" הענשתי" את אמא והלב ../images/Emo14.gif
אמא התאוששה פלאים מאתמול. רק אני הפכתי סמרטוט. בבוקר שירכתי רגליי לקופת חולים לסדר לה טופס 17 לביקור במרפאת הזכרון, הלכתי לרופא שיניים ומשם לקניות.חזרתי מותשת, ואמא חזרה לפני שהספקתי להכין לעצמי אוכל. והיה לי גם את השכן.אמא רצתה לישון, ואני זחלתי אחריה למיטתי לנוח אבל הטלפון לא הפסיק לשגע אותי. לבסוף כשהיא קמה ולקחתי אותה לשירותים. גיליתי שחזר השלשול. ממש בשלוות נפש כאילו זו הבשורה הכי מרנינה דיברתי אליה.הרגעתי אותה.והצלחתי לנקותה בלי שכל הסביבה תתלכלך.דיברתי אליה רכות.ומאחר והשתעלתי נורא, סיפרתי לאמא איך פעם היא היתה מכינה לי חלב חם וטופחת על הגב להקלת הגודש של הליחה.היא חייכה ושלחה אלי ידיים.לחבק. ואני אמרתי לה שעכשיו התור של ענתי לטפל בה. והיא נהייתה עצובה ושאלתי אם ענתי מטפלת בה טוב היא אמרה שכן אבל ראיתי, בצלילות גמורה, שכואב לה. ואמרתי לה שאני יודעת שהיא לא אוהבת את זה ושהיא אוהבת להיות עצמאית, ושיקרתי לה שאני אטפל בה עד שתרגיש יותר טוב וזה הניח את דעתה. היא אמרה לי שאני אוהבת אותה " מהריצפה עד השמיים וחזרה", ואז ברגע כשהיה צריך לקום ולהעביר אותה לכסא, והמקום שם צר ולא תיקני למידות התקן לנכה.( אנחנו מנסים לראות איך אפשר להרחיב) היא השתוללה וצבטה אותי חזק ולא הסכימה לעזוב את היד מידית האחיזה.היא כמעט שברה את הגב ונאלצתי להכות ביד עד שהרפתה וחיבקתי אותה. ואז היא זרקה עצמה על הארץ והתחילה לרעוד. ואני כל כך חששתי שהרגל המעוקמת חצי בשירותים חצי במסדרון.כל כך כעסתי. אני יודעת שאין על מי. אבל הובלתי אותה חזרה למיטה שלה ואמרתי לה שעד שלא תרגע אני לא לוקחת אותה לסלון ואני אראה אודטה לבד. בדיוק אחרי שתי דקות חזרתי, אחרי שזרקתי לפח את הטיטול המלוכלך.והבאתי אותה לסלון. היא עכשיו רגועה וחיבקה אותי ושום משקע לא נותר בה אבל אותי זה אוכל.נכון שאיך שהשתוללה מסוכן היה לבדי להושיב אותה על הכסא, והמיטה היתה אופציה טובה, אבל למה להציג את זה כעונש???????????? למה יש בי רגעים כאלה שאני כמו קומקום חשמלי, רועד ומלא אדים רותחים??????????
אמא התאוששה פלאים מאתמול. רק אני הפכתי סמרטוט. בבוקר שירכתי רגליי לקופת חולים לסדר לה טופס 17 לביקור במרפאת הזכרון, הלכתי לרופא שיניים ומשם לקניות.חזרתי מותשת, ואמא חזרה לפני שהספקתי להכין לעצמי אוכל. והיה לי גם את השכן.אמא רצתה לישון, ואני זחלתי אחריה למיטתי לנוח אבל הטלפון לא הפסיק לשגע אותי. לבסוף כשהיא קמה ולקחתי אותה לשירותים. גיליתי שחזר השלשול. ממש בשלוות נפש כאילו זו הבשורה הכי מרנינה דיברתי אליה.הרגעתי אותה.והצלחתי לנקותה בלי שכל הסביבה תתלכלך.דיברתי אליה רכות.ומאחר והשתעלתי נורא, סיפרתי לאמא איך פעם היא היתה מכינה לי חלב חם וטופחת על הגב להקלת הגודש של הליחה.היא חייכה ושלחה אלי ידיים.לחבק. ואני אמרתי לה שעכשיו התור של ענתי לטפל בה. והיא נהייתה עצובה ושאלתי אם ענתי מטפלת בה טוב היא אמרה שכן אבל ראיתי, בצלילות גמורה, שכואב לה. ואמרתי לה שאני יודעת שהיא לא אוהבת את זה ושהיא אוהבת להיות עצמאית, ושיקרתי לה שאני אטפל בה עד שתרגיש יותר טוב וזה הניח את דעתה. היא אמרה לי שאני אוהבת אותה " מהריצפה עד השמיים וחזרה", ואז ברגע כשהיה צריך לקום ולהעביר אותה לכסא, והמקום שם צר ולא תיקני למידות התקן לנכה.( אנחנו מנסים לראות איך אפשר להרחיב) היא השתוללה וצבטה אותי חזק ולא הסכימה לעזוב את היד מידית האחיזה.היא כמעט שברה את הגב ונאלצתי להכות ביד עד שהרפתה וחיבקתי אותה. ואז היא זרקה עצמה על הארץ והתחילה לרעוד. ואני כל כך חששתי שהרגל המעוקמת חצי בשירותים חצי במסדרון.כל כך כעסתי. אני יודעת שאין על מי. אבל הובלתי אותה חזרה למיטה שלה ואמרתי לה שעד שלא תרגע אני לא לוקחת אותה לסלון ואני אראה אודטה לבד. בדיוק אחרי שתי דקות חזרתי, אחרי שזרקתי לפח את הטיטול המלוכלך.והבאתי אותה לסלון. היא עכשיו רגועה וחיבקה אותי ושום משקע לא נותר בה אבל אותי זה אוכל.נכון שאיך שהשתוללה מסוכן היה לבדי להושיב אותה על הכסא, והמיטה היתה אופציה טובה, אבל למה להציג את זה כעונש???????????? למה יש בי רגעים כאלה שאני כמו קומקום חשמלי, רועד ומלא אדים רותחים??????????