הפילוסופיה הנאו פלאטוניזם

אחרי הסטואיקנים, אחת התנועות הפילוסופיות המרכזיות שהתפתחה הייתה הנאופלאטוניזם, שהופיעה במאה ה-3 לספירה.
משנתם של הנאופלאטוניקנים
הנאופלאטוניזם נבע בעיקר מהגותו של אפלטון, אך שילב רעיונות מאריסטוטליזם ותורות מזרחיות.
הם ראו את המציאות כמורכבת ממדרג של ישויות, כשהגבוהה ביותר היא האחד – מקור הכל,
בלתי ניתן לתפיסה ולהשגה באופן ישיר. מהאחד משתלשלות רמות קיום נמוכות יותר:
1. האחד – עקרון מוחלט, בלתי ניתן לתיאור, שממנו נובעים כל הדברים.
2. השכל (נוס) – מקור המחשבה והתבונה, שבו מצויים האידאות האפלטוניות.
3. הנשמה – המתווכת בין העולם הרוחני לחומרי.
4. העולם החומרי – הנחות ביותר, קשור לגופניות ולקיום הזמני.
המטרה של הפילוסופיה הייתה השגת האיחוד עם האחד, דבר שהתאפשר דרך טיהור הנשמה,
התעלות רוחנית, מדיטציה וחיים מוסריים.
הוגים מרכזיים של הנאופלאטוניזם
1. פלוטינוס (204–270 לספירה) – מייסד הזרם, כתב את האנאדות, שבהן פירט את משנתו
על התעלות הנפש והאיחוד עם האחד.
2. פורפיריוס – תלמידו של פלוטינוס, הפיץ את תורתו וכתב ביקורת על הדתות הפוליתאיסטיות והנצרות.
3. פרוקלוס – פיתח שיטה מתמטית-לוגית להסברת השתלשלות הישויות מהאחד.
4. יאמביכוס – הדגיש היבטים מיסטיים וטקסיים בהשגת התעלות רוחנית.
הנאופלאטוניזם השפיע רבות על המחשבה הנוצרית, היהודית והאסלאמית,
במיוחד על פילוסופים כמו אוגוסטינוס, הרמב"ם ואבן סינא.


 
למעלה