עוד יוסף פנדריך
Member
העלבת עובד ציבור-הצעה לביטול העבירה
ס' 288 לחוק העונשין קובע-"המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חדשים."
החוק זכה להרבה פרשנויות.
בפרשת אונגרפלד נקבע שהסעיף אוסר לפגוע בליבת כבודו של עובד הציבור. ומהי ליבת כבודו? אין רשימה סגורה אך נקבע חד משמעית שהטלת דופי ביושרתו של עובד הציבור אסורה. העובדה שהטענות נכונות אינה רלוונטית.
פסק הדין אסר למעשה חשיפת מעשי שחיתות. פסק הדין הוא כתם על בתי המשפט ומזכיר ברמתו המוסרית את פסק דינו של ביהמ"ש העליון בארה"ב, במאה ה-19 שהצדיק את העבדות.
בדיון נוסף רוככה מעט ההלכה. נקבע שעדיין אסור להטיל דופי ביושרתם של עובדי ציבור אך נקבע מבחן נוסף, המבחן ההסתברותי. על פי מבחן זה התביעה צריכה להוכיח ברמת ודאות גבוהה שתפקודו של עובד הציבור ייפגע כתוצאה מהעלבון. ככל שמעמדו של עובד הציבור בכיר יותר נדרשת ממנו רמת סיבולת גבוהה יותר.
גם פסק דין זה פוגע אנושות בחופש הביטוי שכן הוא אוסר חשיפת מעשי שחיתות של עובדי ציבור בדרג זוטר כמו שוטר שטח.
בפרשת סגל שהיא הפרשה האחרונה בסוגיה הלך ביהמ"ש העליון צעד נוסף וקבע שהתבטאות פוליטית מותרת. ההתבטאות הפוליטית היא התבטאות שמתייחסת לנושאים חברתיים ולהפעלת סמכויות שלטוניות.
פסק דין זה הכשיר למעשה חשיפת מעשי שחיתות ופגיעה בטוהר המידות. התבטאות שמייחסת לעובד ציבור חוסר יושר או עבירות פליליות לא אמורה להיות עבירה בעקבות פסק הדין.
ביהמ"ש מוסיף וקובע - "במסגרת זו ולאור חשיבותם היתרה, ראוי לקבוע כי ביטויים פוליטיים בדרך כלל יהיו מוגנים מתחולתה של עבירת ההעלבה. עם זאת, ליתר ביטחון, איני רואה מקום לסתום את הגולל ולחסום כל אפשרות שהיא לעשות שימוש בעבירה לגבי ביטויים פוליטיים במקרים בהם מדובר בפגיעה דרסטית ומרחיקת לכת בערך המוגן. אולם, יש להבהיר כי מקרים אלה יהיו חריגים שבחריגים, אם כלל יתקיימו." (רע"פ 5991/13 אליצור סגל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).
נראה שנוכח הדברים הללו הפכה עבירת ההעלבה לאות מתה וראוי למחוק אותה מספר החוקים.
יתר על כן, מלכתחילה ובלי קשר לפסיקה לא היה לה מקום. ההגיון שמאחורי העבירה הוא שיש לתת אמון בשירות הציבורי כדי שיוכל לתפקד. ללא אמון הציבור הרשויות לא יוכלו לתפקד.
הנחה זאת מתעלמת מעקרון יסוד במשטר הדמוקרטי, שלאזרחים מותר להשמיע בקורת כנגד מוסדות המדינה גם אם הבקורת עלולה לערער את אמון הציבור במוסדות.
יתר על כן, אמון הציבור במוסדות המדינה חייב להיות מוצדק ולא להיות מושג על ידי הטלת איסור על בקורת. גישה זאת הולמת דיקטטורה ולא מדינה דמוקרטית.
עבירת העלבת עובד ציבור עומדת בסתירה חזיתית לערכי הדמוקרטיה.
סעיף ההעלבה יסודו בחקיקה בתקופת המנדט הבריטי. הוא מופיע לראשונה בפקודת החוק הפלילי, שהיה דבר חקיקה מנדטורי. המנדט הבריטי למרות היותו שלטון נאור שהניח את היסודות למשטר בישראל, לא היה משטר דמוקרטי, ולא ראה לנגד עיניו את זכויות האדם וחופש הביטוי בפרט. יש להניח שהוא העדיף את היציבות השלטונית על פני הזכות להביע דעות באופן חופשי וזאת כנראה הסיבה לחקיקת סעיף ההעלבה.
סדרי העדיפויות השתנו באופן דרסטי עם הקמת מדינת ישראל והעצמת זכויות הפרט. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית כאמור במגילת העצמאות ובחוקי היסוד שלה. אין מקום לאסור על אזרחיה לפגוע באמון הציבור במוסדות המדינה. חופש הביטוי חייב להשמר.
נוכח כל אלה אין יותר מקום לעבירה של העלבת עובד ציבור.
ומה באשר לאותם מקרים חריגים שבחריגים שאותם ציין ביהמ"ש העליון? ביהמ"ש נמנע מלפרט מהם אותם מקרים חריגים. לדעתי מקרים חריגים שיש בכוחם להפריע לעובד ציבור למלא את תפקידו צריכים למצוא את ביטויים בסעיף 288 . לחוק העונשין- "א. העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שנה:
מפריע ביודעין לעובד הציבור או למי שהוסמך למלא תפקיד של עובד הציבור במילוי תפקידו על פי דין;”
סעיף זה מהווה את ההגנה האמיתית שיש לתת לעובדי ציבור כנגד ביטויים אישיים חמורים, שעלולים לפגוע בתפקודם. סעיף ההעלבה לעומתו, הוא חקיקה פוליטית ולא חוקתית ויש לבטלה.
