הפלה בשבוע 16- קצת לשפוך את הלב

[1פרפרית2]

הפלה בשבוע 16- קצת לשפוך את הלב

היי לכולן,
רציתי לשתף מישהו בכאב ובחוסר אונים ולא יודעת כל כך איך לשפוך את הלב, ואחרי שקראתי פה הבנתי שיהיה מישהו שיבין אותי......
ביום שלישי האחרון הייתי בהריון בשבוע 16+3 התחילו לי בבוקר התכווצויות מטורפות בבטן. הגעתי למוקד, בדקו דופק והכל היה תקין- התעלמו לגמרי מהכאבים שלי ושחררו אותי הביתה למנוחה. בבית נהיה יותר גרוע, הכאב הפך לצירים סדירים כל דקה וחצי. בעלי הזמין לי אמבולנס כיוון שלא יכלתי להתפנות לבד והאמבולנס הגיע כנראה אחרי 15 דקות. בזמן הזה צעקתי לבעלי "ירדו לי המים", והוא התחיל לבכות ולצעוק שוב בטלפון לאמבולנס " תצילו את אישתי"
חיכינו להם בחוץ, בזמן הזה עלי מנסה לשכנע אותי שיצילו את הבן שלו, ואני רק אומרת לו "כבר לא כואב לי מאמי, כבר הכל נגמר"לקחו אותי לניתוח גרידה חירום בהרדמה כללית, ואני רק בדרך לניתוח דואגת לבעלי כי לא ראיתי אותו מעולם במצב כזה- כיוון שאני כבר השלמתי עם המצב וידעתי מה קרה ברגע שירדו המים.
בבית חולים 4 ימים הייתי חזקה, וצחקתי, והרמתי את רוחו של בעלי... אמרתי לו שלא נבכה על חלב שנשפך, כי לא היה עדיין כלום ולעומת זאת נגיד תודה ונשקיע ב 2 ילדים שיש לנו בבית. אתמול חזרתי הביתה- למקום שהכל קרה, ואני לא מצליחה לעצור את הדמעות. הדמעות יורדות מעצמם, ללא הפסקה, מכל מבט, מכל שיר, מכל דבר קטן. הפלאשבקים חוזרים ללא הפסקה, מרגישה שהקירות סוגרים עלי. אז אני שואלת את עצמי- איך קמים מכאן? איך חוזרים לעבודה בסופו של דבר? ואולי עדיף לחזור לשיגרה שהראש יהיה עסוק במקום אחר.... איך מפסיקים את הכאב ומתי?
האם מישהי עברה מקרים כאלו ויש לה אולי "טיפים" להתמודדות כזאת.
תודה בנות.

 

[דניאל5000]

חיבוק גדול

שולחת לך ! צר לי על האובדן . זה נורא, סיוט, כאב לב - אי אפשר ליפות את זה ... לפי מה שאת מתארת ״ירד״ לך האסימון סופית רק עכשיו ...
ממליצה בחום לבכות , להתאבל - צריך לעכל את זה שהיית בהריון ופתאום נוצר מעין חלל ועכשיו את לא ...
בתור מי שלפני שלושה וחצי חודשים עברה הפלה עקב מום בשבוע 22 - ליבי איתך .
אני ממליצה מכל הלב להסתכל על חצי הכוס המלאה ועל כך שיש ילדים בבית שצריכים אתכם , תשאבי מהם כוחות ותהני מהם.
הזמן עושה את שלו - זו לא קלישאה , בטוחה שאת קוראת את המילים ואת חושבת שהשתגעתי ... אבל באמת כל יום יותר טוב מקודמו , קמים , מתפקדים ולאט לאו נסחפים לשיגרה . האובדן נמצא שם כל הזמן ומלווה אותי - מעין חור בלב ...
רפואה שלמה פיזית ונפשית , תמיד כדי לפנות לעזרה מקצועית במידה ואת חשה שאין לך יכולת להתמודד- זה חשוב.
המצלה אישית שלי לעטוף את עצמך רק באנשים שמסוגלים להכיל אותך ואת הכאב . שאת יודעת שאוהבים אותך ללא גבולות ומוכנים להיות שם בשבילך ובשביל בעלך .
שולחת לך חיבוק גדול וכולי תקווה שתיראי את האור בקצה המנהרה ...

