הוא לא מסביר התנגדות ההנהגה הערבית המוּפתית
לשרות הלאומי ביישות הציוני. ההנהגה המוּפתית של פלסטיני 48 מעוניינת למנוע בכל הכוח את השתלבותם במדינה הציונית ופועלת לניתוק הערבים מהמדינה. היא לא מעוניינת בביטול אפליות וקיפוחים של הערבים במדינה, אלא בחיסול המדינה היהודית בכלל והקמת 'פלסטין ערבייה' על חורבותיה. מצבם החברתי והכלכלי של הערבים מעניין אותה רק בתור אמצעי לקידום השגת המטרה הנ"ל והיא מוכנה להקריה את רווחתם למען המטרה ה'לאומית'. כמו שרנא 48 הסבירה, פלסטיני 48 כמו אחיהם מעבר לקו הירוק מעדיפים למות מאשר לקבל את המדינה הציונית. הרוב הגדול של פלסטיני 48 תומך ובוחר בהנהגה המוּפתית שלהם, אך גם לא רוצים לוותר על זכויותיהם במדינה ועל רווחתם העכשווית. מכאן ה'סתירות' כביכול הצצות מדי פעם בין רצון המגזר לרצון ההנהגה שלו. אבל בסופו של דבר הרוב הגדול מיישר קו עם יורשי המופתי המנהיגים אותו ומוליכים אותו לאסון כמו בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת והמיעוט שומר על פיו ומנסה לשרוד.