העיתונות העברית מלאה

העיתונות העברית מלאה ../images/Emo68.gif

בדיווחים על עלילותיהן והגותן המרתקת של דוגמניות ו"מפורסמות" בגיל צבא פלוס מינוס (לא שיצא להן לעבור שם). זה גורם לי להרגיש כמו זקנה שעבר זמנה, וגם שלא מבינה כנראה מה חשוב בחיים (להיות מפורסמת זאת מטרה בפני עצמה?), וגם שהשיא שלי היה כנראה לפני עשרים שנה, כשעוד הייתי בטוחה שאני אכבוש את העולם (וגם אשנה אותו). בטלויזיה לעומת זאת, דווקא החביירות מ"סקס והעיר הגדולה" מכתיבות אופנות וסגנון-חיים חדש, פעילות בלי עין הרע, וגם יש להן הרבה דברים מעניינים להגיד על החיים, והם כולן נושקות לגיל 40(חוץ מקים קטרל, שהיא בת 48!! שתהיה בריאה). ובקולנוע? ב"נערות לוח השנה" מתפשטות הרבה נשים מעל גיל 50, והם יפות ונוגעות ללב. ב"באהבה אין חוקים" דיאן קיטון משחקת אשה בת 58 (שלא נראית יום פחות, אבל איזה גוף...), שהיא כשרונית, עשירה, פסיכית ומעניינת, ויופי שסוף-סוף יש תפקיד ראוי לשחקנית בגיל הזה. הדמות שלה היא כמובן הרבה יותר מעניינת משל הבת שלה (היפהפיה! בכל זאת, הוליווד) שהיא בת 30. אז איזה גיל הכי טוב לנו? לאיזה גיל אנחנו הכי מתגעגעות? מתי העולם הוא "שלנו", ומתי אנחנו הופכות ל"דודות" שעבר זמנן?! השמיעו קול.
 

מון שרי

New member
לא שאלה של גיל

ולא, אני לא מתכוונת לומר שהכי חשוב להרגיש צעירים בלה בלה בלה. העולם הוא שלי לחלקי שניות, בהם אני מאושרת. היה לי רסיס אושר שכזה בשבוע שעבר, לפני שנה, ולפני 20 שנה, וכמובן הרבה רסיסים בין השנים האלו, וברגעים כאלה, ובעצם חלקי רגעים אלה,\ העולם הוא שלי, הוא יפה, הוא מספק והוא אמיתי. בלי קשר לגיל, ממש לא.
 
חלקי שניות זה לא מעט מדי?

למה להסתפק בכל-כך מעט? האם לא ניתן להגביר את הכמות של הרסיסים האלה? אם את צודקת - זה פשוט מדכא.
 
למעלה