BloodySkunk
New member
הפגישה הראשונה...
"אתה בא?" "אני בא." יום חדש. "היום אני אהיה יפה!" אמרתי לעצמי באמונה שלמה. בהיתי בהשתקפותי במראה, חייכתי וצחקתי, ואז בכיתי. שמתי עלי איזה בגד, רק שיהיה משהו, רק שאוכל כבר לצאת לדרך. האוטובוס הגיע. הפלאפון מאותת, התקבלה הודעה. "אמממ
" אני עוד לא שם.. עוד לא שם.. "not yet.." הלב פועם בקצב בלתי ניתן להגדרה, השמחה אופפת אותי ואני לא יכולה לשתף אותה עם אף אחד, לא רוצה לשתף, רוצה אותה לעצמי. מגיעים. אני מסתובבת במקום המוני וצפוף להחריד, 20 אלף אנשים לפחות. כל בן אדם שני פתאום נראה כמוהו. אני יודעת איך הוא נראה, מכל זווית אפשרית, עם כל צירוף בגדים אפשרי, רק צריך למצוא אותו. אני הולכת אבל לא מרגישה את הרגליים, אני במציאות ומרגישה חולמת. התקבלה הודעה: "פיצית?!?" "איפה אתה?!" הוא בדיוק בקצה השני. נהדר. אני מתחילה לדלג בין עשרות אלפי האנשים, כל צעד מלווה במחשבה, כל מחשבה ברגש, בשמחה, בעצב. הנה אני שם, משתדלת לנשום בצורה תקינה, בוחנת כל פרצוף, כל מבט. נגיעה בכתף. אני מסתובבת... סיבוב שנראה נצחי.. כל מאית שניה מורגשת, קולות הקהל כבר לא מהדהדים בראשי, אני בשקט של עצמי, מחכה לראות את הפנים המועדות. והנה הן. הנה העיניים הגדולות היפות, הסנטר הלא מגולח, העמידה הטיפוסית הזאת שלו, מה כבר אומר. התחבקנו, והשקט גבר. את המחשבות של עצמי כבר לא שמעתי. התעמקתי בכל אזור בגוף שנגע בו, ביד שלו שהחזיקה את עורפי ולא נתנה לי להרפות. שוב החזרנו את מבטינו.. הכל פתאום נראה הגיוני.. הכל נראה נכון. ואני רק משתדלת שלא ליפול, שלא לפרוץ בבכי. אני מנסה להקפיא את הזמן, לעצור את השעון.. כי אני יודעת, סמוכה ובטוחה, שזוהי הפגישה האחרונה.
"אתה בא?" "אני בא." יום חדש. "היום אני אהיה יפה!" אמרתי לעצמי באמונה שלמה. בהיתי בהשתקפותי במראה, חייכתי וצחקתי, ואז בכיתי. שמתי עלי איזה בגד, רק שיהיה משהו, רק שאוכל כבר לצאת לדרך. האוטובוס הגיע. הפלאפון מאותת, התקבלה הודעה. "אמממ
" אני עוד לא שם.. עוד לא שם.. "not yet.." הלב פועם בקצב בלתי ניתן להגדרה, השמחה אופפת אותי ואני לא יכולה לשתף אותה עם אף אחד, לא רוצה לשתף, רוצה אותה לעצמי. מגיעים. אני מסתובבת במקום המוני וצפוף להחריד, 20 אלף אנשים לפחות. כל בן אדם שני פתאום נראה כמוהו. אני יודעת איך הוא נראה, מכל זווית אפשרית, עם כל צירוף בגדים אפשרי, רק צריך למצוא אותו. אני הולכת אבל לא מרגישה את הרגליים, אני במציאות ומרגישה חולמת. התקבלה הודעה: "פיצית?!?" "איפה אתה?!" הוא בדיוק בקצה השני. נהדר. אני מתחילה לדלג בין עשרות אלפי האנשים, כל צעד מלווה במחשבה, כל מחשבה ברגש, בשמחה, בעצב. הנה אני שם, משתדלת לנשום בצורה תקינה, בוחנת כל פרצוף, כל מבט. נגיעה בכתף. אני מסתובבת... סיבוב שנראה נצחי.. כל מאית שניה מורגשת, קולות הקהל כבר לא מהדהדים בראשי, אני בשקט של עצמי, מחכה לראות את הפנים המועדות. והנה הן. הנה העיניים הגדולות היפות, הסנטר הלא מגולח, העמידה הטיפוסית הזאת שלו, מה כבר אומר. התחבקנו, והשקט גבר. את המחשבות של עצמי כבר לא שמעתי. התעמקתי בכל אזור בגוף שנגע בו, ביד שלו שהחזיקה את עורפי ולא נתנה לי להרפות. שוב החזרנו את מבטינו.. הכל פתאום נראה הגיוני.. הכל נראה נכון. ואני רק משתדלת שלא ליפול, שלא לפרוץ בבכי. אני מנסה להקפיא את הזמן, לעצור את השעון.. כי אני יודעת, סמוכה ובטוחה, שזוהי הפגישה האחרונה.
