הספר ``סיפור זמנים עברו``
אני חייב לשתף אתכם בקטע נפלא מתוך הספר ``סיפור זמנים עברו`` מאת: אריס פאקינוס. קטע זה ריגש אותי במיוחד בפשטותו מחד ובעוצמתו מאידך מסופר על שני הגיבורים הראשיים של הספר שחזרו לכפרם בתום המלחמה ופגשו באישה זקנה שהתלוננה באוזניהם מדוע האנשים מרעיבים את סוסיהם מצליפים בהם ומעבידים אותם בפרך: ``לפני שנים רבות הייתה לי עז, הייתי לוקחת אותה משדה לשדה, מאכילה אותה בעשב המשובח ביותר. מעולם לא השארתי אותה קשורה במקום אחד... ואף-על-פי-כן, כששבנו בערב הביתה ונכנסנו לחצר, היתה פוזלת על שיח ורדים שהפריח פרחים נהדרים. היא פזלה עליו וליקקה את שפתיה למרות שאכלה לשובע. בכל פעם שעברנו על פני השיח היא שרבבה את צווארה וניסתה לנגוס בורד היפה ביותר... אך אני מנעתי זאת ממנה, משכתי אותה ואמרתי לה שאלוהים לא ברא את הוורדים לכרסן של עזים שבעות. בכל פעם חזר הדבר ונשנה, בכל פעם, במשך שנים... עד היום שבו נפל בעל-החיים למשכב. גם העז המסכנה היתהזקנה מאוד, והיא שכבה לה בפינתה ולא זעה עוד. אני ישבתי לידה יומם ולילה! אבל ידי קצרה מלהושיע. היא גוועה אט-אט לנגד עיני... כאשר ראיתי פתאום כי היא מתעתדת לנפוח את נשמתה, נשברתי ופרצתי בבכי תמרורים. קמתי, יצאתי לחצר וקטפתי את הורד היפה ביותר, שאך זה נפתח... הבאתי לה את הורד והיא נתנה בי מבט כמו שמעולם לא הביטו בי, לא חיה ולא אדם. היא לקחה את הורד ולעסה אותו עלה אחר עלה, באותה להיטות שבה חשקה בו בשעה שעברה בחצר... היא נפחה את נשמתה עת שבלעה את עלה הכותרת האחרון בליקוק שפתיים מרוצה. שאלוהים שעעה את הוורדים בשביל העזים המשתוקקות להם גם יעשה שתנוח בשלום על משכבה...``
אני חייב לשתף אתכם בקטע נפלא מתוך הספר ``סיפור זמנים עברו`` מאת: אריס פאקינוס. קטע זה ריגש אותי במיוחד בפשטותו מחד ובעוצמתו מאידך מסופר על שני הגיבורים הראשיים של הספר שחזרו לכפרם בתום המלחמה ופגשו באישה זקנה שהתלוננה באוזניהם מדוע האנשים מרעיבים את סוסיהם מצליפים בהם ומעבידים אותם בפרך: ``לפני שנים רבות הייתה לי עז, הייתי לוקחת אותה משדה לשדה, מאכילה אותה בעשב המשובח ביותר. מעולם לא השארתי אותה קשורה במקום אחד... ואף-על-פי-כן, כששבנו בערב הביתה ונכנסנו לחצר, היתה פוזלת על שיח ורדים שהפריח פרחים נהדרים. היא פזלה עליו וליקקה את שפתיה למרות שאכלה לשובע. בכל פעם שעברנו על פני השיח היא שרבבה את צווארה וניסתה לנגוס בורד היפה ביותר... אך אני מנעתי זאת ממנה, משכתי אותה ואמרתי לה שאלוהים לא ברא את הוורדים לכרסן של עזים שבעות. בכל פעם חזר הדבר ונשנה, בכל פעם, במשך שנים... עד היום שבו נפל בעל-החיים למשכב. גם העז המסכנה היתהזקנה מאוד, והיא שכבה לה בפינתה ולא זעה עוד. אני ישבתי לידה יומם ולילה! אבל ידי קצרה מלהושיע. היא גוועה אט-אט לנגד עיני... כאשר ראיתי פתאום כי היא מתעתדת לנפוח את נשמתה, נשברתי ופרצתי בבכי תמרורים. קמתי, יצאתי לחצר וקטפתי את הורד היפה ביותר, שאך זה נפתח... הבאתי לה את הורד והיא נתנה בי מבט כמו שמעולם לא הביטו בי, לא חיה ולא אדם. היא לקחה את הורד ולעסה אותו עלה אחר עלה, באותה להיטות שבה חשקה בו בשעה שעברה בחצר... היא נפחה את נשמתה עת שבלעה את עלה הכותרת האחרון בליקוק שפתיים מרוצה. שאלוהים שעעה את הוורדים בשביל העזים המשתוקקות להם גם יעשה שתנוח בשלום על משכבה...``
