שקט. סופכלסוף קצת שקט. גבריאלה עוצמת עיניים, משעינה לאחור את מושב המכונית ומתענגת על אוושת המזגן. באופן מפתיע, יוני שיתף פעולה עם ההצגה ונתן לה להעמיד פני ישנה. "אמא צריכה לנוח," תירץ לשני ילדים מופתעים, הוציא את הטרוריסט מהבוסטר, נתן לגדול את הסלים הרב פעמיים, ואפילו סגר בשקט את הדלת. מתברר שעם רמז מספיק עבה גם הוא יכול להבין.
אולי לא להבין, לא צריך להיסחף. אחרי הכל, לא מנוחה היא צריכה, אלא סבלנות, אבל אפשר לקוות שההפוגה הזו תטען אותה קצת. טיפה לא נעים לה מיוני שמשאירה אותו לעשות קניות עם צמד השודדים הללו. לפעמים זה יכול להיות סיוט אמיתי. היא בטוחה שיחזרו מוכתמים משוקולד, או מרוחים בשאריות של מעדן חלב ומראש דוחקת הצידה את הכעס, כי הפעם מגיעה לו קצת גמישות.
זו עדיין לא הגמישות שיוני תמיד רצה שתהיה לה. מהסוג שנותן לעשות שפגאט או להעביר רגליים מאחורי הראש. הסוג שלה מאפשר לחיות בשלום עם השעות שהיא גונבת מהמשפחה. שעות, שכבר למעלה משנה, בלעדיהן לא היתה מסוגלת להמשיך עם הפארסה הזו.
רק יומיים עברו מאז הפעם האחרונה וכבר הרעב אוכל בה. מאחורי עפעפיים סגורים, שוב נוגעות בה ידיו. מספיק להיזכר בחספוסן כדי להשטף בחום ובגעגוע לתחושה של האצבעות העבות אוחזות בעורפה ולטעם הקפה עם הל שעל הלשון המבקרת בפיה. גופה מתעורר והיא מתמרנת בחלל הקטן, מצליבה את רגליה. עונג כמוס מתפשט בה.
גם היום לא תשים את ראשה על כרס הבירה הקטנה, תתערסל בקצב נשימתו ותחוש בשיער שמדגדג בנחיריה. היא עורגת לנוף הנשקף אליה משם. רוצה שוב להביט באיבר המכוסה בתערובת נוזליהם, להרגיש דרך הבטן את הלמות הלב, ולראות את הזין מתאושש פעימה אחר פעימה עד שמתהפך לעברה במלאות רכה ודי בהבל פיה להזניק אותו לדום מתוח. בכמיהה לריח גופו, גבריאלה מהדקת את רגליה ובחסות המכונית הסגורה, מרשה לעצמה להיאנח בקול.
כדאי לקרוא את ההמשך כאן
אולי לא להבין, לא צריך להיסחף. אחרי הכל, לא מנוחה היא צריכה, אלא סבלנות, אבל אפשר לקוות שההפוגה הזו תטען אותה קצת. טיפה לא נעים לה מיוני שמשאירה אותו לעשות קניות עם צמד השודדים הללו. לפעמים זה יכול להיות סיוט אמיתי. היא בטוחה שיחזרו מוכתמים משוקולד, או מרוחים בשאריות של מעדן חלב ומראש דוחקת הצידה את הכעס, כי הפעם מגיעה לו קצת גמישות.
זו עדיין לא הגמישות שיוני תמיד רצה שתהיה לה. מהסוג שנותן לעשות שפגאט או להעביר רגליים מאחורי הראש. הסוג שלה מאפשר לחיות בשלום עם השעות שהיא גונבת מהמשפחה. שעות, שכבר למעלה משנה, בלעדיהן לא היתה מסוגלת להמשיך עם הפארסה הזו.
רק יומיים עברו מאז הפעם האחרונה וכבר הרעב אוכל בה. מאחורי עפעפיים סגורים, שוב נוגעות בה ידיו. מספיק להיזכר בחספוסן כדי להשטף בחום ובגעגוע לתחושה של האצבעות העבות אוחזות בעורפה ולטעם הקפה עם הל שעל הלשון המבקרת בפיה. גופה מתעורר והיא מתמרנת בחלל הקטן, מצליבה את רגליה. עונג כמוס מתפשט בה.
גם היום לא תשים את ראשה על כרס הבירה הקטנה, תתערסל בקצב נשימתו ותחוש בשיער שמדגדג בנחיריה. היא עורגת לנוף הנשקף אליה משם. רוצה שוב להביט באיבר המכוסה בתערובת נוזליהם, להרגיש דרך הבטן את הלמות הלב, ולראות את הזין מתאושש פעימה אחר פעימה עד שמתהפך לעברה במלאות רכה ודי בהבל פיה להזניק אותו לדום מתוח. בכמיהה לריח גופו, גבריאלה מהדקת את רגליה ובחסות המכונית הסגורה, מרשה לעצמה להיאנח בקול.
כדאי לקרוא את ההמשך כאן
נערך לאחרונה ב: