הערפד- סיפור שכתבתי

[בבהלובה]

הערפד- סיפור שכתבתי../images/Emo141.gif

ואני חדשה

 

[בבהלובה]

בהודעות חלק ראשון

1 אן התעוררה לקול ציפור בעלת ציוץ עקשני במיוחד. למרות שהייתה זו שעת אחר צהריים, מישהו הגיף את התריסים ורק מעט מאוד שברירי אור סוררים הצליחו להתחמק פנימה. המקום היה זר, ריחו היה חסר היה את ריח הבושם ששרר בחדרה. אן ניסתה לקום, אך הדם פעם ברקותיה וסחרחורת אחזה בה. אט אט ניזכרה בפרטים מעטים. יסמין, חשבה, באה לבקר אותי אתמול. אולי אפילו שלשום ואולי לפני. מי יודע.ומי זאת יסמין בכלל? פתאום כבר לא ידעה מאומה. משמעותו של הזמן מתמעטת מאוד כשנמצאים חסרי הכרה. רחוב , היא הייתה ברחוב כשזה קרה. מה קרה? היא לא ידעה, או שידעה ולא יכלה להסביר. משהו נורא, שעלה על כל דמיון. עיניו של הגבר, שהיו מוצפות פראות ושנאה ורצון לדם, להרג, ושלולית מצחינה של דמה היא. יותר מזה לא זכרה, אך זה הספיק בהחלט. "התעוררת?" הגבר קטע את מחשבותיה בקולו המחוספס. אן לא ענתה. בין כה וכה הגבר לא ציפה לתשובתה. הוא הניח את ידו הגדולה והרועדת על מיצחה ,כיסה את עיניה והעביר ידו על שפתיה חסרות החיים. "ג'וני!" קרא. "כן אדוני!" המשרת ניצב בחדר מתנשף. למרות החושך הרב ראו ג'וני והגבר זה את זה היטב. " אני חייב לאכול היום משהו, הלילה כבר ירד. תשמור עליה." "ומה...מה אם האדון יגלה?" " אבא שלי לא צריך לדעת מזה, פשוט תהיה בשקט. ואם תדבר... אני אדאג לך בעצמי." הגבר פנה לכיוון הדלת. "וג'וני..." הוסיף בקולו הקר, " אל תעז לגעת בה. שמרתי לך שתיה, במקפיא, אם אתה מבין למה הכוונה. תשתה אותה מהר, כדי שלא תתקלקל. אבל אותה תשקה במים ." "כן אדוני." אוויר רענן נכנס לאפו של בילי מיד לאחר שיצא מן החדר. לאט ובשקט, עבר את חדרי האנשים הנוספים שחלקו עמו את הטירה. הרוח הייתה חזקה באותו יום, והעבירה רעדה בבשרו של בילי. למה לעזאזל לקחתי אותה? חשב. לא יכולתי פשוט להשאיר אותה למות שם? עכשיו, הוא ידע, כבר אין דרך חזרה. יהיה עליו לגלות לאביו ולשאר הערפדים שחלקו איתו את הטירה את מי הוא מסתיר בחדר ולקוות שהם לא ישתו אותה. החולשה הרגעית שפגעה בו אז נראתה לו כה טפשית. לא היה הבדל של ממש בינה לבין כל שאר קורבנותיו אך למרות זאת תקפה אותו בחילה כשצפה בה גוססת, בחילה כמעט אנושית. הוא התבייש בכך. מי היה מאמין שדווקא אותו, את בילי שמעולם לא חש רחמים אלא רק תאווה לדם, תפקוד כזאת תחושה משונה? בילי אפילו לא היה צמחוני. הוא נהג ללעוג לחלק מחבריו, שאכלו חיות בלבד. "כמו מכרסמים" היה אומר ומעווה את פיו בחיוך לעגני. "מעניין מה היו אומרים הם אילו ראו שהקאתי את כל ארוחת הערב שלי מגועל, כמו טיפש" חשב והיכה באבן גדולה עד זוב דם כמעט. "לורה", חשב "מעניין מה היא תגיד על זה. בטח תצחק לי בפרצוף. 