הפיק הראשון שלי . . .
נאמ. קגומה הרגישה את משב הרוח המזרחית החמה טוב מאוד על כתפיה. זיכרונות הלילה הקודם לא נטשו אותה ומוחה עסק בהם שוב ושוב, למה היא לא מצליחה להירדם ? כל הצורות והצבעים יצרו דבר אחד- אינויאשה. היא דחתה כבר הצעות מסאשומארו, שלמרות תשוקתה הרבה לאהבה היא סירבה לו. "לעזאזל איתה !" קגומה זרקה עוד אבן כבדה לנהר. כמה קשה לה למצוא פינה להתבודד, האם הם לא מבינים שקשה לה ? "מה הוא מוצא בה ? מה יש בה ?" היא המשיכה להרהר נוגות באותם משפטים, מתעקשת לדעת מה מרחיק אותה מאינויאשה. כל לילה, כשהיא עוצמת את עינייה היא רואה אותו שומר על המדורה, כל בוקר כשהיא מתעוררת היא מוצאת את הסיר על האש, מחכה לכולם. כל כך התחשק לה לשלוח יד וללטף אותו ליד כולם, בגלל כולם, למרות כולם. שיהיה שלה, שלא תהיה קיקיו כמו ענן שחור שמאיים באופק שזורח. הם שמו לב שמשהו לא כשורה. באותן עיניים היה חוסר ברק, אפילו העמדת הפנים שלה לא עזרה. היא הייתה שבורה ורק דבר בלתי מושג יכל להדביק את אותם שברים. אינויאשה ידע. ידע תמיד, הבין אבל ניסה להכחיש גם אחרי שמירוקו וסאנגו התחננו שידבר איתה. הוא לא הבין איך להתמודד עם ז – ה וחשב שעדיף ככה, הרי קגומה פחות תיפגע. עד לאותו יום קסום, שכבר בבוקרו היתה הרגשה מוזרה, משונה ומיוחדת. הרגשה של יופי ואהבה. הרגשה שלאיש מהם לא היה מושג איך מרגישים בה. הפרחים היו צבעוניים יותר, השמיים היו כחולים במלוא עצמתם והאוויר היה צלול. זה היה יום המזל שלהם . . .
נאמ. קגומה הרגישה את משב הרוח המזרחית החמה טוב מאוד על כתפיה. זיכרונות הלילה הקודם לא נטשו אותה ומוחה עסק בהם שוב ושוב, למה היא לא מצליחה להירדם ? כל הצורות והצבעים יצרו דבר אחד- אינויאשה. היא דחתה כבר הצעות מסאשומארו, שלמרות תשוקתה הרבה לאהבה היא סירבה לו. "לעזאזל איתה !" קגומה זרקה עוד אבן כבדה לנהר. כמה קשה לה למצוא פינה להתבודד, האם הם לא מבינים שקשה לה ? "מה הוא מוצא בה ? מה יש בה ?" היא המשיכה להרהר נוגות באותם משפטים, מתעקשת לדעת מה מרחיק אותה מאינויאשה. כל לילה, כשהיא עוצמת את עינייה היא רואה אותו שומר על המדורה, כל בוקר כשהיא מתעוררת היא מוצאת את הסיר על האש, מחכה לכולם. כל כך התחשק לה לשלוח יד וללטף אותו ליד כולם, בגלל כולם, למרות כולם. שיהיה שלה, שלא תהיה קיקיו כמו ענן שחור שמאיים באופק שזורח. הם שמו לב שמשהו לא כשורה. באותן עיניים היה חוסר ברק, אפילו העמדת הפנים שלה לא עזרה. היא הייתה שבורה ורק דבר בלתי מושג יכל להדביק את אותם שברים. אינויאשה ידע. ידע תמיד, הבין אבל ניסה להכחיש גם אחרי שמירוקו וסאנגו התחננו שידבר איתה. הוא לא הבין איך להתמודד עם ז – ה וחשב שעדיף ככה, הרי קגומה פחות תיפגע. עד לאותו יום קסום, שכבר בבוקרו היתה הרגשה מוזרה, משונה ומיוחדת. הרגשה של יופי ואהבה. הרגשה שלאיש מהם לא היה מושג איך מרגישים בה. הפרחים היו צבעוניים יותר, השמיים היו כחולים במלוא עצמתם והאוויר היה צלול. זה היה יום המזל שלהם . . .