חיים פרידמן1
New member
הענשת החוטאים. שלושת השבועות
פרק כז. כבר הנחתי בפרק י"א את האדם שעמל על בניית ביתו ובא זולתו וגרשו מביתו בכוח זרועו והתיישב בו. ואם נניח שבא הבונה והצליח לגבור עליו וגרשו מביתו. ואזי נשאל את הבונה: "כיצד זה אתה מגרש אדם ממקומו בעל כורחו? וכי אין בזה עוול? ובמה שונה אתה עתה מזה שגרשך מהבית שבנית?" ודאי יענה הבונה: "והלא אני בניתי בית זה! והוא בא וגרשני רק בשל כוח זרועו ואני לא גירשתיו אלא בשל היותו כובש מה שלא עמל בו בכוח זרועו וישיבתו בבית זה אינה אלא בשל זרועו, וכי יש עוול במניעת ישיבה זו? וכי תשווה ישיבתו בבית זה לישיבתי אני בבית זה? והלא אני יושב בבית זה בשל היותי בונהו! לא בשל כוחי ועוצם ידי!". ונשאלהו: "וכי איך גירשת את בעל הזרוע מביתך? וכי לא בכוח זרועך? ובמה טוב אתה מזה שגרשך מביתך בכוח זרועו? ובמה כשר זרועך מזרועו?" יענה: "אמת! בכוח זרועי גירשתיו! אך לא בשל כוחי אלא בשל היותו פועל בכוח זרועו רק משום כוח זרועו, ואני פועל משום היותי הבונה של בית זה". הרי לפניך שאותה הפעולה של גרוש אדם ממקומו שיושב בו בכוח הזרוע יכול להיות מעשה עוול ויכול שלא. ובמה ישתנה הדבר? לא בפעולה עצמה אלא בדבר שבגללו נעשתה הפעולה. כי אין פעולת עוול אלא כשפוגע האדם בפעולת זולתו בשם כוחו הנתון לו! וודאי שכל פגיעה שיפגע האדם בפעולת זולתו אם הייתה פעולת זולתו כשרה אינה אלא בשל הכוח הנתון לפוגע. כי מצד היות הפעולה עצמית שווה בה הפוגע וזולתו. וכאשר יפגע הבונה בישיבת בעל הזרוע מביתו בשל ישיבתו בה בכוח זרועו בלבד, הגם שפעל בכוח לא פעל בשל הכוח אלא בשל פעולתו העצמית שהוא זה שבנה בית זה. ופעולת גרוש בעל הזרוע היא בשל העדפת הפעולה העצמית על מה שנכפה על הבונה, היינו על התגברות בעל הזרוע עליו בעל כורחו. כי עתה אינו נלחם בפעולתו העצמית של בעל הזרוע אלא בכוחו הנתון לו. ואינו עתה מונע פעולה עצמית אלא פועל פעולה עצמית למנוע התגברות כפויה של זרוע אנוש עליו. כי כל פעולה שיעשה האדם בשל כוח מצוי אינה פעולה עצמית של אדם אלא פעולת אותו הכוח המצוי שהוא המפעיל את אותה הפעולה ובשלו נעשתה אותה הפעולה. ולכן אין במניעת פעילות אדם רשע שכל פעולותיו בשל כוח נתון מניעת פעולה אנושית, שרק פעולה עצמית היא פעולה אנושית, אלא המניעה היא פעולה עצמית של אדם למניעת התגברות כפויה של כוח נתון. ואם נניח שלא יגבר הבונה על בעל הזרוע, ויבוא אדם שלישי ויגרש את בעל הזרוע מהבית כדי שיוכל לשבת בו הבונה הרי שבעשותו את אותו המעשה שעשה המגרש, לא די שלא עשה עוול אלא עשה מעשה צדק. שהאדם השלישי לא ירוויח מאומה מפעולה זו ולא עשה זאת אלא כדי שיוכל לשבת בה זולתו בונה הבית. אתה הראית לדעת שאין במניעת פעול עוול משום עוול, וגם שאם נעשית בשביל הצדק בלבד הרי שמניעה זו היא מעשה צדק. ומובן שאחת היא אם גרש השלישי את בעל הזרוע מהבית כדי שישב בו בונהו, שבזה מנע פעילות עוול בשביל הצדק, למניעה אחרת של פעולת הרשע ואפילו כדי שישמעו וייראו ויימנעו ממעשי עוול או כדי שלא ילמדו מעשיו. כי כל פעולה כזו היא מניעת מעשה עוול למען הצדק בלבד.
