העולם מכאיב, אז שותים

[Sunset Night]

העולם מכאיב, אז שותים

"למה אתה עצוב כל הזמן?", חברה שלי שאלה אותי. "כי ככה, אני לא צריך סיבה כדי להיות עצוב", עניתי לה. "בטח שצריך סיבה", היא השיבה. "לא אני, אני צריך סיבה כדי להיות שמח, אבל לא כדי להיות עצוב", התוודתי. "כבר כמה זמן זה ככה?" היא שאלה בדאגה. "ממ..שלוש או ארבע שנים", עניתי באפטיות. "מה?? אהמ..זה יוצא מגיל 15 ככה, לא? כי אתה עכשיו 19." היא שאלה עוד יותר בדאגה. "כן.." עניתי עוד יותר באפטיות. "אהמ..תום, נראה לי שאתה בדיכאון" היא אמרה במן עדינות שכזו. "חחח, באמת? למה את חושבת שאני לוקח את כל התרופות האלו והולך לפסיכיאטרית??" השבתי בציניות קצת מעליבה. "אז אתה מטפל בזה?" היא שאלה. "כן", השבתי. "אתה מאמין שתצא מזה?" היא שאלה. "כן", השבתי. "אתה נלחם כדי לצאת מזה" היא שאלה. "כל הזמן", השבתי. "..ומה אתה עושה כדי להרגיש טוב?" היא שאלה קצת בחשש. "אהמממ...." חשבתי. וחשבתי. ואז אמרתי "מה אני עושה? ממ..אני..הולך לחדר כושר, או מסיח את דעתי ע"י לימודים או עבודה או טלוויזיה או משהו.. או שאני שותה". "חח כן שמתי לב לזה" היא הגיבה קצת בצחוק וקצת בחשש. "יאפ..אני שותה. העולם מכאיב, אז שותים", עניתי. "drinking lies".

 

[סלינוש]

../images/Emo24.gif

איתך...

 

[zoro3]

רחמיים עצמיים הם האויב הכי גדול שלך

 

[Sunset Night]

אלו לא רחמים עצמיים

אלא הרס עצמי.

 

[zoro3]

הרס עצמי

זה תוצאה של רחמים עצמיים

 

[ברבורה לבנה]

סמנטיקה...אינה משנה עובדות...

דכאון..אינו הרס עצמי, הוא גם אינו רחמים עצמיים, הוא משחית את השמחה..נכון! הוא כואב וחותך בתוך הנשמה כאלפי סכינים מושחזות.. - נכון!! הוא גורם לרצות לא לרצות... או לרצות להפסיק... אבל, דכאון הוא בסך הכל מחלה. וככזה צריך להסתכל עליו, לא יותר. הוא מחלה שיש לה מרפא, שיש לה תרופה, שיש לה מזור (שלא כעשרות רבות אחרות ש...אין להם לא זה ולא זה ולא זה....) אין לייחס לו חשיבות מעבר למה שהוא ! כי יש לו תכונה מגעילה - הוא מרים ראש בכל פעם שמתייחסים אליו יותר ממה שהוא באמת. העולם, אינו מכאיב ... אנחנו, מכאיבים לעולם. אנחנו מכאיבים לעצמנו. ואנחנו יכולים ללמוד להפסיק. ואנחנו יכולים.