עיניים תועות
New member
"העננים.."
יש לך עיניים של ילד, ותמימות שאני לא מבינה, כשאתה סופר את הנימים בלב שלי אפילו בלי באמת להיות בטוח, רק מהאינטואיציה, האינטואיציה הזו שאני תמיד מרגישה. אולי רק לפי אלה שלך. יש לך עיניים של ילד ואני חושבת אם הייתי יכולה לגדל אותך יפה, כשאתה אומר שהיא משוגעת, ואני צוחקת, אומרת שביחד אנחנו בכלל, אני והיא, [וחושבת על כל שכרון החושים של הלילה ההוא ועל הדברים שאני אט אט מגלה] ואתה אומר, לא, את, את שונה, את לא כזאת. רואים שאת אחרת. שיש בך הרבה יותר. סופר את המחשבות שלי, עוקב עם האצבע אחר הסיבובים הבלתי נגמרים שלהם. עלית עליי? אני מנסה לכבות את מה שאני רגילה אליו, את הציפיות לציניות שנונה של עוד איזה מישהו שמאס בחיים -ולהביט עליו, ולחשוב how it would be, אם להיות, הפעם אני, זו שמחבקת. והרי ידוע שאני מרגישה יותר מאוזנת כשאני בתפקיד. אני, כבר לא רגילה שמישהו מביט אל תוכי ורואה משהו אחר מכל מה שמתעוות בין הנשיפות מלאות העצבים של כולם. וכשאני והיא שוב בדקה המאה ומשהו של שיחת הטלפון השמינית של אותו היום אני שואלת אותה אם היא מכירה את זה - שאני מרגישה כאילו יכולתי להסתכל על הפנים שלו עוד הרבה זמן. אבל אני לא חושבת יותר מדי. מכבסת, שוטפת כלים, הולכת לסופר, עונה לטלפונים, צובעת את השיער. רק קצת תוהה לגבי חיים שלמים של עיניים יפות של ילד שאני [עוד] לא מכירה. והיא שאמרה בפולנית שזה טוב, כי הוא גם חכם וגם גר קרוב, וחייכה וצחקה והורידה עוד שוט, ועלי, שואפת, נושפת, אומרת, אולי אמא תהיה מרוצה [ומורידה עוד שוט] ..ועל המידורי סאוור שהחליף את המרטיני ביאנקו ועל כל השינויים האחרים [המשמעותיים לא פחות] ועל ההוא שמנגן על, משהו בלהקה, כלשהי, אבל היה דווקא, טוב אליי, ועל לזחול מתחת לשער באמצע הלילה ולישון בקושי בין יתושים וריח של מזבלה ואז לקום בבוקר חזרה לעומס של יום ונסיון להועיל ובעיקר לבלאגן של הלבבות שלנו. ועל רונה קינן באמצע הצהריים ולפנות ערב. והגריןדיי שאח שלי הקטן שומע עד בחילה כשאני כבר פה, עד שאני מתחרטת שהכרתי לו אותם בכלל, ברקע של הנסיון שלי להבין מה אני שוב עושה כאן, מנסה לכתוב כדי לסדר מחשבות, ומה בדיוק זה אמור לעשות בשבילי או בכלל.. [למרות שעכשיו דווקא when I come around, שמרענן מסיבה מסויימת.]
יש לך עיניים של ילד, ותמימות שאני לא מבינה, כשאתה סופר את הנימים בלב שלי אפילו בלי באמת להיות בטוח, רק מהאינטואיציה, האינטואיציה הזו שאני תמיד מרגישה. אולי רק לפי אלה שלך. יש לך עיניים של ילד ואני חושבת אם הייתי יכולה לגדל אותך יפה, כשאתה אומר שהיא משוגעת, ואני צוחקת, אומרת שביחד אנחנו בכלל, אני והיא, [וחושבת על כל שכרון החושים של הלילה ההוא ועל הדברים שאני אט אט מגלה] ואתה אומר, לא, את, את שונה, את לא כזאת. רואים שאת אחרת. שיש בך הרבה יותר. סופר את המחשבות שלי, עוקב עם האצבע אחר הסיבובים הבלתי נגמרים שלהם. עלית עליי? אני מנסה לכבות את מה שאני רגילה אליו, את הציפיות לציניות שנונה של עוד איזה מישהו שמאס בחיים -ולהביט עליו, ולחשוב how it would be, אם להיות, הפעם אני, זו שמחבקת. והרי ידוע שאני מרגישה יותר מאוזנת כשאני בתפקיד. אני, כבר לא רגילה שמישהו מביט אל תוכי ורואה משהו אחר מכל מה שמתעוות בין הנשיפות מלאות העצבים של כולם. וכשאני והיא שוב בדקה המאה ומשהו של שיחת הטלפון השמינית של אותו היום אני שואלת אותה אם היא מכירה את זה - שאני מרגישה כאילו יכולתי להסתכל על הפנים שלו עוד הרבה זמן. אבל אני לא חושבת יותר מדי. מכבסת, שוטפת כלים, הולכת לסופר, עונה לטלפונים, צובעת את השיער. רק קצת תוהה לגבי חיים שלמים של עיניים יפות של ילד שאני [עוד] לא מכירה. והיא שאמרה בפולנית שזה טוב, כי הוא גם חכם וגם גר קרוב, וחייכה וצחקה והורידה עוד שוט, ועלי, שואפת, נושפת, אומרת, אולי אמא תהיה מרוצה [ומורידה עוד שוט] ..ועל המידורי סאוור שהחליף את המרטיני ביאנקו ועל כל השינויים האחרים [המשמעותיים לא פחות] ועל ההוא שמנגן על, משהו בלהקה, כלשהי, אבל היה דווקא, טוב אליי, ועל לזחול מתחת לשער באמצע הלילה ולישון בקושי בין יתושים וריח של מזבלה ואז לקום בבוקר חזרה לעומס של יום ונסיון להועיל ובעיקר לבלאגן של הלבבות שלנו. ועל רונה קינן באמצע הצהריים ולפנות ערב. והגריןדיי שאח שלי הקטן שומע עד בחילה כשאני כבר פה, עד שאני מתחרטת שהכרתי לו אותם בכלל, ברקע של הנסיון שלי להבין מה אני שוב עושה כאן, מנסה לכתוב כדי לסדר מחשבות, ומה בדיוק זה אמור לעשות בשבילי או בכלל.. [למרות שעכשיו דווקא when I come around, שמרענן מסיבה מסויימת.]