהלת ממה שרואות עיניה: היא התבלבלה וגזרה בטעות ארבעה פרחים סביב הדרקון... הרי ידוע שארבע הוא מספר של מזל רע"), שמייצג מן הסתם קונפליקט תרבותי ("הבנים משחקים ורק אני עובדת ומסתבכת בצרות"), והתרתו על ידי סוף טוב בדרך כלל (כנאמר בשיר הפתיחה של סדרת הילדים האגדית "הקטקטים": "והשאר עוד לא ידוע, איך אפשר לנחש חלום? רק דבר אחד בטוח, שהכל יסתיים בשלום").
תמר וויס גבאי. השקיעה עבודה רבה בבחירת התקופות ההיסטוריותצילום: נעמה גרינבאום
מולבש באפיונים היסטוריים ותרבותיים שונים. הסיפורים כן מצליחים להעביר בפשטות יחסית את הדילמות המרכזיות שעמדו בלב התקופה המדוברת, אבל הם עושים זאת באופן מאולץ וסינתטי, כמו סיפור שהומצא על ידי ועדה שבחנה את כלל הנתונים שעמדו לרשותה, ואחרי שכלול וסינון אישרה סיפור שיענה על שלל הקריטריונים שהיוו תנאי לזכייה במכרז.
הייתי אומר שבסיפורים האלה אין "נשמה", לפחות לא במובן הספרותי. זוהי למעשה מעין אנציקלופדיה היסטורית לילדים, שהסיפורים בה הם חומרי גלם שמוצגים כהתרחשות, עלילה, קונפליקט. "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי — גרסת הילדים. זאת הסיבה שלא נוצרת הזדהות עם הדמויות ובטח לא נבנה מתח בשל הדרמה הסיפורית.
ייתכן שאחת הסיבות המרכזיות לריחוק היא השפה שבה כתובים הסיפורים. זו שפה מאוד סטרילית — יותר תסריט ל"היה היה" עתידי מאשר סיפור כתוב — שבעיקר מזכירה תרגום לא טוב במיוחד. בתרגומים לא טובים הקורא מרגיש שהטקסט לא נכתב עבורו. משהו בסגנון הכתיבה, בהנחת המילים, בבניית המשפטים, מרחיק אותו מהסיפור במקום לקרב אותו. גם ב"היסטוריה של הילדות והילדים" ניכרת תחושה דומה, כאילו הטקסט לא נכתב במיוחד עבורך, הקורא הישראלי.
זה אולי לא מקרי. אחת המטרות של הפרויקט — ובמידה רבה זה אכן "פרויקט" יותר מאשר "ספר" — היא לתרגם את הספר לשפות שונות (בימים אלו הוא אמור לראות אור בגרמניה). ייתכן שמשום שהספר נכתב עם פנים החוצה, נעשה ניסיון לכתוב אותו בצורה אוניברסלית, עם כמה שפחות מהמורות שפתיות שיקשו על תיווכו. חבל רק שה"מהמורות" האלה הן לא פעם המאפיינים המקומיים של השפה, שהופכים את הקריאה לאינטימית יותר, ובהיעדרן נוצרת תחושת זרות מרחיקה.
מעבר לסגנון, רצוי להתעכב על עוד כמה היבטים בספר. ראשית, רבות מההמצאות שמתוארות בסיפורים משויכות לילדים, שבשל נסיבות מסוימות וארעיות "עלו" על רעיון מקורי שיהפוך לאבן דרך בהתפתחות האנושית־מדעית. זה כמובן לא מבוסס היסטורית, והכותבת גם מציינת זאת בסוף הספר. אף שהספר מיועד לילדים, ומובן מאליו הרצון להפוך אותם לגיבורים, ייתכן שהיה מוטב להימנע מכך.
גם הניסיון לשתול לילדות ולילדים מחשבות "מתקדמות" מבחינה תרבותית פוגע באפקטיביות של הספר והופך אותו לעיתים למניפסט אידיאולוגי קצת קלישאי. אור־ממה, למשל, ילד שחי במסופוטמיה (עיראק) לפני כ–5,000 שנה, כנראה לא התבייש במחשבותיו הפרטיות ("הלוואי שהיתה לי עגלה משל עצמי"), משום שלפתע ראה "ילד עני בערך בן גילו שעובד בבניית קיר לבנים לבית עשיר ומפואר". סביר גם שלא חשב ש"עליו להיות אסיר תודה על ההזדמנות ללמוד בבית ספר ולא לעבוד בעבודה קשה כמו הילד העני הזה". ספק גם אם אור־ממה חושב ש"זה לא הוגן ששגמו — בת דודו — צריכה להישאר בבית, לשמור על אחיה הקטנים, לעזור לאמא שלה וללמוד איך להיות עקרת בית טובה", וזאת למרות שהיא "נבונה מאוד ומציירת יפה מאוד... והיתה יכולה להיות כתבנית טובה".
אלו מחשבות יפות מוסרית, שמן הסתם מאפיינות את מה שהיינו רוצים היום, ממרחק הזמן וההתפתחות, להשליך לאחור על ההיסטוריה של האנושות. אבל ספק גדול אם התודעה האנושית אז היתה עשויה מהחומרים האלה. מוטב היה להישאר בגבולות התודעה המשוערת של התקופה הנכתבת — למרות ה"פרימיטיביות" והשמרנות שכנראה אפיינו אותה — כי ההתערבויות הללו פוגעות באמינות של הסיפורים ובעיקר "שולפות" את הקורא מההיסטוריה ומחזירות אותו להווה, מזכירות לו שהספר נכתב לא רק כדי לתאר מציאות אלא גם כדי להשפיע עליה.
נדמה לי שזה מהספרים האלה שמיועדים להורים יותר מאשר לילדים. ההורים הרי מעוניינים לטפח בילדיהם סקרנות בריאה, מבט היסטורי רחב ויכולת להבין את העולם שנמצא מחוץ לנייד שמריץ אלף פריימים מוזרים בכל דקה נתונה. הבעיה היא שלא ההורים אמורים לקרוא אותו, אלא הילדים. ומה לעשות, בדיוק באמצע קריאת סיפור על "ליויה הבכירה" מרומא של לפני 1,700 שנה הם קיבלו התראה על לייב חדש שאוטוטו משודר בנייד. הספר יחכה.
[IMG width="602px" height="863.419px" alt="עטיפת הספר ההיסטוריה של הילדות והילדים מאת תמר וייס גבאי
ההיסטוריה של הילדות והילדים / תמר וייס גבאי, איורים: שירז פומן. הוצאת למה וכנרת, זמורה, דביר, 224 עמודים, 98 שקלים
