הפגאטרון - סיפורים סביב המדורה

[Dia Leoghann]

הפגאטרון - סיפורים סביב המדורה ../images/Emo70.gif

כל המעוניינים לפרסם סיפורים שישתתפו בתחרות הסיפורים של הפגאטרון מוזמנים לשלוח אלי את הסיפורים עד יום חמישי בשעה 18:00 בערב. סיפורים שיגיעו אלי לאחר שעה זו לא יוכלו להשתתף בתחרות. את הסיפורים ניתן לשלוח אלי במסר פרטי או באי-מייל [email protected]. אני מקווה שהשבוע תהיה יותר השתתפות מאשר בתחרות השירים. כבר יש שני מתחרים לתחרות הסיפורים, אז קדימה לעבודה חבר'ה, תתחילו לכתוב! גם לתחרות הגדולה ניתן כבר לשלוח אלי יצירות (שירים, סיפורים, מאמרים). אני מזכיר לכם שבקטגוריות המשנה (שירים עד כאן, סיפורים סביב המדורה, וקטגורית המאמרים) הפרס הוא תליון קלטי יפה, ובמידה ויהיו יותר משני משתתפים אז גם המקום השני יזכה בתליון. בתחרות הגדולה הפרס הוא סט אבני רונות סקנדינביות עשויות בעבודת יד על חלוקי חוף לבנבנים, ארוזים בקופסת עץ מגולפת העשויה בעבודת יד גם כן, ובתוספת של כמה קריסטלים לשמירה על הרונות. רק שתדעו, עבדתי קשה על ההכנה של הפרס הזה ואני לא אוותר עליו בקלות, מי שירצה להכנס לתחרות הזו יצטרך להשקיע!!

 

[Dia Leoghann]

הסיפורים המתחרים!../images/Emo24.gif

אני שמח להציג לפניכם את שלושת הסיפורים שמתחרים בתחרות הפגאטרון של סוף שבוע זה!!

 

[Dia Leoghann]

It is Night \ Mental Vagueness

It is night, and the dark woods are silent, the thin air is whispering in between the forest, and the leaves are shivering when the slow wind pets them, the breeze cools down the air, descending the ancient forest into black silence, only to be broken at the sound of a girl, running in fear, in hiding, her face in unseen for they are covered with a black robe hiding the whole of her body as well. As she comes to a tired stop, she gasps and breathes heavily, she then lies down, placing her back on a tree and falls into sleep, and so does the forest, with not a one sound but the shakings of the leaves and the girl´s silent breath. Not long did the girl sleep, and quickly she got up, and started walking faster and faster, and then she ran, and when it was too dark for her eyes to bare, she used a torch that she carried, and she fired it, holding it in her hand high above the forest floor, where eventually she fell asleep. She woke to discover she was wet, and it is still dropping drops on her, she wasn´t all completely awake, but she opened her eyes just halfway through, she saw her black robe all wet and it was probably raining at the moment, then she took off the robe´s cover revealing her face to the forest, she was the most gorgeous girl of all, her hair was black as the darkness of her soul, and her skin as fair as snow, and her eyes, black, as if she was dead, dead. She opened her eyes to full, then she saw a hairy disgusting creature standing over her, drooling at her robe, she looked at the creature, it was big, heavily built, with dark fur and blue eyes, then she slowly tried to escape his sight, but the creature that had waited all night for her just to see and know who was the one who prayed of her flesh was, grabbed her leg, started eating, piercing her flesh with his fangs, she screamed but the creature wouldn´t let go, it was then when she stared into his blue eyes, drove deep into his soulless soul… The creature, his teeth are in the girl´s flesh and bones crushed, stared into the girl´s black eyes, then he slowly stopped his feast and dropped dead on the spot. The girl had then again continued to walk and run, bleeding hard through broken and shattered legs in the dark moor, stench is all around and the air is warm, where she eventually crawled to her silent death, and with her the forest went silent, and only the breeze of the wind to make a sound and the shakings of the leaves, only to be interrupted centuries later by scholars and archeologists, trying to decipher the puzzle of why the young girl had died, after being pooled from her grave in the marsh, Never to be in silence nor peace ever again.

 

[Dia Leoghann]

