עוד יוסף פנדריך
Member
העלבת עובד ציבור וחופש הביטוי
ס' 288 לחוק העונשין קובע-"המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חדשים."
החוק זכה להרבה פרשנויות.
בפרשת אונגרפלד נקבע שהסעיף אוסר לפגוע בליבת כבודו של עובד הציבור. ומהי ליבת כבודו? אין רשימה סגורה אך נקבע חד משמעית שהטלת דופי ביושרתו של עובד הציבור אסורה. העובדה שהטענות נכונות אינה רלוונטית.
פסק הדין אסר למעשה חשיפת מעשי שחיתות. פסק הדין הוא כתם על בתי המשפט ומזכיר ברמתו המוסרית את פסק דינו של ביהמ"ש העליון בארה"ב, במאה ה-19 שהצדיק את העבדות.
בדיון נוסף רוככה מעט ההלכה. נקבע שעדיין אסור להטיל דופי ביושרתם של עובדי ציבור אך נקבע מבחן נוסף, המבחן ההסתברותי. על פי מבחן זה התביעה צריכה להוכיח ברמת ודאות גבוהה שתפקודו של עובד הציבור ייפגע כתוצאה מהעלבון. ככל שמעמדו של עובד הציבור בכיר יותר נדרשת ממנו רמת סיבולת גבוהה יותר.
גם פסק דין זה פוגע אנושות בחופש הביטוי שכן הוא אוסר חשיפת מעשי שחיתות של עובדי ציבור בדרג זוטר כמו שוטר שטח.
בפרשת סגל שהיא הפרשה האחרונה בסוגיה הלך ביהמ"ש העליון צעד נוסף וקבע שהתבטאות פוליטית מותרת. ההתטאות הפוליטית היא התבטאות שמתייחסת לנושאים חברתיים ולהפעלת סמכויות שלטוניות.
פסק דין זה הכשיר למעשה חשיפת מעשי שחיתות ופגיעה בטוהר המידות.
הכוונה אמנם טובה אבל לא מתיישבת עם החוק. החוק לא תומך בפירוש שניתן לו אלא להיפך. החוק אוסר התבטאות פוליטית. ס' 288 אוסר על העלבת עובד ציבור בנוגע למילוי תפקידו והואיל והוא מפעיל סמכות שלטונית הרי שכל התבטאות בנוגע למילוי תפקידו היא התבטאות פוליטית.
לדעתי הפרשנות שניתנה לחוק בפרשת אונגרפלד מופרכת לחלוטין. חוק יש לפרש לפי מטרתו. את מטרת החוק יש לפרש בכפוף לזכויות האדם ובראש וראשונה חופש הביטוי.
יש לדחות מכל וכל את ההלכה שמטרת החוק היא לשמור על אמון הציבור בשירות הציבורי. לפי התיזה הזאת אין להרשות בקורת שפוגעת בליבת כבודו של עובד הציבור כדי שהציבור לא יאבד את אמונו ביושרת השירות הציבורי.
הלכה זאת עומדת בסתירה חזיתית למשטר הדמוקרטי. במשטר דמוקרטי מותר להביא לידיעת הציבור מעשים שפוגעים באמינות השירות הציבורי ולתת לציבור את האפשרות להחליט אם השירות הציבורי ראוי לאמון.
זאת ועוד- אמון הציבור בשירות הציבורי חייב להיות מוצדק ולא להיות מושג על ידי דיכוי הבקורת והסתרת האמת.
ההלכה שנקבע בפרשת אונגרפלד הולמת אם כך משטר דיקטטורי שבו יש לכבד את מוסדות המדינה ולהאמין בהם גם אם אין לכך שום הצדקה. מהבחינה הזאת פסק הדין מהווה מעילה באמון הציבור ובגידה בערכים הדמוקרטיים.
מהו אם כך הפירוש הנכון לחוק?
נוכח הפגיעה הקשה בחופש הביטוי יש לפרש את החוק בצמצום. כוונת המחוקק היתה למנוע גידופים והשמצות שעלולים לפגוע בתפקודו של עובד הציבור. הכוונה היא למנוע תופעות של בריונות כנגד עובדי ציבור בדרג זוטר שעובדים מול קהל. לדוגמא-אזרח שמגדף פקח או שוטר ומלהיט אותו. אין לדרוש מעובדים בדרג זוטר אותה רמת סיבולת שדורשים מצמרת השירות הציבורי. המטרה היתה להגן עליהם מפרובוקציות שעלולות לחבל בעבודתם אבל לא למנוע בקורת ענינית גם אם היא חריפה.
יחד עם זאת גם גידופים והשמצות עלולים לא להחשב עבירה ותחול עליהם הגנת זוטי דברים אם נעשו בנסיבות שמצדיקות זאת. לדוגמא אם היתה התנהגות תורמת של עובד הציבור, התגרות וכיו"ב.
גם לשון הסעיף תומכת בפירוש זה. הסעיף מדבר על שימוש במלים תנועות ומעשים, מה שהולם התנהגות מול עובדי ציבור שעובדים עם קהל.
יתכן מאוד שהסעיף לא מיותר ויש להשאירו על כנו אבל בתנאי שיפורש בצורה נכונה. אכן חוש הצדק מתקומם נוכח האפשרות שלאזרח יהיה מותר לגדף עובד ציבור להלהיט אותו ולפגוע בתפקודו. רק הפירוש הזה קביל. הפירוש האחר שניתן לו בביהמ"ש העליון בעייתי.