'תמיד חשבתי שאתה קצת אנושי' הוא יכל לשמוע את קולה הערב והמתנגן. בילי אהב את לורה, במובן הערפדי כמובן. לפעמים חשש שהאהבה שלו אליה אנושית, אך חששותיו, לשמחתו, תמיד התבררו כלא נכונים. ערפדים הם לא רומנטיקנים גדולים, כולם ידעו זאת, וגם בילי. האנשים היחידים שהם מסוגלים לאהבם אהבה אנושית, ולו רק לשניה או שתיים היו קורבנותיהם. הדבר היחידי שבילי אהב באמת היה פעימת לב קורבנו עם ליבו שלי, התאבנות קורבנותיו כשתקע בהם את שיניו וטעם דמם הטרי. בילי מעולם לא הבין מה עושים חבריו הצמחונים. האם הם אוהבים רק בדרכם המאופקת והקרירה של הערפדים? כיצד אפשר לאהוב רק בדרך כזאת? כיצד אפשר לחיות בדרך כזאת? ואולי הם מסוגלים למרות הכול לאהוב אהבה אנושית, כזאת שהוא חש רק כשטעם הדם האנושי בפיו, למרות שלא ידע כיצד. הערפד המשחר לטרף עוד לא מצא את טרפו. האוכל הולך ומתמעט, ידע, בקרוב הוא יאזל ויהיה על הערפדים שבטירה לעבור למקום אחר. גרינדול, העיר שבה שכנה הטירה,הייתה מלאה בהמוני בתים בעלי רעפים אדומים שממזמן סר מהם צבעם אשר היו מסודרים בה בשורות מסודרות ,כל אחת משמימה עוד יותר מקודמתה. הבתים היו ברובם ריקים- רוב האנשים עזבו לערים אחרות,מרכזיות יותר. אף הטיפשים המעטים שנשארו בעיר לרוב לא יצאו מהבית אחרי שבע,השעה שבה טרף הערפדים התחיל. לרוב היה על בילי ללכת לעיר הסמוכה, קריוול, כדי לאכול. הוא נעצר לרגע בדרך אל טרפו, בפעם הראשונה מזה עשרים שנות חיו- ערפדים בני גילו נחשבו לילדים כמעט. הוא התבונן אחורה, הביט בשממה ובטירה שהיוותה חלק ממנה, ונראתה לו משעממת ככול הסובב אותה. ערפדים בנו אותה לפני שנים רבות. "החלוצים", כך כינה אביו את בוניה בהערצה, כשעל פניו שפוך אור. היו בה שני צריחים, שבעבר השתמשו בהם כדי להבחין בהתקפה של בני אנוש על הטירה בהקדם. בני התמותה היו באים עם הלפידים בידיהם וחוצים את הנהר שהפריד בין הטירה לגרינדול. הם היו בהחלט מחזה מרהיב. אמו של בילי ראתה פעם מתקפה כזאת, היא התפעמה מן האורות המנצנצים, מהצעקות המוזרות של האנשים, אך במיוחד מסעודת המלכים שזכו לה יושבי הטירה לאחר מכן. מתקפות כאלו כבר לא נשנו. בקרוב יגמרו בני האדם והחיות ששוכנות בגרינדול ובסמוך לה, אולי אפילו במדינה כולה. ואז- מה יהיה על הערפדים, שיהיו הדבר היחידי שיוותר מהגזע האנושי? בילי עסק רבות בשאלה זו. כאשר היה קטן, אביו מנהיג הטירה היה נואם בכל הזדמנות על גדולת ה"התפתחות האחרונה באבולוציה האנושית". אבל האם הערפדים באמת יכולים להיחשב כהתפתחות? יצורים שנידונו לכלות את אוכלוסית העולם כולו ולבסוף זה את זה? בילי לא ידע זאת, והעדיף לא לחשוב על כך. ניתוח דברים ללא סיבה היא תכונה אנושית מובהקת. הוא אף לא הצליח לשער מה האשה המוזרה שאסף אל ביתו עשתה ברחוב בחצות. הייתה לה מזוודה, אך כשפתח אותה גילה שהייתה ריקה . הגיוני מאוד שאסף משוגעת אל טירתו. אן סירבה למות כשמצץ את דמה. בילי היה רעב, אך לא היה מסוגל לשתות עד דמה עד תום בגלל הבחילה שאחזה בו. "אני חייב להציל אותה ויהי מה" חשב אז, אך כעת לא הבין מדוע .