 

[אמאלוסי]

קודם כל, קבלי חיבוק. אני ממש משתתפת בצערך. עברת משהו מאוד קשה וטראומתי.
אין לי ממש מילים לנחם, אבל רציתי להתיחס לשאלה "איך קמים מכאן ?". תרשי לעצמך להתאבל. אל תהיה גיבורה. תרשי לעצמך לבכות כמה שבא לך, להיות עצובה, מדוכאת. אל תמהרי להיות חזקה, לא בשבילך וךא בשביל בעלך.
מאוד עוזר בעיני להוציא את כל הטראומה על הנייר. לכתוב הכל. (לפני כמה שנים עשיתי ככה לגבי טראומה אחרת שלי. הרגשתי שאני כל הזמן נזכרת בפרטים קטנים וכל הזמן נאחזת בזכרונות, אז פשוט כתבתי הכל בפרטי פרטים וזה כאילו שיחרר אותי מצורך כל הזמן להזכר).
ואני מבטיחה לך, לאט לאט יכאב לך פחות. חודש ראשון הכי קשה, אבל חיים יותר חזקים מהכל. אני בעד לחזור כמה שיותר מהר לעבודה, שראש יהיה עסוק כמה שיותר.
וכמובן, אם עובר זמן ואת לא מרגישה שאת חוזרת לתפקוד רגיל, אפשר לפנות לעזרה מקצועית.

 

[כבשה0פועה]

משתתפת באבלך

אני עברתי הפלות בציטוטק בשבועות מוקדמים, משערת שההתמודדות דומה ושונה (אם למשל אנשים נוספים היו שותפים לדבר ההריון, בייחוד שני הילדים. קשה מאוד לקום מאבדן וגם הסביבה לא תמיד יודעת להכיל. כיוון שאיני מכירה אותך, איני יודעת להמליץ לך על חזרה לשגרה מול פסק זמן (שהיה חיוני עבורי), אבל כן יכולה לייעץ לך לסנן את האנשים בסביבה. אם קשה לך להתמודד עם מראה תינוקות רכים ונשים הרות, הרשי לעצמך לרופף מגע (אבל כדאי לשתף אפילו במייל או סמס למה נעלמת). אם יש אנשים ביקורתיים או חסרי טאקט - לסנן אותם! הכי חשוב שתטפלי בנפש ובגוף שלך, ואת יתר הכוחות תרכזי בבן-זוגך (שגם הוא נשמע שבור) ובילדיך (בייחוד אם הם מודעים למה שקרה). עצוב שאנחנו כאן, אבל טוב שלפחות אנחנו כאן ולא כל אחת לצערה. אם הכתיבה בפורום מקלה עליך, הרי זאת דרך התמודדות טובה. גם חברות שעברו תלאות ואבדנים, ואם תרגישי שעדיין קשה וכבד - חשבי לפנות למטפלת מומחית באבדנים לטיפול יחידני או זוגי. שולחת לך חיבוק ומאחלת שתצלחו את האבל ותהיו פנויים לקבל החלטות לעתיד ואם תבחרו לנסות שוב, שהפעם הבאה תסתיים בידיים מלאות ובתינוק בריא.

 

[שירהד1]

משתתפת בצערך על אובדן ההריון

הבנות פה כתבו לך תשובות מהלב ומנסיונן, ואני מסכימה עם כל מה שנכתב לך.
נשמע שעברת ממש טראומה, ובתוך הטראומה הזו ניסית להיות גיבורה ולדאוג גם לעצמך וגם לבעלך.
עכשיו זה הזמן דווקא לא להיות גיבורה, אלא אנושית, וכנראה שזה מה שהרגשת באופן אינטואיטיבי, ומכאן- הבכי הבלתי נשלט. זה הדבר הכי טבעי בעולם לבכות המון המון המון לאחר אובדן כואב שכזה של הריון רצוי, שבוודאי הביא עימו המון תקווה לחייכם, בנוסף לשני ילדיכם.
ממליצה בחום רב ללכת לטיפול רגשי ממוקד- אישי וזוגי ,אצל אשת מקצוע שמתמחית באובדני הריון. קשה מאוד לעבד את הדברים הקשים הללו לבד.
לגבי חזרה לעבודה- זה אינדיבידואלי מאוד. אני כל פעם חזרתי מהר מאוד לשגרת היום יום ולעבודה. גם במקרה של הפסקת ההריון שהיתה לי בשבוע 16. ממש תוך יומיים-שלושה.
כן חשוב שבמקום העבודה ידעו על מה שקרה. האם את שכירה או עצמאית?

