הערצת הרשעות
כידוע, האפנה בשנים האחרונות היא להיות מחוץ למשחק. אנשים אוהבים את הפוזה של המלומד שמשגיח על העניינים וחוקר אותו מבחוץ. הם לא אוהבים להיות חלק מהמשחק, להיות מהמשתתפים שמתרגשים ומתאכזבים, מצליחים ונכשלים. למשל בפוליטיקה אנשים כל הזמן טוענים "כולם מושחתים", "אין על מי לסמוך". הם קטני אמונה, לא מחפשים אמת חדשה, ולא מצפים ליותר מדי. הם תופסים את עצמם גדולים מהחיים, שכל אידיאולוגיה קטנה עליהם. כמובן מגוחך לצפות מהם להיות יותר מדי אכפתיים לגבי מה שקורה. הם רואים את כל הגועל הזה כגזירת גורל, וזה אפילו די מתאים להם לפוזה הצינית, דמויית האלהים מלמעלה שיודע יותר טוב. זה מזכיר לי משפט טוב: "הריקבון של החברה נחגג ע"י אומנים, כמו שהריקבון של גופה נחגג ע"י תולעים." אבל לפעמים הסכנה בניתוק הזה הוא לא רק הציניות וחוסר האכפתיות. לפעמים נוצר מצב שהאפנה הזאת מביאה אנשים לתמוך ברשעות ואף להעריץ אותה. למשל אריק שרון. אנשים לא באמת חושבים שהוא ראש ממשלה מוצלח כל כך. הם יודעים שהוא חסר דרך, מכוסה בספינים, ומושחת מכף רגל ועד ראש. הם יודעים זאת היטב, הם חכמים. אבל מה, נראה לי הם מעריכים אותו על כך שהוא מצליח להישאר בשלטון על אף כל אלה. לא אכפת להם שהוא נוול, שמנצל כל הזדמנות להשיג לעצמו ולטמטם את הציבור. האנשים מעריכים את יכולתו הפנומנלית לתמרן בין הגורמים העוינים, ולצאת כשידו על העליונה. הוא נתפס ווינר, ואנשים אוהבים ווינר. אפילו אם הווינר חושב רק על עצמו, ומשיג רק לעצמו. זה כמו בסרט שהרע נהיה טוב, ומקבל אמפתיה מהקהל. אני קורא לחסל את האפנה הזאת. אני קורא לאנשים להיות בעד הטובים. אני קורא לאנשים להעריך את האדם הערכי, נקי הכפיים, ובעל התוכן. תבינו, אתם אלה שמביאים את הכוח לשרון, אתם אלה שעושים אותו מוצלח. למה שלא תהיו חלק מהמשחק, ותעשו את האדם שאתם באמת מאמינים בו מוצלח? לדעתי לא כולם מושחתים. לדעתי אפשר וצריך לדרוש מהמנהיגים שלנו להתנהג כמו מנהיגים. לא צריך להיות סמרטוטים ציניים ומיואשים, ולא צריך להיות פרופסורים פלצניים שרואים את עצמם אלהים. האפנה הזאת מגעילה אותי.
כידוע, האפנה בשנים האחרונות היא להיות מחוץ למשחק. אנשים אוהבים את הפוזה של המלומד שמשגיח על העניינים וחוקר אותו מבחוץ. הם לא אוהבים להיות חלק מהמשחק, להיות מהמשתתפים שמתרגשים ומתאכזבים, מצליחים ונכשלים. למשל בפוליטיקה אנשים כל הזמן טוענים "כולם מושחתים", "אין על מי לסמוך". הם קטני אמונה, לא מחפשים אמת חדשה, ולא מצפים ליותר מדי. הם תופסים את עצמם גדולים מהחיים, שכל אידיאולוגיה קטנה עליהם. כמובן מגוחך לצפות מהם להיות יותר מדי אכפתיים לגבי מה שקורה. הם רואים את כל הגועל הזה כגזירת גורל, וזה אפילו די מתאים להם לפוזה הצינית, דמויית האלהים מלמעלה שיודע יותר טוב. זה מזכיר לי משפט טוב: "הריקבון של החברה נחגג ע"י אומנים, כמו שהריקבון של גופה נחגג ע"י תולעים." אבל לפעמים הסכנה בניתוק הזה הוא לא רק הציניות וחוסר האכפתיות. לפעמים נוצר מצב שהאפנה הזאת מביאה אנשים לתמוך ברשעות ואף להעריץ אותה. למשל אריק שרון. אנשים לא באמת חושבים שהוא ראש ממשלה מוצלח כל כך. הם יודעים שהוא חסר דרך, מכוסה בספינים, ומושחת מכף רגל ועד ראש. הם יודעים זאת היטב, הם חכמים. אבל מה, נראה לי הם מעריכים אותו על כך שהוא מצליח להישאר בשלטון על אף כל אלה. לא אכפת להם שהוא נוול, שמנצל כל הזדמנות להשיג לעצמו ולטמטם את הציבור. האנשים מעריכים את יכולתו הפנומנלית לתמרן בין הגורמים העוינים, ולצאת כשידו על העליונה. הוא נתפס ווינר, ואנשים אוהבים ווינר. אפילו אם הווינר חושב רק על עצמו, ומשיג רק לעצמו. זה כמו בסרט שהרע נהיה טוב, ומקבל אמפתיה מהקהל. אני קורא לחסל את האפנה הזאת. אני קורא לאנשים להיות בעד הטובים. אני קורא לאנשים להעריך את האדם הערכי, נקי הכפיים, ובעל התוכן. תבינו, אתם אלה שמביאים את הכוח לשרון, אתם אלה שעושים אותו מוצלח. למה שלא תהיו חלק מהמשחק, ותעשו את האדם שאתם באמת מאמינים בו מוצלח? לדעתי לא כולם מושחתים. לדעתי אפשר וצריך לדרוש מהמנהיגים שלנו להתנהג כמו מנהיגים. לא צריך להיות סמרטוטים ציניים ומיואשים, ולא צריך להיות פרופסורים פלצניים שרואים את עצמם אלהים. האפנה הזאת מגעילה אותי.