dory30
Well-known member
כן, שלום לכם. אני מתלבט במשך תקופה ארוכה אם לכתוב את הטור. והנה, כתבתי. כתבתי בעבר סיפורים קצרים, מאמרי ספורט להנאתי באתר קיק ויש עוד במגירה (בכל זאת, עסוקים). והנה, זה מגיע.
אציין שגם כל חבריי, כיום בני 41 כמוני, התחילו את מערכות היחסים שלהם בגיל מאוחר יחסית, 25 ומעלה. עם זאת, הם המשיכו הלאה לכיוון של משפחה וילדים- ואני נותרתי מאחור במובן זה. אז, למה?
קודם כל, כי בחרתי בזה. אם יש משפט אחד ששנוא עליי יותר מכל זה "אתה חייב". למה? מי קבע, הממשלה? נשיא ארה"ב? לא. אני הוא זה שקובע עבורי מה אני רוצה- בחלק ניכר מהתחומים. בנקודה מסוימת, החלטתי שאין ברצוני גם להיות במערכת יחסים, אחרי שברון לב רציני ביותר. ייתכן שזו בחירה שאשאר איתה עד סוף חיי, ייתכן שאשנה אותה בעוד עשר דקות או בעוד 3 חודשים.. בגיל 16 כתבתי בתיכון התל-אביבי שבו למדתי מאמר לעיתון ביה"ס: "אסור להיכנע לתכתיבי האופנה". מאז הפסקתי ללבוש ג'ינס, למשל. ויש עוד דוגמאות אבל זה לא לכאן.
שנית, להיות הורה זה עסק. אני שומע כמה החברים שלי מתלוננים שהם צריכים להשקיע זמן ובעיקר כסף, בגידול הילדים. אני, בחרתי, להשקיע בדברים אחרים- בהליכה למכון כושר, במנוי לקולנוע ומי יודע, כבר הרבה זמן לא הייתי בקורס מעניין. אולי מחר יבוא לי, או בעוד שנה. אז למה ללכת על אוטומט כמו יתר האנושות ולהשתעבד למשרה התובענית הזאת?
שלישית, אני עקשן. ככל שאומרים לי שאני צריך לעשות משהו יותר, כך אני מתחפר בעמדתי ועושה הפוך. אולי אני תקלה בפס הייצור של האנושות, אבל אם אתם רוצים להחליף אותי, כפי שאמרתי להוריי, אפשר להחליף באי ביי.
רביעית, אני סובל ממחלת האפילפסיה (התגלה לי רק לפני שנתיים, אתם מאמינים?)וחושש שיותר משאצטרך לדאוג לילדים, אשתי (אם בכלל, אני ממש לא בטוח שארצה להתחתן) תצטרך לדאוג לי יותר מאשר לו.
חמישית, האבות והאימהות שהם חברים שלי הסבירו לי, במישרין ובעקיפין, שכשאהיה אבא אדע מה זה לסבול. אני לא רוצה לסבול, מבחינתי אם יש סבל (מודע) אין טעם לחיים. אני אדם שאוהב לצחוק, לראות סרטים, לעשות ספורט (ולראות), ולעזור לאחרים במסגרת העבודה ובכלל. שוב, גישה אנוכית במקצת. עם זאת, האם אין דבר יותר אנוכי מלהחליט עבור אחרים אם ברצונם להיוולד או לא ולמי? אם זה היה תלוי בי, הייתי נולד למשפחה אמידה באנגליה או בשבדיה. אבל, לחיים חוקים משלהם ואיש לא שאל אותי.
רז, אני לא שונא ילדים ולא אנשים נשואים. אבל, אני מבקש שיכבדו את העובדה שאני רוצה לחיות בדרך שלי. זה כל מה שביקשתי, לא מצעד שחוסם את מרכז העיר וגם לא סקילה באבנים. אז, נא לשחרר. תודה ושיהיה לכולם רק טוב.
אציין שגם כל חבריי, כיום בני 41 כמוני, התחילו את מערכות היחסים שלהם בגיל מאוחר יחסית, 25 ומעלה. עם זאת, הם המשיכו הלאה לכיוון של משפחה וילדים- ואני נותרתי מאחור במובן זה. אז, למה?
קודם כל, כי בחרתי בזה. אם יש משפט אחד ששנוא עליי יותר מכל זה "אתה חייב". למה? מי קבע, הממשלה? נשיא ארה"ב? לא. אני הוא זה שקובע עבורי מה אני רוצה- בחלק ניכר מהתחומים. בנקודה מסוימת, החלטתי שאין ברצוני גם להיות במערכת יחסים, אחרי שברון לב רציני ביותר. ייתכן שזו בחירה שאשאר איתה עד סוף חיי, ייתכן שאשנה אותה בעוד עשר דקות או בעוד 3 חודשים.. בגיל 16 כתבתי בתיכון התל-אביבי שבו למדתי מאמר לעיתון ביה"ס: "אסור להיכנע לתכתיבי האופנה". מאז הפסקתי ללבוש ג'ינס, למשל. ויש עוד דוגמאות אבל זה לא לכאן.
שנית, להיות הורה זה עסק. אני שומע כמה החברים שלי מתלוננים שהם צריכים להשקיע זמן ובעיקר כסף, בגידול הילדים. אני, בחרתי, להשקיע בדברים אחרים- בהליכה למכון כושר, במנוי לקולנוע ומי יודע, כבר הרבה זמן לא הייתי בקורס מעניין. אולי מחר יבוא לי, או בעוד שנה. אז למה ללכת על אוטומט כמו יתר האנושות ולהשתעבד למשרה התובענית הזאת?
שלישית, אני עקשן. ככל שאומרים לי שאני צריך לעשות משהו יותר, כך אני מתחפר בעמדתי ועושה הפוך. אולי אני תקלה בפס הייצור של האנושות, אבל אם אתם רוצים להחליף אותי, כפי שאמרתי להוריי, אפשר להחליף באי ביי.
רביעית, אני סובל ממחלת האפילפסיה (התגלה לי רק לפני שנתיים, אתם מאמינים?)וחושש שיותר משאצטרך לדאוג לילדים, אשתי (אם בכלל, אני ממש לא בטוח שארצה להתחתן) תצטרך לדאוג לי יותר מאשר לו.
חמישית, האבות והאימהות שהם חברים שלי הסבירו לי, במישרין ובעקיפין, שכשאהיה אבא אדע מה זה לסבול. אני לא רוצה לסבול, מבחינתי אם יש סבל (מודע) אין טעם לחיים. אני אדם שאוהב לצחוק, לראות סרטים, לעשות ספורט (ולראות), ולעזור לאחרים במסגרת העבודה ובכלל. שוב, גישה אנוכית במקצת. עם זאת, האם אין דבר יותר אנוכי מלהחליט עבור אחרים אם ברצונם להיוולד או לא ולמי? אם זה היה תלוי בי, הייתי נולד למשפחה אמידה באנגליה או בשבדיה. אבל, לחיים חוקים משלהם ואיש לא שאל אותי.
רז, אני לא שונא ילדים ולא אנשים נשואים. אבל, אני מבקש שיכבדו את העובדה שאני רוצה לחיות בדרך שלי. זה כל מה שביקשתי, לא מצעד שחוסם את מרכז העיר וגם לא סקילה באבנים. אז, נא לשחרר. תודה ושיהיה לכולם רק טוב.