באופן כללי- תקיפי עצמך שאנשים אמפטיים, חמים ואוהבים שתוכלי לשתף אותם במה שמתרחש אצלך בחיים (עד כמה שזה מתאים לך להיחשף, כמובן).
והכי הכי חשוב- בין בכי לבכי, זיכרי שיש לך שני ילדים בריאים. היי להם אמא נאמנה ופעילה, תהני מהם, תנשמי אותם ותקבלי מהם כוחות.

אגב, האם בהריונות של ילדייך קרה דבר דומה בשלב מוקדם של ההריון? האם ההריונות היו תקינים והסתיימו במועד? האם הרופאים יודעים להסביר מה קרה פה? ממה נבעה ירידת המים המוקדמת הזו? (אני שואלת זאת, כדי לנסות ולהסיק מסקנות לגבי הפעם הבאה- אם תבחרי לנסות שוב).

ועוד שאלה חשובה- בני כמה הילדים? האם היו עדים לכל ההתרחשות או לחלק ממנה? והאם ידעו על ההריון?

שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[1פרפרית2]

תודה על התמיכה

היי בנות,
אתן נהדרות, על כל מילה שלכן שאני קוראת זולגת דמעה מחדש, אך אני מאמינה שאלה דמעות שירפאו בסופו של דבר את הנפש- כי זה המצב הכי קשה. 2 ההריונות שלי הקודמים היו תקינים לחלוטין עם לידות רגילות. זה המקרה הראשון שלי - ואני מאוד מקווה שהוא גם יהיה האחרון. הרופאים טוענים כי היה זיהום ברחם כתוצאה מכך שהיה לי חום כמה ימים לפני כן (למרות שזאת אינפורמציה שאני נדבתי להם אחרי הגרידה עלה לי החום פתאום והם לא ידעו מאיפה זה בא כיוון שזה לא מצב רגיל). ירידת מים הגיעה בעקבות הצירים הסדירים שלחצו על העובר, והוא דחף את עצמו לצוואר הרחם ולכן המים נפקעו.
הבן שלי בן ה-4 לא היה בבית - למזלי היה בגן. גם לא סיפרנו לו כלום על המקרה כיוון שהוא עדיין לא מבין והוא גם לא שואל.
הבת שלי בת ה-9 הייתה בבית ואפשר להגיד שהייתה דיי מודעת למתרחש, כי ראתה אותי על הובקר מתפוצצת מכאבים וצועקת לבעלי שירדו לי המים. כשזה קרה, הכאבים כבר פסקו, אז מיד רצתי החוצה מהבית והיא רצה אחרי ושאלה אותי למה יש מים על הריצפה. אז ישר אמרתי לה שאבא מאחר לאוטובוס וכשלקח איתו בקבוק מים לא סגר טוב לכן הכל נשפך, כשהוא יחזור ינקה (מזל שיש לנו פרקט כהה בבית כך שלא רואים כמעט כלום עליו). ביקשתי ממנה לסגור את הדלת ולהישאר בבית.... כשחזרתי הביתה סיפרתי לה שלא יהיה לה אח הפעם כי הוא נשאר זחל ולא יהפוך את עצמו לפרפר (ראיתי שהיא עדיין לא מוכנה שלמוע את האמת כו שהיא אז החלטתי לבצע זאת בצורה אחרת). היא מאוד חרדתית ועדינה לכל נושא בית חולים, בדיקות, רופאים וכו'. אחרי השיחה שלנו היא חזרה קצת לעצמה כי היא פחדה שיקרה לי משהו, ואמרה שאולי פעם הבאה תהיה לה אחות.
אני לא יודעת איך לגבי המחשבה של להיכנס להריון בפעם הבאה, אבל אני יודעת שבעלי מאוד רוצה או שהוא חושב שכך הוא ישפר את ההרגשה שלי... כבר כמה ימים הוא אומר לי פעם הבאה זאת תהיה בת, מברר אם אפשר להיכנס להריון מיידית? כל מיני שאלות שקשורות לכך.... אמרתי לו שנכון לעכשיו אני לא חושבת על כך, בטוח שבתוך תוכי אני רוצה ורוצה אפילו מאוד.

