הסרטן ניצח...

[valeryela]

הסרטן ניצח...

כבר עברה יותר מחצי שנה. אני אפילו חזרתי לחיות חיים דיי מלאים, עבודה , בית, בעל ילדים. הולכים לבריכה ולמסעדות... נוסעים לנופש. קצת מטפחת את עצמי מבחוץ, אבל בפנים, התאים החולים עדין מתפשטים. אני מרגישה שמאז שהמחלה אובחנה אצל אימי, היא חייה גם בתוכי. אמא מתה, והמחלה עדין כאן.
בחלומות שלי הסרטן מגיע בכל מיני צורות, אצל כל מיני אנשים. וכשאני חושבת על כמה עצב היה במוות שלה אני אפילו מקבלת את זה.. כאילו החיים קצת התכערו בעיניי. מצד אחד קבלה של חוסר שלמות מצד שני מחלה כרונית חשוכת מרפא שמלכלכת את העדשה.

כבר שמעתי את המשפט: תזכרי אותה כמו שהיא הייתה בריאה ויפה.... ואני באמת מנסה , וכשאני חושבת עליה אני מרגישה שהיא עדין חולה... וגם אני...
הסרטן ניצח אותה...
מקווה שלא ינצח אותי...

מאחלת בריאות לכל הלוחמים והלוחמות....

 

[saribon]

ולרי יקרה

ראשית- אני שמחה לראות שאת עוד איתנו...

רציתי להזכיר לך משהו שאת בעצמך כתבת כאן - שאמא שלך אמרה לה לפני מותה שהיא ניצחה - כי את ממשיכה את דרכה.

את יודעת - קשה לי עם המינוח הזה שמשתמשים בו רבות על "המלחמה" בסרטן, הסרטן ש"מנצח:"..
הסרטן הוא לא ישות. הסרטן הוא מחלה. תאים. יש אנשים שגופם מצליח להתגבר על התאים הללו ויש שלא.

נכון שאחרי שמשיהו יקר וקרוב חלה בסרטן - ובעיקר אם הוא נפטר - המחשבה על כך שישנה אפשרות שעוד מישהו אהוב יחלה - מפחידה ויכולה לאיים מאוד.

המחלה לא נמצאת בתוכך. את חווה עדיין את האבל הגדול על אמא יקרה שאיננה. את חווה אולי עדיין את טראומת המחלה -זה נורמלי וטבעי וצפוי. חצי שנה זה זמן קצר מאוד. אבל חשוב מאוד שתזכרי שהתחושות הקשות שיש לך באות מהאובדן הזה, ומהטראומה של משהו שקרה בעבר. משמעותי ככל שיהיה זה מאחוריך.

שולחת לך חיבוק גדול ומנחם ומקווה שתשארי איתנו עוד.

שרי

 

[valeryela]

תודה על החיבוק...

תודה על החיבוק...
בתור מישהי שגם עברה את זה וגם עובדת עם האנשים האלה, אני לא רואה בסרטן " רק מחלה" או "תאים"... זה מינוח שמתאים לרופאים שהמקצוע שחק אותם...
סרטן זה כאב , פחד, התמודדות, מלחמה קיומית של משפחות שלמות.. זה אבל, אובדן זהות.
המחלה לא נמצאת בתוכי, אבל הזיכרון של החולי, של התשישות של המרדף הקשה ואחיזה בדברים הקטנים שאולי יעזרו הם עדין חלק ממני, והתחושה כרגע שהזיכרון שלהם ישאר איתי תמיד, אבל אני מקבלת את זה.. המחלה הזאת לימדה אותי לקבל...

 

[saribon]

הסרטן הוא רק תאים.

המשמעויות שלו - זה כבר ענין אחר. ואת ואני בעצם אומרות אותו דבר - כשאת מדברת על כאב פחד התמודדות וכו - את לא מדברת על המחלה עצמה - אלא על התגובות אליה, אל המשתמע ממנה, אל הבחירות של האנשים והמשפחות בתוך הסיטואציה הזו.

לא כל אחד ולא כל משפחה מגיב באותה דרך. יש אנשים שאחרי ההלם הראשון ישקעו בדכאון ויש כאלה שאחריו יגידו - אוקי - אז יש לי סרטן. זו מחלה. אבל אני לא הסרטן, אני לא המחלה - אני ממשך לחיות את חיי ככל האפשר. יש מסביב לסרטן שדה שלם של התנהגויות שאפשר לבחור מתוכם - כל אחד ומה שמתאים לו - כל אחד מה שהוא יכול. אבל כל זה בא מסביב לסרטן - כתוצאה מהעובדה שיש בגוף מסוים מחלה מסוימת שנקראת סרטן. הוא עצמו - איננו ישות. הוא באמת ובתמים רק מחלה.

ומה שאת מתארת שאת חווה עכשיו היא הטראומה כתוצאה מהמחלה, כתוצאה ממה שעברתן עם אמך - כתוצאה מהכאב והפחד שלך. אם אמך היתה מצליחה להתגבר על המחלה ולהשאר בחיים - מן הסתם התגובות שלך היו שונות -אבל הסרטן היה אותו סרטן,אותה מחלה, אותם תאים.

למה אני מתעקשת על המינוח הזה? כי אם אנחנו מייחסים לסרטן כוחות שבעצם אין לו - מהויות שבעצם אין בו - אנחנו נותנים לו יותר מדי כוח ומבטלים את היכולת שלנו להשפיע - אם אמך למשל היתה מייחסת לזה כל כך הרבה כוחות היא מן הסתם לא היתה אומרת לך שהיא ניצחה, אנחנו מוותרים על היכולת שלנו לבחור - לבחלור את דרך התגבוה, את דרך ההתיחסות, את הבחירה לחיות גם בצילה של המחלה חיים מלאים ככל האפשר, על הבחירה לקבל דברים בהשלמה, ולהתמקד בשמחה ובטוב.