הספר
"את יודעת, יש רק דבר אחד שאני אוהב יותר משוקו.. שוקו חם". -- יש לי ספר. במדף העליון באמצע הסלון, ליד הקופסא הגדולה, מחברת לבנה עם כריכה שחורה. יש לי ספר. זה הספר שלי. הספר שלך. הספר שלנו. לא, אין לי שום מושג כמה זמן כבר יש אותנו. ולא, אין לי גם אחד כזה שיסביר למה. או איך. כנראה שזה התחיל הרבה לפני שבכלל חשבנו על זה, הרבה לפני שידענו.. אני הכי אוהבת כשאנחנו יוצאים אל הפארק הגדול, בלילה, 12 שעות בדיוק אחרי שהשמש זרחה במקום הגבוה ביותר. אני אוהבת את זה שאנחנו הולכים תמיד אל השער, וכל פעם מתפלאים מחדש לראות שהוא כבר נסגר, עייף מהיום הקשה שעבר עליו. אני אוהבת שכמו שני ילדים קטנים אנחנו רצים בקושי אל הגדר האחורית, נאבקים בצחוק שממלא את ריאותינו ולא משאיר מקום לאוויר המנסה לחדור פנימה. אני אוהבת לפחד כשמגיע המקום החשוך, ואני אוהבת שאתה מחבק אותי שם חיבוק שגורם לי להרגיש על הר בזמן שהכל מסביבי מוצף. אני אוהבת שאתה עוזר לי לטפס מעל הגדר הגבוהה שמפרידה בינינו לבין הפארק, ואני יותר אוהבת לראות אותך קופץ מעליה בקלילות שגורמת לי לקנא בך לרגע. אני אוהבת שאנחנו הולכים יד ביד בשביל, מסתכלים על ים הדשא שמסביבנו, טובעים בו מרצון ולא אומרים מילה. אני אוהבת שאנחנו מגיעים אל הספסל שלנו ליד האגם, מתיישבים שם ומסתכלים אחד לשני בעיניים, מתענגים על נגיעות קטנות עם האושר. "הבאתי לך הפתעה" "הפתעה? לי? מה הבאת?" "רגע, תעצמי עיניים.. ועכשיו תפקחי אותן.." "עט ומחברת?" "אני רוצה שנכתוב אותנו" "נכתוב אותנו?" "כן, אני רוצה שנכתוב. אני רוצה שנכתוב אותנו, את האושר, אני רוצה שלא נאבד אותו לעולם." אז כתבנו אותנו. כתבנו את האושר. כתבתי אותך ואתה אותי, כתבנו מילים שמאיימות להתפקע מרוב עוצמתן, מילים שחזקות יותר מכל נגיעה, מילים שחזקות יותר ממני וממך ומשנינו ביחד. כתבנו אהבה, סיפרנו חיים, גילינו שמחה וכנות יחדיו. שחררנו את שנינו והפכנו לאחד. מי שאמר שמילים לא יכולות להכיל, טעה. אנחנו הם אלה שלא יכולים להכיל את המילים. המילים הן שמכילות אותנו. המשפטים הם שכותבים אותנו. והנה אנחנו. שם, כתובים מתמיד, אך לא נקראים כמעט אף פעם. והנה האושר שלנו. שם, מפורט מאי פעם, אך בודד משהיה תמיד. והנה הספר. במדף העליון באמצע הסלון, ליד הקופסא הגדולה, מחברת לבנה עם כריכה שחורה. הספר שלי, הספר שלך, הספר של שנינו, בלעדייך. תגיד, כל דף לבן נעול בתוך כריכה שחורה? לכל מילה יש סוף? לכל ספר יש סיום? האם ככה הספר שלי נגמר? בלעדייך? -- "את יודעת, יש רק דבר אחד שאני אוהב יותר משוקו.." כתבת לי פעם באיזו מחברת ישנה עם כריכה שחורה, "שוקו חם". גנבתי לך את העט בנמרצות ורשמתי על המחברת ההיא כשחיוך גדול על פניי, "אתה יודע, יש רק דבר אחד שאני אוהבת יותר משוקו חם.. אותך."
