הענק וגנו

[ענתי44]

הענק וגנו../images/Emo20.gif../images/Emo142.gif../images/Emo82.gif../images/Emo39.gif../images/Emo204.gif

האגדה מספרת על ענק אחד שהיה לו בית לתפארת ולצידו גן מדהים ביופיו. היו הילדים מגיעים אל גנו צוחקים, מטפסים על העצים, אוכלים מהפירות ומשחקים בעליצות. יום אחד קם הענק וגירש את הילדים מגנו. מאותו יום, ציפור לא צייצה בגן, פרפרים ודבורים לא לגמו צוף מהפרחים. הכל קמל ונבל. הגן היה שרוי בשלכת והשמיים מעליו היו קודרים. כשבכה הענק ולא הבין למה זה נאמר לו שבגלל שגירש את הילדים. הזמין הענק את הילדים לגנו ואיתם חזר האביב ללבב בגן.וצחוק מלא אושר נשמע למרחקים. מאז פקד האלצמיר את ביתנו הקט ואמא א, נבלעה לתוך אמא ב' כבליעת שבע הפרות הרזות את שבע הפרות השמנות ביאור...הגן לא פורח. העזובה צועקת מכל פינה, עשבי הבר צמחו ללא חשש, הפרפרים פסחו על הגן והעזובה התפשטה אל הבית ואל חדרי לבבי. והיום, חזרתי אחרי יום מתיש של קרב על כל ביס שאמא הצליחה להכניס לפה עייפה ורצוצה, ובחדרה של אמא עמדה לה מיטת בית חולים שהגיעה מיד שרה, מחכה לבואה של אמא לחנוך תקופה חדשה ומפחידה בחיינו.עצוב כל כך....

 

[אפס שתיים]

הו כמה שאני מזדהה איתך...

בית הורי היה בית הומה ילדים. אנו 7 אחים ואחיות ולהורי יש כמה עשרות נכדים שממש שמחו לבוא לבית של באבע וזיידע. "אוטו זיידע", המכונית החבוטה והחזקה של אבא שלי, היתה מרכבת הפלאים של הילדים שלי ושל בני הדודים שלהם. האוכל של באבע, המפגשים המשפחתיים. עד היום יש לנו תמונות של סעודות פורים וחנוכה (אני כולנו שומרי שבת, אין תמונות של סדר או חגים אחרים, שבהם גם נפגשנו), טיולי חול המועד ועוד. הנינים ה"גדולים" עוד זכו להכיר סבא וסבתא מבוגרים אבל מתפקדים. כיום. הבית שומם. מאז שאבא חלה הם פחדו לבוא, לא רצו לבוא. זיידע מקלל, או מתנהג כמו ילד לבוש חיתול, לא מושך אליו ילדים. לפעמים, כשכבר באים, אבא שלי לא ממש שמח איתם והם מרגישים את זה. אמא שלי, לאחרונה, מסוגלת פשוט לקום וללכת לאחותה, או לכותל, תוך שהיא שוכחת שבאו לבקר אותה. למזלי, ההורים שלי עברו דירה לפני כ-12 שנה, כך שרוב הזכרונות הטובים שלנו קשורים גם לבית הקודם שלהם וזה קצת מקל על הענין.

 

[ענתי44]

גם אצלנו הבית היה מלא תמיד

אני יכולה לשבת בעיניים עצומות ולשמוע רחש קדום של משפחה חמה ואוהבת יושבת לארוחת ערב, של חגים ביחד של שמחות ורגעים נפלאים. מבינה אותך כל כך...

 

[ליאורלילי]

ענתי היקרה

מה שלומך הבוקר ? איך אמא מרגישה? אני שמחה שאת מכינה את הבית לכבוד אמא , שתצליח לאכול ולהתחזק ותשוב אליך הביתה. כולנו מתפללים עבורה. שולחת לך חיבוקים וכח להמשיך ולטפל בה באהבה ומסירות ללא גבול , טובה

 

[zs1957]