 

[בבהלובה]

בהודעות חלק שני ואחרון../images/Emo141.gif

2 הכרתה של אן חזרה אליה לפרקים קצרים ומטושטשים מאוד, אך לאט לאט החלימה. היא פיתחה חיבה מוזרה אל הגבר שטיפל בה, שהיה מביט בה שעות על גבי שעות, חוקר את תווי הפנים העדינים שלה ואת החיוך החמקמק שמדי פעם הפציע בפתאומיות. "היא נראת כערפדית", היה חושב. ואכן, שפתי השלגיה האדומות שלה וצאוורה הלבן, המפתה , היו ערפדיים כמעט כמו עיניה הכחולות ששברירי אור אדומים מצאו בהן את מקומן. בכל פעם שראה את פניה הוא נזכר בבחילה שתקפה אותו אז והתמלא בבושה, אשר הפכה במשך הזמן להרגל ולבסוף נעלמה כמעט כליל. אן ובילי לא הבינו זה את שפתו של זה, אך עובדה זו לא הפריעה להם לדבר אחד עם השני עד אובדן נשמת-אפם כמעט. אן דיברה על הריק שהתהווה במוחה, על אובדן הזיכרון, על רגשות מהעבר ועל זיכרונות מטושטשים מילדותה, היחידים כמעט שנותרו לה. היא ניסתה לשאול את בילי כיצד הגיעה לביתו ואיך נפצעה, אבל הוא עשה עצמו כלא מבין. למעשה הבין את דבריה, זאת למרות שלא הכיר את שפתה. הוא נמנע מתשובה שבין כה וכה אן לא הייתה מבינה. בלב אן התפתחה חיבה כלפי הגבר המסתורי והנאה שהיה יושב לצד מיטתה ומקשיב לדבריה בעוד ידה אחוזה בחוזקה בידו הגדולה. הוא היה למעשה הדבר היחידי בעולמה שלא הוטל בספק. כל השאר- חבריה, משפחתה, ביתה ואהבותיה, היו מעורפלים, ובכל פעם שאימצה את מוחה כדי להיזכר בהם- התפוגגו. אט אט החלה אן ללכת. בתחילה היו אלו צעדים קטנים, מהוססים, לאחר מכן הם גדלו ונעשו בטוחים יותר ויותר. היא לא שיתפה את הגבר בניסיונותיה. אן הייתה בטוחה שהוא יתמלא בשמחה וגאווה כשיראה אותה, יחייך אליה את אותו חיוך כובש שהבחינה בו מדי פעם באורו הקלוש של נר, ורצתה להפתיע אותו. יום אחד הלכה אן מספיק צעדים כדי להגיע לדלת. היא מיששה את ידית הברזל, שהייתה קפואה מצינת הלילה ששררה בחדר והרהרה. היא פחדה שמא פתיחת הדלת תהיה השגת גבול, אבל לבסוף, כמו תמיד, סקרנותה גברה עליה. בחוץ היה הגבר. הוא עמד על שטיח אדום מקטיפה, שהיה פרוש במסדרון ארוך ומואר עד לאימה. תמונות של המוני אנשים כבודים בעלי עינים כבויות נחו על הקירות, ואן חשה שעיניהם חודרות לתוך עורה, מוצצות את דמה ואת כל כוח החיים שפעם בה. לא כמו באור הנר הרך, באור המורכב מהמוני נרות ששרר במסדרון אליו נכנסה, יכלה לראות את פניו של בילי בברור. עורו היה לבן וחלק, חסר חיות ודק כדף נייר. רק עיניו הכחולות, השונות כל כך מעיני בני משפחתו המתות, היו כעיני בן אנוש. זרזיף דם זלג על סנטרו, כנגד