התמודדות...../images/Emo57.gif
עינבל / דן שלום. הכותב האנונימי הביע את תחושותו האישית, הכואבת, המייסרת, ואם נרצה הכה אנושית למראה אליו נחשף הוא ורבים רבים מעובדי ומתנדבי מד"א. אינני דובר לא של מד"א ולא של המנכ"ל, אך מהיכרות אישית קרובה מאוד למנכ"ל, יסכימו כולם ללא ספק, כי מר אבי זוהר הוא יחיד במינו ברגישותו העצומה לכאב, סבל, כמו שמחה של עובד או מתנדב במד"א. לא זכור לי מנכ"ל אשר התרוצץ ממש לכל האירועים של עובדיו ומתנדביו, לא היתה לוויה אחת בה לא נצפה המנכ"ל, ולאחר מכן גם בעת ניחום האבלים, לא היה פצוע אחד אותו הוא לא ביקר, עודד, והפיח בו רצון ונחמה. לא היה מנכ"ל אשר אין לו לא יום ולא לילה, ומשתתף אישית בכל אירוע פח"ע, בכל סיום קורס, ומעורה כל כך בחיים האנושיים הדינמיים של הארגון ועובדיו ומתנדביו. להאשימו בציניות / בכהות חושים הינו האבסורד הגדול ביותר, ולדעתי אכן מי שלוקח על עצמו את העיסוק בהגשת עזרה ראשונה וכניסה לתוך זירה כמו פיגוע, חייב לדעת מראש את ההשלכות והסיכונים הנצפים ממנו, ואני בטוח שרוב רובם של עובדי ומתנדבי מד"א יודעים להתמודד בצורה הראויה אל מול המראות הקשים מנשוא אליו הם נחשפים. יחד אם זאת, חשוב לציין כי עובד / מתנדב אשר חש צורך בעזרה כלשהיא בעקבות עבודתו {ולא משנה באיזה אירוע מדובר, גם מראה פלילי לעיתים הוא מראה קשה מנשוא, ודי להזכיר את מקרה הרצח המשולש בו אמנון כהן מת"א רצח את אשתו וחנק למוות את 2 בניו הפעוטים ולאחר מכן בקור רוח הציתם} יכול, זכאי, ואף חייב לדווח על כך לממונים עליו, אשר ידעו איך לטפל ולסייע בעדו בצורה הטובה ביותר. אגף הרפואה בראשות ד"ר פיגנברג, מרכז את התחום של סיוע והגשת סעד נפשי לנפגעים מהמראות ועושה את הכול על מנת להחזיר את העובד / מתנדב למסלול החיים הנורמטיבי בהקדם. אז... שלא נזדקק, שלא נצטרך, אך במידת הצורך ראוי וכדאי לדעת, שיש בהחלט אוזן קשבת.