הפחד הכי גדול כבר עבר אבל יש עוד...

[m o o n l ig h t1]

הפחד הכי גדול כבר עבר אבל יש עוד...

הפחד הכי גדול שלי כבר 11 שנה (רק כשהבנתי מה היה אז) הוא לראות שוב את אותו אדם ששינה לי את החיים, הוא לראות אותו. תמיד הסתכלתי על אנשים מסביבי לראות שהוא לא שם, פחדתי. שבוע שעבר זה קרה, הייתי עם אבא שלי במקום ציבורי וראיתי אותו מרחוק, ישר לקחתי את אבא שלי ימינה בשביל שלא ניפגש חלילה, אך זה קרה ולא הצלחתי להתחמק, לא יכולתי להסתכל לא בעיניים, הרגליים שלי קפאו לגמרי וגם הפה שלי... והעיניים לא היה בשליטתי... מלמלתי משהו וברחתי, לא יכולתי להתאפק יותר אני גוררת את זה כבר 16 שנים, זה יותר מדי בשבילי... אבא שלי ראה אותי בוכה, לא הבין למה, היה מבולבל, ואז סיפרתי לו באותו מקום ציבורי מה היה אז לפי 16 שנים... אני בטוחה שזה שבר אותו, אח"כ סיפר לאמא היה לי קשה... אני לא רוצה לראות אותו ולא את המשפחה שלו יותר!!! עכשיו זה סוד של המשפחה שלי רק אבא, אמא וחבר שלי יודעים על זה גם האחים צריכים לדעת? אני לא יודעת. שבוע שעבר לא ישכח. עכשיו שהפחד הגדול שלי עבר, מה הפחד החדש שלי?

 

[צוות מקום]

הפחד הבא

קשה להתנבא ולומר מה יהיה הפחד הבא שלך, אבל מן הסתם תדעי בקרוב. לפעמים זה הפחד לבחון מקרוב את מה שקרה, כדי להתחיל להחלים, להתגבר. הפחד להתחבר לכל הרגשות שהתעוררו כשהדברים התרחשו, רגשות שיושבים שם בתוכך. לפחד הזה יש כל מיני צורות ביטוי ואת עוד תכירי אותו. אבל הכי חשוב הוא להאמין שאת יכולה לו... שהפחד, גדול ככל שיהיה, לא יוכל להכניע אותך. טוב שסיפרת לאבא וגם אמא יודעת. את לא חייבת לשתף עוד אנשים אם את לא רוצה, אבל זה עוזר שהמשפחה יודעת, לפחות הקרובים ביותר. זה יעזור להם להבין את הרגישויות שלך ואולי מצבים רגשיים קשים שאת נלקעת אליהם מדי פעם. איך היתה התגובה שלהם כלפיך אחרי שסיפרת? איך את הרגשת עם זה?

 

[m o o n l ig h t1]

התגובה

ההורים שלי הרגישו באיזה שהיא אכזבה על זה שלא סיפרתי להם עד היום וגם על עצמם שלא ראו את זה. אני הרגשתי הקלה באיזה שהוא מקום, אבל גם כובד שקשה לי להסביר, שהם יודעים כמה הבת שלהם נפגעה. לא ידעתי מה ההורים שלי יעשו עכשיו, ילכו למשטרה? ילכו למשפחה שלו? יספרו את זה למשפחה? יעוץ פסיכולוגי? יום אח"כ שאלתי אותם מה הם יעשו, אמא שלי ענתה אם אני רוצה לעשות משהו כשאמרתי להם שלא, היא אמרה שהם לא התכוונו ללכת למשטרה "מי יאמין אחרי 20 שנה?" ואם לספר למישהו זה החלטה שלי. עכשיו שההורים שלי יודעים זה משנה דברים, המשפחה שלי מנתקת קשר עם המשפחה שלו. מאז שהבנתי מה קרה, סיפרתי לחברה הכי טובה שלי, לעוד אחת שהיתה חברה שלי שמשיחה איתה הבנתי מה היה ויש את חבר שלי שמהתחלה ידע הכל, הוא תומך בי לאורך כל הדרך.

 

[צוות מקום]

טוב מאוד

נשמע שהם עושים את הדברים הנכון בזה שנותנים לך להחליט מה לעשות הלאה. את יכולה, אם את רוצה, להפנות את האנשים שתומכים בך למדור הזה באתר מקום, שמיועד לאלו שעוזרים למי שנפגע. ומאמינים גם אחרי 20 שנה, דרך אגב. למעשה, כאשר נפגעים בילדות, לרוב הסיפור נפתח רק אחרי שנים רבות, כשאת כבר בוגרת ומסוגלת לגייס את הכוחות לספר. החוק מאפשר לך לפעול נגד מי שפגע בך 10 שנים אחרי מלות לך 18, אם הוא היה מתוך המשפחה. יש כל מיני דקויות בעניין הזה שקשורות למידת הקרבה המשפחתית ביניכם, אבל הן כבר עניין לברור מול עורך דין. אם זה מעניין אותך, במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית (זה שמגיעים אליו דרך חיוג ל-1202) את יכולה לקבל יעוץ משפטי חינם. בכל אופן, זה מעולה שאת משתפת עוד אנשים ומגייסת תמיכה. ברורה גם התגובה של ההורים שלך, אבל מצד שני רוב הילדים לא מספרים... את זה את יכולה להגיד להם גם. קשה מאוד לפתוח את הדברים כשאת עדיין ילדה. בדרך כלל מי שתוקף ילדים, מוודא ודואג לכך שתהיה להם ההרגשה שלא יעיזו לספר אחרת יקרו דברים איומים או שפשוט איש לא יאמין להם. וילדים, כידוע, נוטים לתת אמון מוחלט במבוגרים, שחלק מהם מנצלים אותו בצורה אכזרית

 

[m o o n l ig h t1]

תודה רבה לכם

רק רציתי להבהיר שלא עברו 20 שנה, זה רק היה ביטוי, אני בת 23 ועברו 16 שנים... אני לא הולכת לעשות כלום, החיים שלי חזרו לשגרתם וטוב לי ככה. תודה רבה לכם על עזרתם

 

[moonlight]

אופסי

רק רציתי לציין שזו לא אני...

 

[צוות מקום]

אני יודעת, בדקתי בכרטיס ../images/Emo142.gif