" הענשתי" את אמא והלב

ענתי44

New member
" הענשתי" את אמא והלב ../images/Emo14.gif

אמא התאוששה פלאים מאתמול. רק אני הפכתי סמרטוט. בבוקר שירכתי רגליי לקופת חולים לסדר לה טופס 17 לביקור במרפאת הזכרון, הלכתי לרופא שיניים ומשם לקניות.חזרתי מותשת, ואמא חזרה לפני שהספקתי להכין לעצמי אוכל. והיה לי גם את השכן.אמא רצתה לישון, ואני זחלתי אחריה למיטתי לנוח אבל הטלפון לא הפסיק לשגע אותי. לבסוף כשהיא קמה ולקחתי אותה לשירותים. גיליתי שחזר השלשול. ממש בשלוות נפש כאילו זו הבשורה הכי מרנינה דיברתי אליה.הרגעתי אותה.והצלחתי לנקותה בלי שכל הסביבה תתלכלך.דיברתי אליה רכות.ומאחר והשתעלתי נורא, סיפרתי לאמא איך פעם היא היתה מכינה לי חלב חם וטופחת על הגב להקלת הגודש של הליחה.היא חייכה ושלחה אלי ידיים.לחבק. ואני אמרתי לה שעכשיו התור של ענתי לטפל בה. והיא נהייתה עצובה ושאלתי אם ענתי מטפלת בה טוב היא אמרה שכן אבל ראיתי, בצלילות גמורה, שכואב לה. ואמרתי לה שאני יודעת שהיא לא אוהבת את זה ושהיא אוהבת להיות עצמאית, ושיקרתי לה שאני אטפל בה עד שתרגיש יותר טוב וזה הניח את דעתה. היא אמרה לי שאני אוהבת אותה " מהריצפה עד השמיים וחזרה", ואז ברגע כשהיה צריך לקום ולהעביר אותה לכסא, והמקום שם צר ולא תיקני למידות התקן לנכה.( אנחנו מנסים לראות איך אפשר להרחיב) היא השתוללה וצבטה אותי חזק ולא הסכימה לעזוב את היד מידית האחיזה.היא כמעט שברה את הגב ונאלצתי להכות ביד עד שהרפתה וחיבקתי אותה. ואז היא זרקה עצמה על הארץ והתחילה לרעוד. ואני כל כך חששתי שהרגל המעוקמת חצי בשירותים חצי במסדרון.כל כך כעסתי. אני יודעת שאין על מי. אבל הובלתי אותה חזרה למיטה שלה ואמרתי לה שעד שלא תרגע אני לא לוקחת אותה לסלון ואני אראה אודטה לבד. בדיוק אחרי שתי דקות חזרתי, אחרי שזרקתי לפח את הטיטול המלוכלך.והבאתי אותה לסלון. היא עכשיו רגועה וחיבקה אותי ושום משקע לא נותר בה אבל אותי זה אוכל.נכון שאיך שהשתוללה מסוכן היה לבדי להושיב אותה על הכסא, והמיטה היתה אופציה טובה, אבל למה להציג את זה כעונש???????????? למה יש בי רגעים כאלה שאני כמו קומקום חשמלי, רועד ומלא אדים רותחים??????????
 

zs1957

New member
ענתי ליבי אתך על ההתמודדות שלך

כאב לי מאד לקרא את שעבר עלייך אך לצערי זה חלק מהמחלה.אנילא הייתי לוקחת אותה לכסא ,בגלל שלא נוח לה ויתכן וזה מכאיב לה ואין היא מסוגלת להתבטא היא נזרקה על הרצפה ורעדה זו הדרך שלה להגיד לא רוצה גם הצביתה שלה היא אות להתמרדות. צנסי להרחיב לה את העגלה כדי שתוכל לשבת בה בנוח וללא איום.אני חושבת שאת השירות ניתן לקבל ביד שרה בדקי בסניף באשדוד. רגעי הזעם שלך נובעים מכך שלעיתים את חושבת שאמא היא ברת דעת וכאשרהיא עושה משהו בניגוד לדעתך את כועסת עליה.אולי זה נובע מתוך הכמיהה שלך לאמא א' שתחבק אותך ותעזור לך ותהיה החברה שלך, אשת סודותייך. את תתגברי על המכשול הנ"ל והכל יהיה בסדר. שבוע טוב זהבה שחם.
 