עורו המבחיל. ניביו היו נעוצים בפרק ידה של אישה שעדיין חיה. היא פלטה צעקה קלושה מפיה החיוור. עיניה החומות, הקטנות וחסרות הייחוד, הביעו פלצות. פיו של המפלצת היה צמוד לצאוורה, צמוד אליה כהיו הוא והיא אדם אחד. אן כמעט יכלה לשמוע את הלמות לב הערפד- ככל ששתה דם רב יותר הן התחזקו יותר ויותר והרעידו את החדר כולו. לאחר שמתה האישה והוא שבא דיי צורכו, בילי שפך את דמה הנותר לתוך גביע והגישו לערפד אחר, גבוה ורזה כשלד. הערפד האחר גיחך קלות והחל לשתות בקול. אן הייתה מרותקת. היא חשה סלידה עזה יותר מכל סלידה שחוותה, ובו זמנית- לא הייתה מסוגלת להתיק את עיניה מהמחזה הנורא. שינאה מילאה אותה. כלפי הערפד שהוליך אותה שולל וגרם לה לחשוב שאנושי הוא, ולא יצור חי למחצה. זיכרון הציף אותה. היא, ילדה קטנה ובעלת תלתלים המתחבאת מאחורי עמוד רחוב בסמטה אפלה. ואמה מולה, מתחננת לעזרה בעוד ערפד רוצח אותה. דימעה ארוכה זלגה על לחיה העגלגלה והיא רצה... רצה לעבר המפלצת, מנסה לעקור אותה מיד אמה. "דיי!" היא צעקה, בוכה ומכה בידה החלשה על הערפד, "דיי!" וגם הפעם, כפי שעשתה בעבר, היא רצה לעבר המפלצת ללא לחשוב. "דיי!" צעקה לעבר בילי בשפתה המוזרה, "דיי!" 3 דממת מוות שררה בחדר לפני שהמנהיג נשא את דברו. צילי נרות ריקדו על הקירות המתקלפים, לועגים לבילי בעצם נוכחותם. "עליך להקשיב לי כעת." פתח אביו של בילי בדברים, נשען בכבדות על מקל ההליכה שלו. "שמעתי מאחיך על מה שקרה אתמול, הוא סיפר לי מה אתה מחביא בחדר. אני...אני... פשוט לא יודע מה להגיד..." הוא החל לגמגם ובלע את רוקו "לא תיארתי לעצמי שאתה- מבין כל הבנים שלי... שאתה. שאתה תעשה דבר כזה. איכזבת אותי, בילי.כמה שאיכזבת אותי." "אבל אבא!" בילי קם מהכורסא הכחלחלה והחל להסתובב בחדר המפואר, "אתה... אני פשוט לא יכולתי אבא. אני... היא... היא אמרה לי שהיא ערפדית בעצמה. ואסור לנו להרוג ערפדים. לא?" "אתה משקר, בילי. אתה משקר." "לא. אני לא משקר." "מחפש לי תירוצים. בדיוק כמו כשהיית ילד. דיי. אני רוצה שתיפטר ממנה עוד היום. הפכת לבדיחה של הטירה. מי היה מאמין שהבן שלי יהפוך לבדיחה של הטירה. הבן שהייתי כל כך גאה בו." אבי בילי הוציא את הממחטה שלו מכיס גלימתו השחורה כעורב וניגב בה דמעה. "לך עכשיו" פקד, "מיד". בילי לא יכל לסבול יותר. הוא הפנה עורף במהירות ויצא מן החדר, כולו נכלם. הוא תמיד היה כה בטוח בעצמו ובכישרונו, עד שמעולם לא תיאר לעצמו שאביו ינזוף בו כך. בילי היה הבן האהוב עליו, החכם והמוכשר ביותר, הוא מעולם לא