פרק כח. והנה אם נניח שעמל אדם עמל רב כמה שנים יומם ולילה בדם ויזע כדי לבנות לעצמו בית. ואחר כל העמל תרעד האדמה תחת הבית וייקבר הבית. ויבוא זולתו ויגרש אדם שלישי מבית שבנאו כדי שישב בו אותו הבונה הראשון. הנה זה ודאי עשה פעולת עוול. הגם שלכאורה מטרתו מניעת עוול שבהתגברות האדמה על בונה הבית. כי אם נשאלהו: "ומדוע עדיף הבונה הראשון שנקבר ביתו באדמה מהבונה השני?" יענה המגרש: "ראה בונה ראשון זה באמצע ימיו וכילה את מיטב שנותיו בבניין בית זה, ועתה נותר בחוסר כול והוא אשתו ובניו היונקים רועדים בקור ובגשמים, מבלי בית חבקו צור, וכלה כוחו לריק. אבל בונה שני זה, כולו שלאנן ושליו, מלאו עטיניו נקלה, כבר נהנה הרבה מביתו, גידל את בניו ובנותיו והשיאם, אשתו כבר הלכה לעולמה, ונותרו לו מעט שנים לחיות בבית זה". הנה, מצד הפעולה העצמית שווים שניהם. ורק מצד רגש הרחמים עדיף הבונה הראשון על השני. והנה התעוררות הרחמים בלב אינה רצונית. שייתכן שהמגרש היה יותר מרוצה אם לא היו מתעוררים רחמיו והיה ניצול ממלחמה ויגיעה זו ופונה לעסקי עצמו. גם ייתכן שאדם אחר שגם ראה את היקברות בית הבונה הראשון ונכמרו עליו רחמיו מאוד, וגם יש כוח במתניו להוציא מביתו את הבונה השני, ואף על פי כן לא יעשה זאת כי יש בזה עוול לבונה השני. הגם שגם הוא אין בלבו רחמים על הבונה השני. נמצא כי רגש הרחמים אצל שניהם שווה. ושניהם אינם רוצים בה אלא נכפתה על שניהם. אלא שהמגרש זלזל בפעולה העצמית של הבונה השני מחמת כבודו את רגש הרחמים שהתעורר בו והשני התגבר על אותם רחמים שהתעוררו בו בעל כורחו ופעל פעולה עצמית נגד אותם רחמים שבאו אליו וגבר על הפעילם אותו בשל כבודו את הפעולה העצמית של הבונה השני. (וע"פ זה יובן מאמר חז"ל "ישב אדם ולא עבר עבירה נחשב לו כאילו עשה מצווה". כי אותו אדם שני שראה את היקברות הבית ונכמרו בו מאוד רחמיו ואף על פי כן נמנע מגרוש הבונה השני מביתו הרי שבאי פעולתו פעל פעולה עצמית נגד הרחמים שהתעוררו בו. ואילו המגרש שעשה פעולה, לא פעל בעצמו, אלא הרחמים שלא הוא פעלם הפעילוהו. כי מצד אמתות העניין של הפעולה העצמית אין הפרש בין עשייה להימנעות ממעשה.) אתה הראית לדעת שלא תיתכן עשיית עוול בשביל הצדק. כי מצד הפעולה העצמית שווים כל הפעולות. וכל מניעה של פעולה עצמית בשביל פעולה עצמית אחרת, אין זה משום הפעולה העצמית שבה שניהם שווים אלא מחמת עניין זולתה, וכל שזולת הפעולה העצמית הוא מה שיש שלא בפעולתנו שהעדפתו על הפעולה העצמית היא עשיית העוול. ולכן אמר הקב"ה לאברהם "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". שהגם שישיבת ישראל בארץ כנען הייתה בשביל שיהיו ממלכת כוהנים וגוי קדוש לא ייתכן שבשביל זה יורישו את האמורי אם לא ששלם עוונו ואין בהריגתו ומניעת פעולתו משום עוול כי פעולת האמורי כולה היא פעולת עוול, פעולת הטבע ולא פעולה עצמית אנושית. ובהורשת האמורי עתה בשביל שיהיה עם שישמור דרך ה' יש משום התגברות על