אני מתיחס כאן למטריקס כעולם אישי שלנו
כמציאות מדומה של כל אחד מאיתנו, כיון שאין לנו את היכולת לתפוס את האמת כפי שהיא. אז יש לנו עולם שנבנה על חמשת החושים אך הוא כולו MAKE BELIEVE. כשניאו חוטף מכה מהכביש שהוא נוחת עליו הוא מזיל דם מהפה. מורפיוס עונה לו - your mind makes it real משמע הכלא שלנו הוא כלא המחשבה, כל מה שאנחנו מאמינים בו, כל הסילופים האוטומטיים של המציאות שאנחנו קולטים. למשל מחשבה בסגנון "איזה מניאק הוא שהוא עשה לי את זה" בעוד שהאדם האחר בכלל לא התכוון לעשות לנו משהו ואנחנו פירשנו את זה אישית. שלל נטיות רבות שכאלה שמעוותות את הקיים, דימוי עצמי, הכרה או אי הכרה ביכולותינו המוגבלות בשל כך, שמכל אלה עלינו להתנקות. אלא אם את בוחרת לכעוס, בוחרת להתעצבן, בוחרת להיות חסרת סבלנות, בוחרת להתנשא, בוחרת להתווכח, בוחרת לענות בצורה שמבזבזת לך אנרגיה - ואולי גם לזה שמנסה לעקוב אחרי מה שאת מנסה לאמר - את כלואה במטריקס שכזה. לפעמים זה נוח, ולפעמים זה פשוט מסריח עד כדי כך שחייבים למצוא דרך אחרת. אז השאלה שלי היא - אם תדמייני את עצמך מחר כאילו היה יכול להיות היום הכי טוב, איך את תהיי? (לא רק את, זו שאלה כללית) אגב לשמחתנו הרבה אנחנו גם הרבה פעמים מצויים במטריקס שנותן לנו להרגיש טוב נפלא ואולי גם מאושרים, אך אלא אם זו בחירה שלנו שאנחנו יכולים להיות כך בכל רגע ורגע, אנחנו הרי ישנים.
חבר יקר אמר לי פעם - נסה לחשוב שהמטריקס היא לא חיצונית (בלבד בכל אופן) אלא (גם) פנימית - משמע כל התפיסה -המוגבלת- שלך את היקום. על פרנציפ מקביל אני מזמין אתכם לשאול את עצמכם - מהו העולם האידיאלי? איך שאתם מה הייתם רוצים להיות מה אתם רוצים לעשות בפועל, מה אתם מחפשים להרגיש, מה אתם שואפים לחשוב? וזהו עד כמה שידוע לי אין עוד תהליכים נפשיים לאדם - אם תבחרו ב"להאמין" כתהליך רוחני כלשהו הדלת פתוחה, רק לא לערבב את זה עם לדמיין/לחלום please