 

[שירהד1]

אוי, קראתי את התיאור לגבי ביתך בת ה-9-

את מתארת סיטואציה מאוד קשה וטראומטית- עבורך ועבורה.
למען האמת, אני מעדיפה תמיד לומר את האמת, בצורה מותאמת לגיל, ולא להתחיל לספר על פרפרים, ציפורים, או כל דבר אחר.
ביתך בת 9, ילדה עדינה וחרדתית לגבי בריאותה ובריאות בני המשפחה. מצד שני- היא ילדה בת 9, ובוודאי מבינה שלא היה בבטן של אמא זחל...
לכן, ממליצה לך לעשות איתה שיחה אישית מלב אל לב, ולהסביר לה שמשהו בהריון לא היה טוב, ולכן העובר לא יכול היה עוד להתפתח ברחם של אמא. תדגישי שלצערנו זה לפעמים קורה בטבע, ושמותר להיות עצובים. תדגישי גם שאת בסדר גמור, שטופלת אצל רופאים מעולים, שאת הכי מאושרת ושמחה להיות אמא שלה ושל אחיה, ושאת גם עצובה על העובר ועל ההריון שלא המשיך.
תאפשרי לה לדבר על הרגשות, או לחלופין- לא לדבר- מה שנוח לה ומה שטוב עבורה.

בעיניי, זה עדיף מאשר שהיא תמשיך להסתובב עם המילים של הזחל שלא יתפתח לפרפר, ואולי חוששת לדבר ושומרת בפנים כל מיני תחושות שאנחנו מעדיפים שתוציא החוצה.

לגבי הנושא של הנסיון הנוסף- כמובן שזו החלטה אישית מאוד של כל אישה ואישה, ושל כל זוג וזוג. כרגע, תני לגוף להחלים, ותני לנפש להשתקם. לכי להיבדק עוד מספר שבועות, ולאחר שתקבלי אישור רפואי להמשיך- תחשבי יחד עם בעלך ותחליטו לגבי האם ומתי להתחיל לנסות שוב.

אנחנו פה לכל דבר וענין.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[ויקטור החתול]

קראתי ובכיתי איתך

כמה חוזק וכמה אכפתיות ואהבה, ממקום נוראי כזה, למצוא את החוזק עבור בעלך כשאת רואה שהוא נשבר ולהיות החזקה בשבילו !
לרוב משחקי התפקידים האלו באים טבעי בזוגיות טובה וכשהאחד חלש או נופל השני אוטומטית לוקח את התפקיד של החזק ומנסה להרים את השני ואת שני בני הזוג יחד מהמשבר...
אבל במשבר כזה, כשאת למעשה חווה פיזית את האובדן, לראות אותו בחולשתו ולמצוא כוחות בעצמך... אני באמת מעריצה אותך.

רק טבעי שעכשיו תבוא הנפילה.
רבות מאיתנו נכנסו למוד אוטומטי של פעילות כשהיינו במקום הזה, מחוסר ברירה וכי צריך להזיז עניינים... ואז זה נגמר וחוזרים הביתה והריק והאובדן מכים חזק.
זה רק טבעי.
אני מצאתי שהדרך היחידה שלי להתמודד היתה לשחרר את הצורך לשלוט בזה, לשחרר את הרצון לדעת ולחוות שיפור, לשחרר את הכל ופשוט להרגיש.
היו רגעים שהרגשתי שאני טובעת ממש בים העצב והכאב, הרגשות ממש איימו להרוס אותי ועדיין זרמתי עם זה, לא יכולתי אחרת, לא היו לי הכוחות לשלוט במצב.
כל מה שציינת הוא בגדר מיני משבר נוסף (או שלא מיני בכלל לחלקנו) - גם אני חששתי נורא מהחזרה לעבודה, ובכלל מלפגוש אנשים. הרגשתי שנכשלתי במשהו שאמור להיות טבעי והרגשתי שלא אוכל להתמודד עם המבטים והשאלות.
אני אישית לקחתי 6 שבועות חופשת מחלה לאחר הלידה השקטה וניצלתי את הזמן לשקוע ואז להתחיל טיפה לצוף שוב.
חייבת לציין שבדיעבד, החזרה לשיגרה היתה מאד מאד קשה בהתחלה בעיקר בגלל ששמתי עליה המון ציפיות לאיך אעמוד בה ומה יהיה, ובסופו של דבר היא הצילה אותי ממש, החזירה אותי מעט לחיים ונתנה לי פרקי זמן קצרים שהתארכו מידי שבוע של מעט מנוחה לנפש הכואבת והתעסקות בדברים אחרים.