הכוח הנתון בשביל פעולה אנושית עצמית. וזה שאמרה תורה כי ברשעת הגויים האלה ה"א מורישם מפניך ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיך. שלא תיתכן קיום השבועה אלא ברשעת הגויים האלה. ולכן אמר לבני ישראל שאם יעשו כמעשה הכנעני ישעה להם כמו שדימה לעשות לכנעני. וכשחטאו גירשם ה' מארצו והוכיחם על השוואתם את עצמם לאברהם וכמו שאמר על ידי הנביא יחזקאל. ורק כשישובו בתשובה תהיה שיבתם לארצם מעשה ה'. וזה עומק דברי רבנו יואל מסאטמאר זצ"ל בספרו "ויואל משה" בעניין השבועות שקביעתם להלכה הוא במה שכתב רבנו הרמב"ם ז"ל שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה. ורק כשיבוא מלך מבית דוד שלהם בלבד הועיד ה' המלוכה וימלוך רק בשם ה' היינו שכל מלכותו תהיה שיכוף כל ישראל ללכת בדרך התורה וקיום כל המצוות, יהיה על ידו ה' למלך על כל הארץ. אבל אם שלטונם אינו אלא בכוח הזרוע, ובכוח זה כופים את ריבונותם על שטח מסוים ועל כל המצויים בו ואומרים ששטח זה הוא בריבונות צאצאי ישראל בלבד, והשאר יכולים להיות בה רק כמיעוט, וכל מיעוט הוא נשלט בדמוקרטיה, הנה אין זה אלא שוד וגזל שנלווה אליו בהכרח גם רצח. וודאי שפעולת ה' במדינה זו הוא מחייתה. וכמאמר הנביא הנה עיני ה' בממלכה החטאה להשמיד אותה מעל פני האדמה. ורק מלכות בשם ה' שהיא פעולת הדעה עצמה, שפעולת הדעת היא עצמה הדעת שרק בה אין נפעלות. ולכן רק מלכות זו אין לה סוף.
פרק כז. כבר הנחתי בפרק י"א את האדם שעמל על בניית ביתו ובא זולתו וגרשו מביתו בכוח זרועו והתיישב בו. ואם נניח שבא הבונה והצליח לגבור עליו וגרשו מביתו. ואזי נשאל את הבונה: "כיצד זה אתה מגרש אדם ממקומו בעל כורחו? וכי אין בזה עוול? ובמה שונה אתה עתה מזה שגרשך מהבית שבנית?" ודאי יענה הבונה: "והלא אני בניתי בית זה! והוא בא וגרשני רק בשל כוח זרועו ואני לא גירשתיו אלא בשל היותו כובש מה שלא עמל בו בכוח זרועו וישיבתו בבית זה אינה אלא בשל זרועו, וכי יש עוול במניעת ישיבה זו? וכי תשווה ישיבתו בבית זה לישיבתי אני בבית זה? והלא אני יושב בבית זה בשל היותי בונהו! לא בשל כוחי ועוצם ידי!". ונשאלהו: "וכי איך גירשת את בעל הזרוע מביתך? וכי לא בכוח זרועך? ובמה טוב אתה מזה שגרשך מביתך בכוח זרועו? ובמה כשר זרועך מזרועו?" יענה: "אמת! בכוח זרועי גירשתיו! אך לא בשל כוחי אלא בשל היותו פועל בכוח זרועו רק משום כוח זרועו, ואני פועל משום היותי הבונה של בית זה". הרי לפניך שאותה הפעולה של גרוש אדם ממקומו שיושב בו בכוח הזרוע יכול להיות מעשה עוול ויכול שלא. ובמה ישתנה הדבר? לא בפעולה עצמה אלא בדבר שבגללו נעשתה הפעולה. כי אין פעולת עוול אלא כשפוגע האדם בפעולת זולתו בשם כוחו הנתון לו! וודאי שכל פגיעה שיפגע האדם בפעולת זולתו אם הייתה פעולת זולתו כשרה אינה אלא בשל הכוח הנתון לפוגע. כי מצד היות הפעולה עצמית שווה בה הפוגע וזולתו. וכאשר יפגע הבונה בישיבת בעל הזרוע מביתו בשל ישיבתו בה בכוח זרועו בלבד, הגם