משהו אחר \ נימרודל

היא תמיד הייתה שונה. השער שלה מורם בדרך שלא מעולם. וכל פעם שאחת הבנות שאלה אותה לא ענתה. שער גלי ובהיר. וקווצות שער יוצאות ממנו בצורה יפה כל כך. עיניים ירוקות. ומעטים היו האנשים שיכלו לעמוד במבט הזה שלה. גם אם חייכה לעומתם. הרגישו מתגמדים. וגם אני. ילד אחד. היא תמיד הייתה שונה, פראית כמעט. טבעת אחת בצבע כסף על הקימצה שלה ואבן סגולה באמצעה. ושרשרת עם תליון בצורת כוכב בתוך עיגול. אחת הבנות אמרה לי שזה סמל השטן. היה לי קשה להאמין לזה. היה לי קשה להאמין שילדה כמו ניצן תסגוד לשטן. היו לה שפתיים אדומות. וצמידי חוטים של ידיה ורגליה. אני אוהב אותה. הנה זה יצא. אני אוהב את ניצן-ואני מפחד ממנה. אני מרגישה תמיד כאילו היא יודעת עלי הכל. למרות שאני יודע שהיא לא. כן, היא יושבת לידי בכיתה. אבל אנחנו לא מדברים אף פעם. שלום ולהתראות לפעמים. לפעמים בשיעור הברך שלה נוגעת בשלי. ואני לא רוצה שהיא תזיז את הרגל. אבל אני מזיז אותה. ואני מרגיש אשם וטיפש! בהפסקות, היא יורדת תמיד למטה. עם הדיסקמן שלה, אל החצר. ליד הכיכר איפה שכל תלמידי י"ב יושבים יש כר דשא גדול. והיא הולכת לשם ויושבת לה. לא לבדה. יש עוד אנשים ישובים על הדשא. לפעמים היא מותרת על המוסיקה ויורדת עם חברה. ואני תוהה בלבי כיצד החברה שלה יכולה להיות חופשית כל כך לידה. והן צוחקות ומרכלות, ושוכבות על הדשא, ומתיישבות שוב. וניצן מפזרת את שערה, להעיף את הדשא שדבק בהן. והשער שלה ארוך יותר משחשבתי. ונשמתי נעתקת ואני זז מן החלון. ויום חד בסוף ההפסקה היא נכנסה נסערת לכיתה. היא נראתה אובדת עצות. השיעור התיל. היא קרעה דף מהמחבת שלה והתחילה לרשום. היא קיפלה את הפתק פעמיים והביאה לי. ובכתב יד קטן ולא ברור היה כתוב. "דניאל שמעתי עליך משהו. זה נכון?" לא הבנתי למה התכונה. הרגשתי את הלב שלי מאץ ולא ידעתי ה לענות. אם זה האהבה שלי כלפיה, כיצד ידעה? הרי במילים לא סיפרתי זאת לאיש. "מה... למה את מתכוונת?" "אתה יודע מה... זה נכון?" היא כתבה לי. ואני כולי פחדתי. האם היא תספר זאת לכולם? האם היא תצחק? האם היא תתעצבן? "ניצן אני לא אבין עד שלא תסבירי את עצמך..." "מיטל אמרה לי ש... שאתה מתעלל בחתולים." לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מאיפה היא הביאה את זה? "ניצן... ממתי את מאמינה לכל מה שמספרים לך?" "אני לא. אבל רציתי לברר... כי זה מעשה מאד רע ושפל!" "את זאת שנושאת את סמל השטן על הצוואר!" היא קראה, האישונים שלה התרחבו. היא נשכה את השפה וראיתי כמה היא עצבנית. רציתי לקבור את עצמי. היא הצביעה. "המורה אי יכולה לצאת לשירותים?" "זריז". היא יצאה ואני רציתי למות. מה עשיתי? מה לעזאזל עשיתי? אחרי דקה וחצי היא חזרה. לא ראיתי שום סימנים לבכי. אבל היא לא הסתכלה יותר לכיוון שלי כל השעתיים הבאות. לא התקרבה אלי, ניסתה לשבת כמה שיותר רחוק ממני. ואני כתבתי לה פתק. "ניצן, אני מצטער. פשוט נבהלתי מה שאמרת ולא חשבתי. פשוט שגם מישהי אמרה לי וגם ראיתי את זה בכמה סרטים שהכוכב הזה הוא הסמל של השטן... ואני מבקש סליחה. קיפלתי אותו ושמתי על הצד שלה של השולחן. היא פתחה אותו ולא העיפה בו מבט. היא קרעה אותו לחתיכות קטנות שמה את כולן ביד ונשפה. הם עפו והתפזרו על הריצפה. ואני רציתי לבכות. אני אוהב את ניצן, ואני מפחד ממנה. למחרת היא הביאה לי מכתב. עם תמונה גדולה של הכוכב הזה. שני עמודים. וכשסיימתי אותו נשכתי את שפתי, והבנתי מי היא ניצן. היא לא ילדה רגילה. ניצן היא משהו אחר. ניצן הפראית, ניצן המפחידה והאהובה. היא משהו אחר.