"את יודעת, יש רק דבר אחד שאני אוהב יותר משוקו.. שוקו חם". -- יש לי ספר. במדף העליון באמצע הסלון, ליד הקופסא הגדולה, מחברת לבנה עם כריכה שחורה. יש לי ספר. זה הספר שלי. הספר שלך. הספר שלנו. לא, אין לי שום מושג כמה זמן כבר יש אותנו. ולא, אין לי גם אחד כזה שיסביר למה. או איך. כנראה שזה התחיל הרבה לפני שבכלל חשבנו על זה, הרבה לפני שידענו.. אני הכי אוהבת כשאנחנו יוצאים אל הפארק הגדול, בלילה, 12 שעות בדיוק אחרי שהשמש זרחה במקום הגבוה ביותר. אני אוהבת את זה שאנחנו הולכים תמיד אל השער, וכל פעם מתפלאים מחדש לראות שהוא כבר נסגר, עייף מהיום הקשה שעבר עליו. אני אוהבת שכמו שני ילדים קטנים אנחנו רצים בקושי אל הגדר האחורית, נאבקים בצחוק שממלא את ריאותינו ולא משאיר מקום לאוויר המנסה לחדור פנימה. אני אוהבת לפחד כשמגיע המקום החשוך, ואני אוהבת שאתה מחבק אותי שם חיבוק שגורם לי להרגיש על הר בזמן שהכל מסביבי מוצף. אני אוהבת שאתה עוזר לי לטפס מעל הגדר הגבוהה שמפרידה בינינו לבין הפארק, ואני יותר אוהבת לראות אותך קופץ מעליה בקלילות שגורמת לי לקנא בך לרגע. אני אוהבת שאנחנו הולכים יד ביד בשביל, מסתכלים על ים הדשא שמסביבנו, טובעים בו מרצון ולא אומרים מילה. אני אוהבת שאנחנו מגיעים אל הספסל שלנו ליד האגם, מתיישבים שם ומסתכלים אחד לשני בעיניים, מתענגים על נגיעות קטנות עם האושר. "הבאתי לך הפתעה" "הפתעה? לי? מה הבאת?" "רגע, תעצמי עיניים.. ועכשיו תפקחי אותן.." "עט ומחברת?" "אני רוצה שנכתוב אותנו" "נכתוב אותנו?" "כן, אני רוצה שנכתוב. אני רוצה שנכתוב אותנו, את האושר, אני רוצה שלא נאבד אותו לעולם." אז כתבנו אותנו. כתבנו את האושר. כתבתי אותך ואתה אותי, כתבנו מילים שמאיימות להתפקע מרוב עוצמתן, מילים שחזקות יותר מכל נגיעה, מילים שחזקות יותר ממני וממך ומשנינו ביחד. כתבנו אהבה, סיפרנו חיים, גילינו שמחה וכנות יחדיו. שחררנו את שנינו והפכנו לאחד. מי שאמר שמילים לא יכולות להכיל, טעה. אנחנו הם אלה שלא יכולים להכיל את המילים. המילים הן שמכילות אותנו. המשפטים הם שכותבים אותנו. והנה אנחנו. שם, כתובים מתמיד, אך לא נקראים כמעט אף פעם. והנה האושר שלנו. שם, מפורט מאי פעם, אך בודד משהיה תמיד. והנה הספר. במדף העליון באמצע הסלון, ליד הקופסא הגדולה, מחברת לבנה עם כריכה שחורה. הספר שלי, הספר שלך, הספר של שנינו, בלעדייך. תגיד, כל דף לבן נעול בתוך כריכה שחורה? לכל מילה יש סוף? לכל ספר יש סיום? האם ככה הספר שלי נגמר? בלעדייך? -- "את יודעת, יש רק דבר אחד שאני אוהב יותר משוקו.." כתבת לי פעם באיזו מחברת ישנה עם כריכה שחורה, "שוקו חם". גנבתי לך את העט בנמרצות ורשמתי על המחברת ההיא כשחיוך גדול על פניי, "אתה יודע, יש רק דבר אחד שאני אוהבת יותר משוקו חם.. אותך."