שפעל בכוח לא פעל בשל הכוח אלא בשל פעולתו העצמית שהוא זה שבנה בית זה. ופעולת גרוש בעל הזרוע היא בשל העדפת הפעולה העצמית על מה שנכפה על הבונה, היינו על התגברות בעל הזרוע עליו בעל כורחו. כי עתה אינו נלחם בפעולתו העצמית של בעל הזרוע אלא בכוחו הנתון לו. ואינו עתה מונע פעולה עצמית אלא פועל פעולה עצמית למנוע התגברות כפויה של זרוע אנוש עליו. כי כל פעולה שיעשה האדם בשל כוח מצוי אינה פעולה עצמית של אדם אלא פעולת אותו הכוח המצוי שהוא המפעיל את אותה הפעולה ובשלו נעשתה אותה הפעולה. ולכן אין במניעת פעילות אדם רשע שכל פעולותיו בשל כוח נתון מניעת פעולה אנושית, שרק פעולה עצמית היא פעולה אנושית, אלא המניעה היא פעולה עצמית של אדם למניעת התגברות כפויה של כוח נתון. ואם נניח שלא יגבר הבונה על בעל הזרוע, ויבוא אדם שלישי ויגרש את בעל הזרוע מהבית כדי שיוכל לשבת בו הבונה הרי שבעשותו את אותו המעשה שעשה המגרש, לא די שלא עשה עוול אלא עשה מעשה צדק. שהאדם השלישי לא ירוויח מאומה מפעולה זו ולא עשה זאת אלא כדי שיוכל לשבת בה זולתו בונה הבית. אתה הראית לדעת שאין במניעת פעול עוול משום עוול, וגם שאם נעשית בשביל הצדק בלבד הרי שמניעה זו היא מעשה צדק. ומובן שאחת היא אם גרש השלישי את בעל הזרוע מהבית כדי שישב בו בונהו, שבזה מנע פעילות עוול בשביל הצדק, למניעה אחרת של פעולת הרשע ואפילו כדי שישמעו וייראו ויימנעו ממעשי עוול או כדי שלא ילמדו מעשיו. כי כל פעולה כזו היא מניעת מעשה עוול למען הצדק בלבד.
פרק כח. והנה אם נניח שעמל אדם עמל רב כמה שנים יומם ולילה בדם ויזע כדי לבנות לעצמו בית. ואחר כל העמל תרעד האדמה תחת הבית וייקבר הבית. ויבוא זולתו ויגרש אדם שלישי מבית שבנאו כדי שישב בו אותו הבונה הראשון. הנה זה ודאי עשה פעולת עוול. הגם שלכאורה מטרתו מניעת עוול שבהתגברות האדמה על בונה הבית. כי אם נשאלהו: "ומדוע עדיף הבונה הראשון שנקבר ביתו באדמה מהבונה השני?" יענה המגרש: "ראה בונה ראשון זה באמצע ימיו וכילה את מיטב שנותיו בבניין בית זה, ועתה נותר בחוסר כול והוא אשתו ובניו היונקים רועדים בקור ובגשמים, מבלי בית חבקו צור, וכלה כוחו לריק. אבל בונה שני זה, כולו שלאנן ושליו, מלאו עטיניו נקלה, כבר נהנה הרבה מביתו, גידל את בניו ובנותיו והשיאם, אשתו כבר הלכה לעולמה, ונותרו לו מעט שנים לחיות בבית זה". הנה, מצד הפעולה העצמית שווים שניהם. ורק מצד רגש הרחמים עדיף הבונה הראשון על השני. והנה התעוררות הרחמים בלב אינה רצונית. שייתכן שהמגרש היה יותר מרוצה אם לא היו מתעוררים רחמיו והיה ניצול ממלחמה ויגיעה זו ופונה לעסקי עצמו. גם ייתכן שאדם אחר שגם ראה את היקברות בית הבונה הראשון ונכמרו עליו רחמיו מאוד, וגם יש כוח במתניו להוציא מביתו את הבונה השני, ואף על פי כן לא יעשה זאת כי יש בזה עוול לבונה השני. הגם שגם הוא אין בלבו רחמים על הבונה השני. נמצא כי רגש הרחמים אצל שניהם שווה. ושניהם אינם רוצים בה אלא נכפתה על