העולם עצוב אז עצובים
התפוררות, זה מה שמרגישים בימים אלו, או שמא תמיד מרגישים. הכל מתפורר לנו בידיים, אנחנו מתפוררים. שוקעים. בוהים בחיים עוברים לנו מול העיניים, כמה עצב יש בכל מקום. איך אפשר לברוח מזה? אי אפשר, עדיף לשקוע בזה, ואין דרך עדיפה לעשות את זה מאשר עם Disintegration של הקיור. אולי זה נשמע פאסימי מידי אבל זה מה שנראה במסך, מאיזו נקודה שנמצאים. רוברט סמית´ - מנהיג הלהקה, זמר, גיטריסט הוא הראש מאחורי The Cure ויותר מכך - הוא "הקיור" בעצמו. סמית´ הוא הלהקה, הוא זה שהחליף הרכבים שונים (כל כך הרבה פעמים) במשך השנים עד שמצא את הצליל שהוא באמת מחפש. סמית´ גם היה גיטריסט של להקת "סוזי והבאנשיז" אך אף פעם הוא לא הסתיר ש"קיור" תמיד קסמה לו יותר, למרות ש"סוזי והבאנשיז" היו הרכב מאוד נחשב - סמית´ עזב אותם לבסוף. מעבר להיותו גיטריסט מצויין (נבחר כמה פעמים כגיטריסט הטוב של השנה בבריטניה), לסמית´ יש את הקול הכי נוגה, מלנכולי ואם תרצו "בכייני" ששמעתי. הקול של סמית´ פשוט מכניס אותך לגמרי לתוך המוזיקה ולא נותן לך לצאת. הקול של סמית´ למעשה מכתיב את כל הטון של האלבום המלנכולי הזה. האלבום Disintegration מכניס אותנו לעולם אפל, חשוך ומהפנט שלא נותן לנו לברוח ממנו. לא סתם התחלתי בהשוואה בין "התפוררות" לסרט, כי זאת למעשה ההרגשה שאני מרגיש אחרי שאני שומע אותו - אותה הרגשה כמו אחרי סרט מיוחד שכשהוא נגמר אתה לא קם ישר מהמקום, אלא בוהה בכתוביות ולא שם לב למתרחש סביבך ורק חושב שוב על הסרט ומעביר בראש את כל הסרט שוב-ושוב. כך גם "התפוררות" לא יוצא לי מהראש. בין הקטעים הבולטים ניתן למצוא את הלהיט הענק "Lullaby" המצויין שבו סמית´ מספר על סיוט בו עכביש ענק בא ואוכל אותו, למעשה השיר הזה הוא משל על יד הגורל שתמיד עורבת לנו בפינה ולא נותנת לנו מנוחה - תמיד מחכה לרגע בו ניפול. אולי השיר נשמע פארנואידי מידי, אבל הכל אמת. עוד להיט די גדול הוא השיר "Lovesong". אני לא שמעתי אף פעם שיר שמתאר בצורה כל כך פשוטה ואמיתית - את הרגש הכה ידוע לשימצה. בהמשך אנחנו קופצים למים העמוקים עם "The Same Deep Water As You" שלוקח אותנו למסע כבד ועצוב של פרידה כואבת, יוצאים לטיול הזוי ב- "Fascination Street", מחפשים קצה של תיקווה בכל מקום ולא מוצאים ב- "Prayers For Rain" ומגיעים בסופו של דבר להבנה כי האושר והעושר הם זמניים בלבד ב- "Homesick". הקיור הגיעו לשיא האומנותי שלהם באלבום הזה, לטעמי זהו בין האלבומים השלמים הטובים ביותר שיצאו. אז אני ממליץ שבכל פעם שאתם מרגישים טיפה כאב - "תתפוררו" ביחד עם האלבום הזה. העולם עצוב אז עצובים.
התפוררות, זה מה שמרגישים בימים אלו, או שמא תמיד מרגישים. הכל מתפורר לנו בידיים, אנחנו מתפוררים. שוקעים. בוהים בחיים עוברים לנו מול העיניים, כמה עצב יש בכל מקום. איך אפשר לברוח מזה? אי אפשר, עדיף לשקוע בזה, ואין דרך עדיפה לעשות את זה מאשר עם Disintegration של הקיור. אולי זה נשמע פאסימי מידי אבל זה מה שנראה במסך, מאיזו נקודה שנמצאים. רוברט סמית´ - מנהיג הלהקה, זמר, גיטריסט הוא הראש מאחורי The Cure ויותר מכך - הוא "הקיור" בעצמו. סמית´ הוא הלהקה, הוא זה שהחליף הרכבים שונים (כל כך הרבה פעמים) במשך השנים עד שמצא את הצליל שהוא באמת מחפש. סמית´ גם היה גיטריסט של להקת "סוזי והבאנשיז" אך אף פעם הוא לא הסתיר ש"קיור" תמיד קסמה לו יותר, למרות ש"סוזי והבאנשיז" היו הרכב מאוד נחשב - סמית´ עזב אותם לבסוף. מעבר להיותו גיטריסט מצויין (נבחר כמה פעמים כגיטריסט הטוב של השנה בבריטניה), לסמית´ יש את הקול הכי נוגה, מלנכולי ואם תרצו "בכייני" ששמעתי. הקול של סמית´ פשוט מכניס אותך לגמרי לתוך המוזיקה ולא נותן לך לצאת. הקול של סמית´ למעשה מכתיב את כל הטון של האלבום המלנכולי הזה. האלבום Disintegration מכניס אותנו לעולם אפל, חשוך ומהפנט שלא נותן לנו לברוח ממנו. לא סתם התחלתי בהשוואה בין "התפוררות" לסרט, כי זאת למעשה ההרגשה שאני מרגיש אחרי שאני שומע אותו - אותה הרגשה כמו אחרי סרט מיוחד שכשהוא נגמר אתה לא קם ישר מהמקום, אלא בוהה בכתוביות ולא שם לב למתרחש סביבך ורק חושב שוב על הסרט ומעביר בראש את כל הסרט שוב-ושוב. כך גם "התפוררות" לא יוצא לי מהראש. בין הקטעים הבולטים ניתן למצוא את הלהיט הענק "Lullaby" המצויין שבו סמית´ מספר על סיוט בו עכביש ענק בא ואוכל אותו, למעשה השיר הזה הוא משל על יד הגורל שתמיד עורבת לנו בפינה ולא נותנת לנו מנוחה - תמיד מחכה לרגע בו ניפול. אולי השיר נשמע פארנואידי מידי, אבל הכל אמת. עוד להיט די גדול הוא השיר "Lovesong". אני לא שמעתי אף פעם שיר שמתאר בצורה כל כך פשוטה ואמיתית - את הרגש הכה ידוע לשימצה. בהמשך אנחנו קופצים למים העמוקים עם "The Same Deep Water As You" שלוקח אותנו למסע כבד ועצוב של פרידה כואבת, יוצאים לטיול הזוי ב- "Fascination Street", מחפשים קצה של תיקווה בכל מקום ולא מוצאים ב- "Prayers For Rain" ומגיעים בסופו של דבר להבנה כי האושר והעושר הם זמניים בלבד ב- "Homesick". הקיור הגיעו לשיא האומנותי שלהם באלבום הזה, לטעמי זהו בין האלבומים השלמים הטובים ביותר שיצאו. אז אני ממליץ שבכל פעם שאתם מרגישים טיפה כאב - "תתפוררו" ביחד עם האלבום הזה. העולם עצוב אז עצובים.
