העצב שבתוכי

[Bad life1]

העצב שבתוכי

מה שהיה לא יחזור עוד לעולם
זה כואב לי בלב כל יום
מחשבות שעולות
לא נותנות לי בשקט לחיות

זה אולי יותר מסתם משבר
זה גורל שנפל עלי
החיים היפים פשוט התנפצו
לאלפי רסיסים

הכאב שבליבי
זה כאב שאיש אינו שומע
די - עד מתי אלוקי
יגור העצב בתוכי

הכאב שבליבי
הוא כאב שבנפשי פוגע
די - כמה עוד אלוקי
לא רוצה להיות לבד

הרחוב נדם מבני אדם
אף אחד לא מבין אותי
ומחר זה עוד יום
יום רגיל וכמעט שגרתי

אם בשמיים נשמע קולי
ורק ממעל יבוא עזרי
אדון עולם תחוס עלי
אני בוכה לך

****אני לא מתכוונת לפגוע בעצמי****



https://m.youtube.com/watch?v=4747xPwfl3I

 

[Yelem תמיכה לנוער]

לעזור לעצמך

היי יקירה,
את כותבת נפלא ומיטיבה לתאר את תחושותייך.
העצב הוא חלק מהחיים ואם מתייחסים אליו ככזה אפשר להכיל אותו לצד רגשות נוספים ואחרים. יכול להיות שמה שהיה לא יחזור שוב לעולם, אבל יהיו דברים אחרים ואולי משמחים ומעניינים לא פחות.
את פונה לאדון עולם שיחוס עליך... ואולי הגיע זמן שגם את תחוסי על עצמך? ותעזרי לעצמך...?
איתך,
רותם

 

[Bad life1]

כל מה שכתבת הוא נכון אבל הבעיה היא שהעצב כבר הפך להיות כל החיים שלי ולא חלק מהם... אני לא בן אדם שאוהב את עצמו ושירחם על עצמו ואם אני עושה משהו לא בסדר אני מאשימה את עצמי וכועסת על עצמי וזה דבר שקורה הרבה אני נותנת לעצמי להרגיש כאב על כל דבר שקורה גם דברים שלא קשורים אליי וזה בעייה... אחרי הרבה זמן שלא חתכתי זה קרה וזה קשה ואני לא יודעת מה כבר אני יכולה לעשות ניסיתי כדורים וניסיתי טיפול ומשהו תמיד התפקשש בדרך ולא הצלחתי לסיים את זה כמו שצריך ולנצח את זה... עכשיו אני מבולבלת לגמרי וברור לי שאשפוז זה בכלל לא אופציה וגם כדורים ואין לי עוד רעיונות למשהו שיכול לעזור
&nbsp

 

[Yelem תמיכה לנוער]

למה לא?

היי יקירה,
למה כדורים הם לא אופציה? ולמה לא אשפוז?
את חייבת לעזור לעצמך ונראה לי שכרגע האפשרויות פתוחות ותלויות רק בך.
כשפוסלים הכל קשה להתקדם...
מה שלומך בנתיים?
רותם

 

[Bad life1]

היי רותם

ניסיתי כל כך הרבה כדורים שדי כבר נמאס זה לא עובד זה סתם מדכא ונותן לי תחושה שמשהו אצלי לא בסדר...אשפוז זה לא אופציה כי זה כתם לכל החיים וגם כי ראיתי את המקומות ואת האנשים שנמצאים שם וזה מפחיד אותי אני לא במצב כזה...
המצב לא השתפר מההודעה הקודמת אני כל היום בחדר מלפשת מה לעשות לאן ללכת עם מי ללכת אבל אין עם מי ללכת כי אני לבד אין לי חיי חברה וראיתי את ממש זה בא לי בבום במוצש האחרון שהיה לי טקס קבלת תעודות בגרות וכל השכבה הגיעהמוכולם בילד כולם כם חברים ואני לבד בצד לא יודעת איפה לקבור את עצמי לאן ללכת רק מקווה כבר שזה ייגמר ואני יוכל לחזור למיטה החמה שלי...קשה לחיות ככה זה מין מועקה כזאת ומין אכזבה וכאב לראות שלכולם יש חברים ולי אין כולם יוצאים לבלות ואני בבית למה? מה בי לא בסדר? גם בזה יש בי משהו לא בסדר? אני לא מבינה למה גם בזה בדבר הכי בסיסי יש לי בעיה....אני לבד אני בדיכאון אני בוכה אני עם מסכות ואין טיפה אחת של אושר...