ענתי44

New member
הבעיה לא בכסא

קנינו לה כסר חדש שהותאם למידותיה. היא די אוהבת לשבת בו.הבעיה שהשירותים קטנים ולא מותאמים לנכה. והמסדרון צר ואין אפשרות לצאת חופשי. אנחנו חווים עכשיו את חרב הקיצוצים, כי פעם היו משפצים את השירותים ומתאימים לנכה.ומחר אמור לבוא קרוב משפחה עם קבלן שיפוצים. אמא מפחדת להרפות מחדית האחיזה ולתת לי להוציא אותה לשירותים. ולאמא שלי יש הרבה רגעים של צלילות יחסית. והיא לפתע מוצאת מילים להביע רגשות. היא אפילו מסתלבטת עליי. מקודם כשלקחה כדורים, נתקע אחד בפה, היא אמרה לי "אחד עושה מר בפה" כדי שאביא לה עוד מים וסוכריה. ולפני זה שהלכתי לשים מרק עוף להכין לעצמי, סוף סוף מנת פנצלין יהודית, היא אמרה לי " לא! את קודם לעזור אני לשבת" כי גלשה מהכסא. אז נכון שהדיבור משובש ולרוב היא שותקת ואני בקושי מצליחה לחלץ ממנה תשובה. אבל היא עדיין תקשורתית. אני מודעת שאמא למרות מה שכתבתי חולת אלצהיימר ולא ברת דעת אבל אני פשוט מתפרצת. מעייפות מתסכול וכן מגעגועים לאמא. תודה זהבה על תשובתך. את תמיד נותנת לי כוח.
 

zs1957

New member
בהצלחה בשיפוצים ובהתאמת דיור לאמא

זה מאד חשוב. אנחנו עשינו את זה לאמא וקבלנו השתתפות של משרד הבריאות במימון השיפוץ. היום זה בוטל. אמא שלי עוברת היום דירה ב-9:00 בבוקר. הדירה הזו גם כן מותאמתלנכה. יום טוב, לך ולאמא. זהבה שחם
 
זה לא עונש ענתי

ענתי היקרה , רק עכשיו קראתי את מה שכתבת אתמול בערב. אני מניחה שהיה לך מאד קשה במיוחד שכל הדאגה העיקרית שלך היא שלאמא לא יקרה דבר, שלא תיפול , לא תחבל בעצמה. כולנו כועסים על יקירינו מתוך כך שאנו רוצים את טובתם, זה קורה לי גם עם הילדים ואחר כך אני אומרת לעצמי למה לכעוס. אבל היצר שלנו , הרגשות ,הם לא משהו נשלט תמיד ולכן כמה שלא נתאמץ , נשתדל , נעבוד על עצמנו , לא תמיד אנו מצליחים להתאפק ועושים או אומרים משהו שלא כל כך רצינו. כולנו בני אדם ואנושיים ועומדים במשימות קשות. במיוחד את שמתמודדת בטיפול אינטנסיבי באמא ולגמרי לבד. אז תני לעצמך מרחב נשימה. את לא הענשת אותה, את בסך הכל מתייחסת אליה כבן אדם שמבין וזה חשוב. כי ברגע שנחשוב שיקירינו כבר לא מבינים כלום , אז נתייאש לגמרי ולא נצפה לדבר מהם. גם אני יום יום מתמודדת עם שאלות חוזרות ונשנות , עם חוסר הבנה ועוד. אך לעיתים אני מרגישה שהתגובה שלי אולי חריפה ואני מצטערת. אז אני מצדיקה את עצמי בכך שאני מצפה מבעלי עדיין לתגובה של בן אדם בריא וזה טוב שאני עדיין מצפה לכך. תמסרי ד"ש ונשיקות לאמא המקסימה שלך , שכפי שאת אומרת היא ברוך השם עדיין מבינה ומגיבה. טובה
 
למעלה