אנחנו מדברים כעת אך ורק על המגזר הערבי: עיר חדשה שוברת את
מושג החמולה. מושג החמולה הוא המאפיין העיקרי של המגזר הערבי והוא משאיר אותו במצב של נחשלות.
היום, המושג של עיר הפך להיות בעולם למובן מאליו אך הוא מושג חדש באנושות ומשמעותו העיקרית היא שבירת הקשרים המשפחתיים. עיר היא צורת ישוב של בני אדם שלא קשורים האחד לשני בקשרים משפחתיים ושלא תלויים לחלוטין למחייתם בהחלטות של שאר האנשים שגרים עימם בצורת הישוב הזאת.
מושג העיר הוא מושג הניכור ובזכות ניכור זה, העולם המע' הגיע לאן שהוא הגיע.
העיר המודרנית צצה באירופה לפני כ-300 שנה כשהמוני אירופאים עזבו את כפריהם כדי לעבוד במפעלי התעשייה שאך הומצאו. בקירבת המפעלים פתאום נוצר ישוב ענק שמורכב מאנשים שלא מכירים האחד את השני.
איך ישוב ענק של אנשים שלא מכירים האחד את השני יכול להתקיים? איך מפעלי ענק שמעסיקים המוני פועלים שלא מכירים האחד את השני יכולים להתקיים? ע"י המצאת חוקים שמנוגדים לחלוטין לחוקים המסורתיים.
פתאום, מושג המעמדות המסורתיים מאבד משמעות והאדם נמדד אך ורק לפי כישוריו ולא לפי מוצאו המשפחתי או מוצאו המעמדי.
האדם היחיד נהיה למושג משפטי קובע ויותר הוא לא מוגדר ע"י השתייכותו המשפחתית. האדם הבודד הוא לא רכוש המשפחה יותר ולא שייך משפטית לראש המשפחה שלו.
פתאום, האדם הבודד לא תלוי בראש המשפחה שלו למחייתו, לא תלוי בו למגורים, לא תלוי בו לפרנסתו.
פתאום, האדם הבודד יכול להחליט כרצונו על דרך חייו ויכול אפילו להאפיל על ראש משפחתו בזכות כישוריו והשכלתו. הוא אפילו יכול להאפיל בכישוריו על בני מעמד האצולה ועל אנשי הכנסייה.
פתאום, רוב תושבי הממלכה גרים בערים והמוכשרים ביניהם (בנקאים, בעלי מפעלים) יותר עשירים מהמלך ומהכנסייה.
פתאום, מנהלי הערים דורשים מהמלך לוותר על סמכויותיו (גביית מיסים ופיקוד על הצבא) לטובת מועצה שמנהלת מס' ערי-ענק (פרלמנט).
פתאום, הממלכה נהפכת למדינה והנתינים נהפכים לאזרחים. כל אנשי האצולה ואנשי הכנסייה שווים פתאום לכלל האוכ'.
פתאום, הרכוש של אנשי האצולה מוחרם ע"י הפרלמנט שמורכב כולו מעירוניים ומחולק בצורה שווה לכלל האזרחים.
פתאום, אנשי אצולה, אנשי כנסיה ואפילו המלך עצמו מושלכים לכלא או מוצאים להורג אם בתי המשפט של העירוניים מוצאים שהם פשעו.
פתאום, העולם משתנה ומזנק קדימה.
כל המושגים שמוכרים היום בעולם המע' הומצאו בעיר המודרנית, לא בכוונה אלא כצורך הכרחי של חיים בצורת ישוב שכזאת.
כולם רוצים היום לעבור מהכפר לעיר כי רק בעיר יש מס' הזדמנויות אין-סופי להעלות את רמת החיים בשיעורים דמיוניים. העיר מציעה ביטחון, סדר ועולם מושגים הפוך לחלוטין מהכפר. העיר מציעה דרך חיים שמשפרת בהתמדה את איכות חייהם של תושביה.
הבעיה היא, שבעולם הערבי בכלל ובמגזר הערבי בישראל בפרט, אין ערים אלא כפרים חמולתיים גדולים.
זאת הבעיה בעולם השלישי. אין עיור.
אם אין עיור, כל אחד דואג למשפחתו, לחמולה שלו, לשבט שלו ולא ניתן לקיים חברה שתדאג לקידום מטרות כלליות. אם לא ניתן לקיימה, אז ראש החמולה או השבט החזק ביותר מקים לעצמו צבא ושולט בכח הזרוע בתחומי הדיקטטורה שלו.
בדיקטטורה, תמיד כל הנתינים חיים בעוני ובדלות והעושר נמצא אך ורק אצל השליט, אצל משפחתו ואצל הנהגת צבאו.