שיווה בנפשו כי יראה אכזבה כזו בעיני אביו. והכול בגלל בת אנוש מטורפת, חשב. לא עוד, החליט, לעולם לא עוד. היה עליו לאכול אותה, להוכיח לכולם שהוא צייד ולא רכרוכי כמו שנדמה להם. צייד טוב לא קושר קשרים עם קורבנותיו. אבל בילי אהב אותה. ואוהב אותה עוד יותר כשתהיה בבטן שלי, השלה את עצמו. בילי נכנס לחדרו ונרכן ליד אן הישנה שינה טרופה. לא עוד, המשיך לשנן, לא עוד. שיניו החדות כתערים כבר נצמדו לבשר צווארה , הוא חש את ריחה באפו, ריח חולשה, מחלה ודם טרי. הוא ניקב שני חורים, אך למעשה רק שיפשף את עורה קלות. דמה הבוהק, שאצל כל אדם אחר היה אף מפתה, זלג באיטיות. הוא ניסה, אבל לא היה מסוגל לשתות אותו. גם הפעם לא יכל. כעס- זו הייתה התגובה הראשונה שלו. הוא הרים את את שולחן שבחדרו בכוח אשר רק ערפד מסוגל לו- והשליך אותו לעבר הקיר. כל הנירות שלו- עם הציורים המפליאים בעדינותם, כולם נידונו לכיליון. הערפד קרע אותם בזה אחר זה, רועד בעווית של מצוקה. "קחי!" הוא הוציא את הסכין ממגרת הכתיבה שנשברה וקבע אותו בידה של אן , "קחי! כל השטויות האלה ששמעת בטח, על איך שצריך להרוג ערפד, זה בולשיט. אני לא משקר לך, את יכולה להרוג אותי עכשיו. קחי!" אן שכבה חסרת עונים במיטתה. היא התבוננה בו בכעסו, לא מבינה איך שינאה כה רבה שוכנת באדם שרק לפני כמה ימים נשק למצחה בעדינות, נזהר פן יפגע בה בטעות ואחז את ידה הגלמודה, מעניק לה חברה המשתווה לזו של מאות אנשים. כל הרצון לנקום שהיה בה, להרוג את המפלצת, אבד. "לא", היא ענתה לו, "לא", היא תוכל להרוג אותו אחר כך, זה סובל דיחוי. בילי ניסה לשתות אותה בשנית. אין בי אנושיות. אף פעם לא הייתה. שינן לעצמו פעם אחר פעם. הוא ירק את דמה, שוב לא היה מסוגל. דמעות ערפד שטפו את פניו, בילי כלל לא ידע שבני מינו מסוגלים לבכות, אך בו ברגע זה לא הפתיע אותו. "אני אוהב אותך", אמר, "אני אוהב אותך יותר שאני אוהב את לורה או כל אחת אחרת." "זה בסדר," אמרה אן כשהרגישה בדמעותיו, נכנעת לפרץ הרחמים שפקד אותה ומנשקת את פיו שעדיין היה מלא בדמה. "הם הכריחו אותי, אני... הייתי חייב." אמר בעודו חובש את פצעה. "בואי נברח מכאן. נתרחק מהכול." ולרגע- לרגע אחד בכל חיו המשמימים, חש בילי מאושר באמת. שוב לא יהיה עליו להסתיר את רצונותיו או את מחשבותיו, הרי אן תהיה איתו. "אני- אני מצטערת. באמת שאני מצטערת" פתחה אן, והסכין שעוד היה בידה ננעץ בבשר המפלצת. המפלצת שאהבה. כנראה שערפדים בכל זאת יכולים למות מסכין. אבל יש להם בהרבה יותר דם מלאדם רגיל, זה בטוח.