ס' 288 לחוק העונשין קובע-"המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חדשים."
החוק זכה להרבה פרשנויות.
בפרשת אונגרפלד נקבע שהסעיף אוסר לפגוע בליבת כבודו של עובד הציבור. ומהי ליבת כבודו? אין רשימה סגורה אך נקבע חד משמעית שהטלת דופי ביושרתו של עובד הציבור אסורה. העובדה שהטענות נכונות אינה רלוונטית.
פסק הדין אסר למעשה חשיפת מעשי שחיתות. פסק הדין הוא כתם על בתי המשפט ומזכיר ברמתו המוסרית את פסק דינו של ביהמ"ש העליון בארה"ב, במאה ה-19 שהצדיק את העבדות.
בדיון נוסף רוככה מעט ההלכה. נקבע שעדיין אסור להטיל דופי ביושרתם של עובדי ציבור אך נקבע מבחן נוסף, המבחן ההסתברותי. על פי מבחן זה התביעה צריכה להוכיח ברמת ודאות גבוהה שתפקודו של עובד הציבור ייפגע כתוצאה מהעלבון. ככל שמעמדו של עובד הציבור בכיר יותר נדרשת ממנו רמת סיבולת גבוהה יותר.
גם פסק דין זה פוגע אנושות בחופש הביטוי שכן הוא אוסר חשיפת מעשי שחיתות של עובדי ציבור בדרג זוטר כמו שוטר שטח.
בפרשת סגל שהיא הפרשה האחרונה בסוגיה הלך ביהמ"ש העליון צעד נוסף וקבע שהתבטאות פוליטית מותרת. ההתטאות הפוליטית היא התבטאות שמתייחסת לנושאים חברתיים ולהפעלת סמכויות שלטוניות.
פסק דין זה הכשיר למעשה חשיפת מעשי שחיתות ופגיעה בטוהר המידות.
הכוונה אמנם טובה אבל לא מתיישבת עם החוק. החוק לא תומך בפירוש שניתן לו אלא להיפך. החוק אוסר התבטאות פוליטית. ס' 288 אוסר על העלבת עובד ציבור בנוגע למילוי תפקידו והואיל והוא מפעיל סמכות שלטונית הרי שכל התבטאות בנוגע למילוי תפקידו היא התבטאות פוליטית.
לדעתי הפרשנות שניתנה לחוק בפרשת אונגרפלד מופרכת לחלוטין. חוק יש לפרש לפי מטרתו. את מטרת החוק יש לפרש בכפוף לזכויות האדם ובראש וראשונה חופש הביטוי.
יש לדחות מכל וכל את ההלכה שמטרת החוק היא לשמור על אמון הציבור בשירות הציבורי. לפי התיזה הזאת אין להרשות בקורת שפוגעת בליבת כבודו של עובד הציבור כדי שהציבור לא יאבד את אמונו ביושרת השירות הציבורי.
הלכה זאת עומדת בסתירה חזיתית למשטר הדמוקרטי. במשטר דמוקרטי מותר להביא לידיעת הציבור מעשים שפוגעים באמינות השירות הציבורי ולתת לציבור את האפשרות להחליט אם השירות הציבורי ראוי לאמון.
זאת ועוד- אמון הציבור בשירות הציבורי חייב להיות מוצדק ולא להיות מושג על ידי דיכוי הבקורת והסתרת האמת.
ההלכה שנקבע בפרשת אונגרפלד הולמת אם כך משטר דיקטטורי שבו יש לכבד את מוסדות המדינה ולהאמין בהם גם אם אין לכך שום הצדקה. מהבחינה הזאת פסק הדין מהווה מעילה באמון הציבור ובגידה בערכים הדמוקרטיים.
מהו אם כך הפירוש הנכון לחוק?
נוכח הפגיעה הקשה בחופש הביטוי יש לפרש את החוק בצמצום. כוונת המחוקק היתה למנוע גידופים והשמצות שעלולים לפגוע בתפקודו של עובד הציבור. הכוונה היא למנוע תופעות של בריונות כנגד עובדי ציבור בדרג זוטר שעובדים מול קהל. לדוגמא-אזרח שמגדף פקח או שוטר ומלהיט אותו. אין לדרוש מעובדים בדרג זוטר אותה רמת סיבולת שדורשים מצמרת השירות הציבורי. המטרה היתה להגן עליהם מפרובוקציות שעלולות לחבל בעבודתם אבל לא למנוע בקורת ענינית גם אם היא חריפה.
יחד עם זאת גם גידופים והשמצות עלולים לא להחשב עבירה ותחול עליהם הגנת זוטי דברים אם נעשו בנסיבות שמצדיקות זאת. לדוגמא אם היתה התנהגות תורמת של עובד הציבור, התגרות וכיו"ב.
גם לשון הסעיף תומכת בפירוש זה. הסעיף מדבר על שימוש במלים תנועות ומעשים, מה שהולם התנהגות מול עובדי ציבור שעובדים עם קהל.
יתכן מאוד שהסעיף לא מיותר ויש להשאירו על כנו אבל בתנאי שיפורש בצורה נכונה. אכן חוש הצדק מתקומם נוכח האפשרות שלאזרח יהיה מותר לגדף עובד ציבור להלהיט אותו ולפגוע בתפקודו. רק הפירוש הזה קביל. הפירוש האחר שניתן לו בביהמ"ש העליון בעייתי.