ס' 288 לחוק העונשין קובע-"המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חדשים."
החוק זכה להרבה פרשנויות.
בפרשת אונגרפלד נקבע שהסעיף אוסר לפגוע בליבת כבודו של עובד הציבור. ומהי ליבת כבודו? אין רשימה סגורה אך נקבע חד משמעית שהטלת דופי ביושרתו של עובד הציבור אסורה. העובדה שהטענות נכונות אינה רלוונטית.
פסק הדין אסר למעשה חשיפת מעשי שחיתות. פסק הדין הוא כתם על בתי המשפט ומזכיר ברמתו המוסרית את פסק דינו של ביהמ"ש העליון בארה"ב, במאה ה-19 שהצדיק את העבדות.
בדיון נוסף רוככה מעט ההלכה. נקבע שעדיין אסור להטיל דופי ביושרתם של עובדי ציבור אך נקבע מבחן נוסף, המבחן ההסתברותי. על פי מבחן זה התביעה צריכה להוכיח ברמת ודאות גבוהה שתפקודו של עובד הציבור ייפגע כתוצאה מהעלבון. ככל שמעמדו של עובד הציבור בכיר יותר נדרשת ממנו רמת סיבולת גבוהה יותר.
גם פסק דין זה פוגע אנושות בחופש הביטוי שכן הוא אוסר חשיפת מעשי שחיתות של עובדי ציבור בדרג זוטר כמו שוטר שטח.
בפרשת סגל שהיא הפרשה האחרונה בסוגיה הלך ביהמ"ש העליון צעד נוסף וקבע שהתבטאות פוליטית מותרת. ההתבטאות הפוליטית היא התבטאות שמתייחסת לנושאים חברתיים ולהפעלת סמכויות שלטוניות.
פסק דין זה הכשיר למעשה חשיפת מעשי שחיתות ופגיעה בטוהר המידות. התבטאות שמייחסת לעובד ציבור חוסר יושר או עבירות פליליות לא אמורה להיות עבירה בעקבות פסק הדין.
ביהמ"ש מוסיף וקובע - "במסגרת זו ולאור חשיבותם היתרה, ראוי לקבוע כי ביטויים פוליטיים בדרך כלל יהיו מוגנים מתחולתה של עבירת ההעלבה. עם זאת, ליתר ביטחון, איני רואה מקום לסתום את הגולל ולחסום כל אפשרות שהיא לעשות שימוש בעבירה לגבי ביטויים פוליטיים במקרים בהם מדובר בפגיעה דרסטית ומרחיקת לכת בערך המוגן. אולם, יש להבהיר כי מקרים אלה יהיו חריגים שבחריגים, אם כלל יתקיימו." (רע"פ 5991/13 אליצור סגל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).
נראה שנוכח הדברים הללו הפכה עבירת ההעלבה לאות מתה וראוי למחוק אותה מספר החוקים.
יתר על כן, מלכתחילה ובלי קשר לפסיקה לא היה לה מקום. ההגיון שמאחורי העבירה הוא שיש לתת אמון בשירות הציבורי כדי שיוכל לתפקד. ללא אמון הציבור הרשויות לא יוכלו לתפקד.
הנחה זאת מתעלמת מעקרון יסוד במשטר הדמוקרטי, שלאזרחים מותר להשמיע בקורת כנגד מוסדות המדינה גם אם הבקורת עלולה לערער את אמון הציבור במוסדות.
יתר על כן, אמון הציבור במוסדות המדינה חייב להיות מוצדק ולא להיות מושג על ידי הטלת איסור על בקורת. גישה זאת הולמת דיקטטורה ולא מדינה דמוקרטית.
עבירת העלבת עובד ציבור עומדת בסתירה חזיתית לערכי הדמוקרטיה.
סעיף ההעלבה יסודו בחקיקה בתקופת המנדט הבריטי. הוא מופיע לראשונה בפקודת החוק הפלילי, שהיה דבר חקיקה מנדטורי. המנדט הבריטי למרות היותו שלטון נאור שהניח את היסודות למשטר בישראל, לא היה משטר דמוקרטי, ולא ראה לנגד עיניו את זכויות האדם וחופש הביטוי בפרט. יש להניח שהוא העדיף את היציבות השלטונית על פני הזכות להביע דעות באופן חופשי וזאת כנראה הסיבה לחקיקת סעיף ההעלבה.
סדרי העדיפויות השתנו באופן דרסטי עם הקמת מדינת ישראל והעצמת זכויות הפרט. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית כאמור במגילת העצמאות ובחוקי היסוד שלה. אין מקום לאסור על אזרחיה לפגוע באמון הציבור במוסדות המדינה. חופש הביטוי חייב להשמר.
נוכח כל אלה אין יותר מקום לעבירה של העלבת עובד ציבור.
ומה באשר לאותם מקרים חריגים שבחריגים שאותם ציין ביהמ"ש העליון? ביהמ"ש נמנע מלפרט מהם אותם מקרים חריגים. לדעתי מקרים חריגים שיש בכוחם להפריע לעובד ציבור למלא את תפקידו צריכים למצוא את ביטויים בסעיף 288 . לחוק העונשין- "א. העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שנה:
מפריע ביודעין לעובד הציבור או למי שהוסמך למלא תפקיד של עובד הציבור במילוי תפקידו על פי דין;”
סעיף זה מהווה את ההגנה האמיתית שיש לתת לעובדי ציבור כנגד ביטויים אישיים חמורים, שעלולים לפגוע בתפקודם. סעיף ההעלבה לעומתו, הוא חקיקה פוליטית ולא חוקתית ויש לבטלה.