 

[Dia Leoghann]

האיש \ אנונימי

זה היה יום קיץ חם. הוא יושב על הסלע ובוהה בגלי הים הנשברים על החוף. הסלע, שחיממה אותו השמש כל הבוקר, מעביר לגופו גלים נעימים של חום. לא רחוק ממנו יושבים ארבעה גברים סביב קנקן גדול וכוסות משקה בידיהם. הם צוחקים בקול רם. בדיוק עכשיו הסירות מן הים החלו לחזור, עמוסות בכל טוב האוקיאנוס. חבריו על הסירות מזמרים והוא שומע את שיריהם. ליבו נצבט. הם הגיעו עם הסירות עד קו החוף וגררו אותן אל מחוץ למים. עכשיו, הוא ידע, הם יוציאו כמה דגים מן השלל, ידליקו מדורה על החוף ויכינו לעצמם סעודה נהדרת. הוא רצה כל-כך לשוב ולהצטרף אליהם, אך לא הצליח להניע את רגליו לכיוונם. הוא לא הצליח אפילו לקום. מה יגיד להם? אך יסתיר מהם את מה שהוא יודע? הוא כבר שמע אנשים מתלחשים מאחורי גבו על התנהגותו המופנמת והמוזרה בשבועות האחרונים. ואם יגיד להם, הוא חשב לעצמו, מה אז? מה יוכלו הם לעשות? הנה מצטרפות אליהם נשותיהם על החוף. הוא שקע במחשבותיו. רק במעומעם הוא שומע את קולות הצחוק וההילולה מכיוון הסירות. יד נוגעת בכתפו. הוא מסתובב ומסתכל למעלה אל תוך עיניו הכהות של הכהן. "מה איתך?" שואל אותו הכהן "מדוע אינך מגיע יותר לטקסי הלילה? השכחת את חובותיך לאלים?" "לא." הוא עונה ומסיט במבוכה את עיניו מן הכהן. איך יכול הוא להסתיר את זה מהכהן? הרי הוא שליח האלים, הרי הוא זה שאמור לדעת. "גם אינך יושב יותר עם חבריך. מה קרה? מה מטריד אותך ידידי?" הקשה עליו הכהן. הוא לא ענה. הוא ידע. הוא הביט לשמים בדיוק כששני עורבים חלפו בצעקות מעל ראשו ונעלמו מאחורי גבעת הכורכר שבקצה החוף. שם מאחורי הגבעה נמצא ביתו. "אני צריך ללכת, צר לי" הוא אמר, והפנה את גבו לכהן. "אני אהיה פה כשתרצה לדבר". הוא נעצר, לרגע נדמה שהוא מסתובב חזרה אל הכהן, אך אז בצעד שפוף הוא טיפס על גבעת הכורכר ונעלם מאחוריה. הכהן נותר לבדו בחוף, גלימתו מתנפנפת ברוח הצהריים, מאחוריו עננים אפורים החלו לכסות את האופק. הוא מגיע לביתו. בניו בדיוק סיימו לפרק את הגדר של הרפת, והעלו את הקרשים לספינה שבמרכז השדה. אישתו יצאה לקראתו מן הבית ועל פניה חיוך. חיוך לא אמיתי. חיוך למענו. בידה היא אוחזת בסל נצרים ובתוכו המקטר ושני אלי הבית. "בואו ילדי הגיעה העת" הוא אמר, ואחז בידה של אישתו. בניו עלו בכבש המוביל אל הסיפון, ואחריהם עלתה אישתו. הוא התמהמה עוד כמה דקות והביט על העמק הירוק שנפרש מביתו לכיוון צפון. כל הבתים של שכניו עומדים שם, ארובותיהם מעשנות, ומתוכם בוקעים שירים, צחוקים או סתם דיבורים. הוא טיפס על הכבש ועלה על הסיפון, ירד דרך הצוהר הקטן אל בטן הספינה, סגר אחריו את הפתח ואטם אותו בזפת. רעם עצום התגלגל בשמיים, גשם זלעפות החל לרדת.

 

[Dia Leoghann]

מהלך ההצבעה ../images/Emo88.gif

לבחירת הסיפור היפה ביותר היכנסו למערכת הסקרים של הפורום וסמנו את הסיפור המתאים. ההצבעה תיסגר ביום ראשון בשעה 20:00! בהצלחה לכל המתחרים!

 

[Dia Leoghann]

תוצאות ההצבעה!!

אני שמח להכריז על המנצח בתחרות "סיפורים סביב המדורה": במקום הראשון - עם 7 הצבעות עומד הסיפור "האיש" של כותב השומר על אלמוניותו! הוא זוכה בתליון קלטי מהודר! במקום השני והשלישי עומדים שני הסיפורים האחרים: "משהו אחר" של נמרודל, ו-"It is night" של mental vagueness, כל אחד מהם זכה בקול אחד בלבד. מזל טוב לזוכה האנונימי המאושר!! שלושת הסיפורים יפורסמו באתר הקהילה הפגאנית www.israpagan.com חג עצמאות שמח לכולם!!

 

[Justin Angel]

מזל טוב! ../images/Emo72.gif

 

[Nizzan Cohen]

כל הכבוד ../images/Emo13.gif

 

[magick smile]

מזל טוב!!

איזה חבל שלא הייתי פה להצביע....ממש אהבתי את היצירות!!! רק שהייתי קצת עצלנית מדי לקרוא באנגלית.... אנשים כשרונים בהחלט... יפה יפה