שניהם. אלא שהמגרש זלזל בפעולה העצמית של הבונה השני מחמת כבודו את רגש הרחמים שהתעורר בו והשני התגבר על אותם רחמים שהתעוררו בו בעל כורחו ופעל פעולה עצמית נגד אותם רחמים שבאו אליו וגבר על הפעילם אותו בשל כבודו את הפעולה העצמית של הבונה השני. (וע"פ זה יובן מאמר חז"ל "ישב אדם ולא עבר עבירה נחשב לו כאילו עשה מצווה". כי אותו אדם שני שראה את היקברות הבית ונכמרו בו מאוד רחמיו ואף על פי כן נמנע מגרוש הבונה השני מביתו הרי שבאי פעולתו פעל פעולה עצמית נגד הרחמים שהתעוררו בו. ואילו המגרש שעשה פעולה, לא פעל בעצמו, אלא הרחמים שלא הוא פעלם הפעילוהו. כי מצד אמתות העניין של הפעולה העצמית אין הפרש בין עשייה להימנעות ממעשה.) אתה הראית לדעת שלא תיתכן עשיית עוול בשביל הצדק. כי מצד הפעולה העצמית שווים כל הפעולות. וכל מניעה של פעולה עצמית בשביל פעולה עצמית אחרת, אין זה משום הפעולה העצמית שבה שניהם שווים אלא מחמת עניין זולתה, וכל שזולת הפעולה העצמית הוא מה שיש שלא בפעולתנו שהעדפתו על הפעולה העצמית היא עשיית העוול. ולכן אמר הקב"ה לאברהם "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה". שהגם שישיבת ישראל בארץ כנען הייתה בשביל שיהיו ממלכת כוהנים וגוי קדוש לא ייתכן שבשביל זה יורישו את האמורי אם לא ששלם עוונו ואין בהריגתו ומניעת פעולתו משום עוול כי פעולת האמורי כולה היא פעולת עוול, פעולת הטבע ולא פעולה עצמית אנושית. ובהורשת האמורי עתה בשביל שיהיה עם שישמור דרך ה' יש משום התגברות על הכוח הנתון בשביל פעולה אנושית עצמית. וזה שאמרה תורה כי ברשעת הגויים האלה ה"א מורישם מפניך ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיך. שלא תיתכן קיום השבועה אלא ברשעת הגויים האלה. ולכן אמר לבני ישראל שאם יעשו כמעשה הכנעני ישעה להם כמו שדימה לעשות לכנעני. וכשחטאו גירשם ה' מארצו והוכיחם על השוואתם את עצמם לאברהם וכמו שאמר על ידי הנביא יחזקאל. ורק כשישובו בתשובה תהיה שיבתם לארצם מעשה ה'. וזה עומק דברי רבנו יואל מסאטמאר זצ"ל בספרו "ויואל משה" בעניין השבועות שקביעתם להלכה הוא במה שכתב רבנו הרמב"ם ז"ל שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה. ורק כשיבוא מלך מבית דוד שלהם בלבד הועיד ה' המלוכה וימלוך רק בשם ה' היינו שכל מלכותו תהיה שיכוף כל ישראל ללכת בדרך התורה וקיום כל המצוות, יהיה על ידו ה' למלך על כל הארץ. אבל אם שלטונם אינו אלא בכוח הזרוע, ובכוח זה כופים את ריבונותם על שטח מסוים ועל כל המצויים בו ואומרים ששטח זה הוא בריבונות צאצאי ישראל בלבד, והשאר יכולים להיות בה רק כמיעוט, וכל מיעוט הוא נשלט בדמוקרטיה, הנה אין זה אלא שוד וגזל שנלווה אליו בהכרח גם רצח. וודאי שפעולת ה' במדינה זו הוא מחייתה. וכמאמר הנביא הנה עיני ה' בממלכה החטאה להשמיד אותה מעל פני האדמה. ורק מלכות בשם ה' שהיא פעולת הדעה עצמה, שפעולת הדעת היא עצמה הדעת שרק בה אין נפעלות. ולכן רק מלכות זו אין לה סוף.