חשוב מאד לקרוא את פסק הדין, שהוא קצת שונה מהתמצות שלו
כאשה גרושה, אין לי בעיה עם כך שהורים יחלקו בעלות הגידול של הילדים. הבעיה שלי זה עם היישום של זה בחיי יום יום, וגם השופטת ברק-ארז כתבה באופן מפורט בפסק הדין בדיוק מה הבעיה.
 
למשל: למי הולכים הילדים כשצריך לקנות מעיל? ומה אם לילד יש מעיל שאת קנית לו, והגרוש מחליט לקנות עוד מעיל, יקר, ולהתקזז איתך? מה קורה כאשר הגרוש מחליט שלא צריך לקנות לילד נעליים חדשות? האם אסור לך לקנות? מה קורה עם חוגים? למשל - ילד רוצה שיעורי נגינה מאד יקרים שאת לא בהכרח חושבת שראוי לממן במקום לתמוך בכל הילדים ובשאיפות שלהם. מה קורה שילד אחד לא רוצה חוג, אבל אחותו רוצה שלושה?
ובכלל, האם "מותר" לך, כאמא גרושה, להחליט שלא לקנות בגדי מותגים, אבל הגרוש שלך יקנה בגדי ים ב- 700 ש"ח לבת בתיכון ותאלצי לחלוק איתו?
 
אלה הן הסוגיות היומיומיות שהורים גרושים צריכים להתנהל איתן. הבעיה בעיני היא שפתאום כל הסוגיות האלה הופכות ל"מה בחר הילד" כחזות הכל, כמחליט האחרון, ואני חושבת ששבירת הסמכות ההורית בצורה כזו היא מאד בעייתית. כלומר, מותר לנו, כהורים, לעשות החלטות לא פופולריות, וזה אפילו לעתים קרובות חלק מהתפקיד, ולענין הכלכלי יש רק צד אחד בהן. ברגע שמשאירים בצורה מאד עמומה את מנגנון קבלת ההחלטות, יש בעיה לכבד אותן בפועל. כאמור, גם בבתים מבוססים, כסף זה רק חלק מזה. הורים קונים חיבת ילדים בכסף, בשעות שינה, בממתקים - ככה זה.
 
אז מה הפתרון שלי: למכרים שלי יש מתאם הורי שדואג לקבל ביחד איתם את ההחלטות, בפגישות של פעם בכמה שבועות. מדובר בהורים בקונפליקט גבוה, ויש להם שני ילדים קטנים, בגילאי יסודי. המתאם ההורי לא רק מגשר אלא גם מחליט, כמו שופט מקומי לעניינים קטנים, כך שטובת הילדים נשמרת. למזלם יש להם מתאם טוב, שמונה על ידי בית המשפט ויש לו סמכויות, כולל ההחלטות על הסדרי ראיה בחגים, מה עושים כשאחד ההורים היה מאושפז לניתוח וגם עניני הכסף. לטעמי זה סידור טוב, כל עוד יש אנשים מקצועיים לעבוד איתם, כי העובדות הסוציאליות הן בדרך כלל ברמת ההבנה של גננות בגן - חלקן מעולות וחלקן כאלה שמחכים לסוף השנה כדי להפטר מהן.