 

[dndboy]

../images/Emo103.gifמאוד יפה!!!!

תמשיכי כך ^_^

 

[Boojie]

יש צדדים לחיוב וצדדים לשלילה.

לחיוב - יש פה בנייה של משהו מורכב קצת יותר מהמקובל בסיפורי ערפדים רגילים, בנייה של עולם. לטעמי, זה לא מספיק מורכב, ומזכיר קצת יותר מדי את "חלום קדחת" של מרטין, אבל מתקרב. אבל לצד החיוב, יש פה יותר מדי דברים שאו לא מספיק מוסברים, או פשוט לא הגיוניים, ונראה שנועדו לשרת את האפקט הדרמטי על חשבון הנאמנות לאמת (ב"אמת" אני מתכוונת, כמובן, לדברים שיוצרים תחושה של אמת במסגרת הסיפור, לא לאמת המציאותית). הערפד גיבור הסיפור מתאהב פתאום, בלי שום סיבה טובה, ולכל אורך הסיפור אין שום סיבה טובה, חוץ, אולי, מהעובדה שהבחורה נראית קצת כמו ערפדה. הדחפים הערפדיים לא נראים הגיוניים - מצד אחד הם מצייתים לכללים מאד ברורים (כמו, למשל, הבידול ה"גזעי" שלהם והעובדה שהם לא מתירים להשאיר בני אדם בחיים - וזה לא נעשה באופן חייתי, אלא ככלל חברתי), ומצד שני הם לא מסוגלים לעצור ולחשוב קצת מעבר, למרות שהם מתוארים כדמויות אינטליגנטיות. והגרוע מכל: למה לעזאזל הבחורה הרגה אותו? היא עושה את זה במחשבה שנייה, כך שזה לא נעשה מתוך התקף זעם בעקבות המקרה שקרה בילדותה (שלדעתי, היה צריך להיבנות בצורה של הבזקי פלאש-בקים שכל פעם חושפים עוד קצת, ולא בבת אחת - ככה זה יוצא יותר מדי דרמטי). אז למה? היא נמצאת בתוך טירה מחורבנת מלאה ערפדים, היא רוצה לצאת משם בחיים, היא חולה ובקושי מתפקדת, במקום להסכים להצעה שלו לקחת אותה משם (עכשיו היא כבר כן מבינה את השפה שלו?) ולהרוג אותו אחרי שהוא יוציא אותה מהטירה, מה שאין לה הרבה סיכויים לעשות בעצמה, היא הורגת אותו עכשיו? למה? היא התאבדותית? היא מטורללת? איפה העקביות? הסוף כבר באמת הסריח מדרמטיזציה זולה, כזאת שנועדה רק לזעזע, אבל לא הייתה קשורה בשום צורה לעקביות הפנימית של הסיפור.

 

[Boojie]

אופס. כתבתי "אבל לצד החיוב",

והתכוונתי כמובן ל"אבל לצד השלילה". כנראה שנורא רציתי להיות חיובית בכל זאת.

 

[Boojie]

ואם כבר אני מגיבה לעצמי,

אז עוד דבר אחד ששכחתי: למה אן ובילי? אן ובילי הם שמות אמריקאיים. האם יש סיבה כלשהי שהדמויות בסיפור הזה יהיו אמריקאיות? אפילו אם "לא מתאים" לך לכתוב סיפור ערפדים שיתרחש בישראל (למה לא, בעצם?), הסיפור הזה נשמע הרבה יותר אירופאי מאשר אמריקאי. לא צריך אוטומטית לקחת שמות אמריקאיים כי זה מה שאנחנו רגילים אליו.

 

[בבהלובה]

תודה על הביקורת../images/Emo70.gif

אני אפרסם את התיקון בפורום בקרוב

 

[בבהלובה]

מישהו../images/Emo35.gif

 

[נועה מיל]

ערפדים

הי, תמיד היתה לי חולשה לסיפורי ערפדים. ובהחלט נהניתי לקרוא את הסיפור אני חושבת שחסר קצת איפיון לדמויות - האם אן מוצאת את בילי סקסי? האם היא נמשכת אליו רק מפני שהיא לבדה והוא מטפל בה או מסיבה אחרת? למה היא הלכה עם מזוודה ריקה באזור שידוע כמסוכן? למה היא עזבה את הבית עם מזוודה ריקה? האם היא רוצה להיות ערפד? האם היא באמת משוגעת? האם בילי הוא ערפד ותיק? האם הוא זוכר משהו מחייו האנושיים שמתחבר לו אולי לאן או למראה שלה? האם הבעיה שהוא מחזיק אותה חיה בטירה מתעצמת בכך שבקרוב הם יאלצו לעבור? כשהיא נזכרה בזיכרון הילדות שלה, חשבתי שבגלל שהיא איבדה משהו מהאנושיות שלה הוא לא יכל לשתות אותה, כיוון שהיא לא אנושית במובן זה, מה שנראה לי רעיון פסיכולוגי מתוחכם. אם כל מה שהיא חשה זה גועל, הייתי מצפה לרצח קצת יותר אכזרי מצידה, כנקמה על מות האימא שלה. אני לא בטוחה שחשתי שהיא מאוהבת בו, יותר תלויה בו. ומכיוון והיא רוצחת אותו בטירה מלאת ערפדים, היא הרי דנה גם את עצמה למוות.