מותר לך ליפול עכשיו ומותר לך להישען כעת על בעלך קצת והמצב ודאי יתהפך שוב ושוב ושוב וכל פעם האחד יהיה חזק עבור השני...
גם אני בהתחלה בכיתי מהכל וכל הזמן, זה בכלל לא היה בשליטה, הדמעות פשוט זלגו ללא הרף... וגם לי כל שיר וכל תוכנית וכל ספר - הכל הזכיר את האובדן. זה היה שם בהכל, אבל עם הזמן זה נרגע מעט.
שנה וקצת אחרי, אני ממש לא מרגישה שהחלמתי או שזה עבר וגם לא מאמינה שזה אי פעם יעבור או ישכח. השתניתי מהאובדן הזה (ומזה שאחריו), אני אדם אחר היום במובנים מסויימים וחלק מזה זו הנוכחות הקבועה (אבל הנוכחת טיפה פחות) של מה שאיבדתי.

שולחת חיבוק חם מרחוק.

 

[ירוק מנטה]

פרפרית זה נשמע ממש קשה מה שעברת

פתאומי, מהיר וכואב כל כך... אין לי הרבה להוסיף,
חוץ מזה שאני ממש מבינה את הכאב הזה וחיה אותו כבר הרבה זמן
שאבתי גם אני נחמה לעצמי מכל המילים הטובות שנתנו הבנות לפני
מדויק כל כך. טוב להרגיש שאני שפויה במצב שלי

 

[fecskevi]

חיבוק גדול

כל כף מצטערת לשמוע על האובדן. בפברואר עברתי הפסקת הריון בשבוע 22 בגלל פגם גנטי. הכי חשוב שתקיפי את עצמך באנשים שאיתם את מרגישה טוב. וכל מה שאת מרגישה הוא לגיטימי לגמרי.
איך קמים? לאט לאט, יום יום. עברתי את כל הרגשות - עצב, כעס, זעם, קנאה - רצון להתבודד. בסוף פניתי לעזרה מקצועית - עדיין לוקחת כדורים נגד דכאון, אבל הם באמת עוזרים להמתודד עם העולם ולחזור ל"שיגרה".
אחרי 8 חודשים כבר יותר קל, למרות שהטריגרים עדיין קיימים (אבל לא בעוצמה כמו בהתחלה) וגם פיתחתי "רדאר" הריון - מיד קולטת נשים בהריון גם אם לא כל כך רואים. בכל מקרה החיים מתחלקים לשני חלקים - לפני ואחרי האובדן. וכולם מצפים שאמשיך הלאה וכן ממשיכה הלאה אבל יותר צינית, כבר לא תמימה אבל בכל זאת אומרת תודה על הבן המקסים והבעל התומך שיש לי.

 

[1פרפרית2]

תודה על התמיכה והחיבוקים

באמת מקווה שכל יום יוליד איתו תקווה חדשה ואור בקצה הסבל הכל כך טרי.... "מנחם" וכואב לקרוא שיש כל כך הרבה נשים שעוברות את זה. כגרע שואבת ומתנחמת במה שיש לי - ויש לי!!!! 2 ילדים מקסימים ובעל תומך שרק שם בשבילי כל הזמן..... מקווה בשביל כולנו שנהיה במקום יותר טוב ולמי שכבר הגיעה לשם, רק שתישאר תמיד במקום הטוב ביותר, ולעולם לא נגיע שוב לתחתית האפלה הזאת.....
תודה על התמיכה וחיבוק חזרה ממני לכולם!!!