ענתי היקרה,

מה שלום אמא? המלחמה עם האוכל ארוכה ומתישה,אבל את תעמדי במשימה. אני ממליצה לתת לה אינשור פלוס,זה נוזלי ומכיל את כל אבות המזון +ויטמינים+מינרלים.ניתן לקנות בבית המרקחת בקופ"ח. גם אצלנו הבית היה הומה אדם,בני משפחה, חברים, נכדים היו פוקדים את ביתנו.והיום איש אינו נכנס הביתה פרט לי לאחותי והצוות הרפואי המטפל באימי.אנשים נרתעים מהמחלה ולא רוצים לבוא זה עושה להם רע בלב. אני מבינה ואין בליבי כעס על איש.הכי חשוב שאמא שלי נמצאת עם בנותיה והמטפלת ,שאוהבים אותה, דואגים לשלומה מטפלים בה נאמנה. גם במצבה הקשה ,שהיא אינה מדברת היא יודעת להוקיר תודה במבט ובמגע. והאמיני לי שלא קל לנו לראות אותה, היא מאד רזה וכחושה ,למרות שהיא אוכלת טוב.הרזון שלה מזכיר לי את ניצולי השואה ששרדו את מחנות הריכוז. אני מקווה שתוכלו להביא את אמא בהמהרה הביתה. זהו המקום בו היא צריכה להיות. שולחת לך חיבוק גדול והרבה חיזוקים. זהבה שחם

 

[קורנית]

אנחנו משפחה קטנה

שתי אחיות, לכל אחת שני ילדים, וזהו הבית אף פעם לא המה. לאבי היו הרבה חברים, אבל כבר שנים העדיף לפגוש אותם בחוץ, ולהמלט בעצם מהבית, עוד לפני שהוכרז רשמית על המחלה של אמא. בכל זאת, כעת, השקט זועק. כמעט אף אחד לא נכנס. גם אני ואחותי, שגרות רחוק ועובדות המון, מגיעות כפעם בשבוע. הארחים... כלום. אחותי טוענת, ובצדק, שאמא "הרוויחה" זאת ביושר. עוד כשהיתה בסדר הרחיקה מעליה אנשים. אבל עכשיו היא מתלוננת שלא באים אליה. ענתי... שאמא תרגיש טוב בבית, ותצליח לחזור לאכול כמה שיותר נורמאלי!!!!

 

[Nירי Nסיקה]

מאוד מזדהה עם הסיפור...

גם אנחנו משפחה לא ממש גדולה ולכן הבית לא תמיד המה. לאמי אח, רווק, ואחות נשואה עם 4 ילדים. אנחנו ודודי, תמיד היינו באים ומבקרים את סבתא. אבל אחותה של אמי היתה באה מתי שמתחשק לה ורק לארוחות ערב. אני זוכרת שהיאר היתה מצלצלת אל סבתי ביום חמישי בערב להודיע לה שהם באים למחרת (שישי) בערב. וסבתי, כמובן שאף פעם לא היתה עונה בשלילה, אבל תמיד היתה בתוך עצמה מתפטלת, ואומרת איך אני אספיק לבשל?.. זהו תמיד היה אופייה של דודתי, אל אף כל מה שסבתי נתנה לה, ולא קיבלה שום גמול ממנה, והיא תמיד עשתה מה שנוח לה. כשאמא של בעלה נפטרה, את כל הדברים שהיו בביתה היא הרשתה לעצמה להעביר לבית של סבתי, ולעשות ממנו מחסן. עד שילדיה כביכול יגדלו וייקחו את הכל.. וגם עכשיו בזמן המחלה של סבתי, באה מתי שהיא רוצה.. אבל גם ממש לא להרבה זמן, כי כל פעם יש לה משהו חשוב יותר מאמא שלה.. פעם זה קונצרט שהיא לא יכולה בשום פנים ואופן להפסיד, פעם זה העבודות שהיא צריכה לעשות לביה"ס שבו היא עובדת ולא מוכנה עשות אותן אצל אמא שלה.. וברב הפעמים, פשוט לא באה, משום שלבוא לאמא שלה לבקר אותה, ולעזור בטיפול בה, זה פשוט בזבוז זמן, ולטענתה, אינה מוכנה לבזבז את זמנה שם.. הסיפורים על מעללי דודתי עוד רבים..וכואבים.. גם הרבה חברות של סבתי מהשכונה, יודעות על היחס המזלזל של דודתי כל הזמן לסבתי.. חברה טובה מאוד של סבתי, אמרה שכשיגיע הרגע, וסבתי תלך לעולמה, אם יתקיים משפט על הירושה בין אמי ואחיה, לבין דודתי, היא תהיה מוכנה להעיד, ולספר כל מה שהיא יודעת על היחס המזלזל של דודתי לאמה...

 

[רותי57]

ענתי עד כמה את

יודעת לתאר מצבים קשים בצורה פיוטית כל כך. ליבי איתך על מצב הקשה שמצפה לך. תחזיקי מעמד אבל תחשבי שגם את אדם שמגיע לו "טיפ טיפה" לחיות. מחבקת אותך רותי