הפלה נדחית-אוספת את השברים

[notinet]

הפלה נדחית-אוספת את השברים

לפני פחות משבועיים גיליתי , בשבוע 10 וללא כל סימן מחשיד , שהעובר ברחמי הפסיק להתפתח וללא דופק. נתחיל מהתחלה..בת 35, 2 הריונות , לידות וילדים בריאים (תודה לאל) בני 9 ו6. נלחמתי על הילד השלישי הזה. בעלי לא רצה בשום אופן. שנה של מו״מ קשוח ובסוף הוא הסכים. בשבילי ולמעני. ממש כך. נקלטנו והשמחה שלי היתה רבה. גם שלו, אך לא ממש עיכל. בחילות..ציצי..בטן קטנה, ביי דה בוק. הבטא שלי היתה גבוהה אז הרופא שלח אותי לאולטרסאונד הריון צעיר כבר בשבוע 6: נצפה שוק הריון רחמי, נצפה עובר, נצפה דופק.אושר. נקסט! מכאן- ממתינים לשקיפות עורפית . עוברים 4 שבועות,שבוע 10,ויש לי כאבים קלילים בבטן עליונה, כמו בסוף הריון. יש לי חוק שאם כואב לי קצת במשך יומיים- רופא (סף רגישות גבוה מאד שכבר פעמיים הביא אותי לניתוחי חירום גניקולוקגיים ״כשקצת כאב״). הולכת למוקד. כרופאת נשים אומרת לי ״זה בכלל תלונה לרופא כללי, אבל בואי נבדוק כבר דופק״. מכניסה מתמר. ״איזה שבוע אמרת שאת? שבוע 10? יש פה עובר שמתאים לשבוע 7. לא רואה דופק״.-------------------- אני לבד. המומה. זה לא קורה לי. זה סימן? זה לא צריך לקרות?. בית חולים.עוד בדיקה. מחליטה ציטוטק כי בכל זאת סוף אוגוסט ולמי יש כוח להחלמה מניתוח. ולא רוצה שיגעו לי ברחם. רוצה לתת לטבע או לפחות לעזור לו לעשות את שלו. ציטוטק עשה יחסית את העבודה והוא לא השטן. כאבים נסבלים, דימום מסיבי לשעות ספורות. לא לבעלות לב חלש, אבל קטן עלינו.4 ימים אחרי, אסיפת הורים של הקטנה- מדממת בכיתה. מיון.הפלה בלתי שלמה שנתקעה בצוואר הרחם. לחיצות. לידה. כאבים,רק שיצא. לא רוצה גרידא. הביתה. חופש גדול. ילדים בבית. אני מתפקדת.לא סוף העולם, זה הדבר הכי פחות נורא שיכול לקרות במסע הזה של הריון ולידה. יודעת. אבל כל כך כואב. הכל התנפץ לי בפנים. בעלי לא שם, לא יכול או לא יודע להכיל,חושב שאני מגזימה, מבקש פרופורציות. גורם מרחיק.ואני רק רוצה הבנה. הרוב מסביבי, כולל משפחה קרובה לא יודעים. ואני? רוצה מהקרוב ביותר שיעטוף אותי וזה לא קורה, רוצה לדעת שהכל יהיה בסדר- וגם לזה צריכה זמן. ציטוטק השאיר שארית של 11 מילימטר ברחם, בתקווה שיצא בווסת הבאה, מי יודע מתי תגיע. איך חזרתי לנקודת ההתחלה. איך אני מרוקנת. איך שוב מרחפת השאלה של האם כן או לא, איך להתייחס לסימן הזה-סטטיסטיקה כואבת או עוד שיעור? איך מקבלים החלטה בעיניים פקוחות שאם שוב יוצאים למסע הזה משהו לא טוב יכול לקרות ? מרוקנת, מרוסקת, אוסף את השברים וכל כך כל כך לבד

 

[מרעישה בשקט]

את לא לבד

אנחנו כאן. קוראות, מבינות, נזכרות בחוויות שלנו ומזדהות.

מנסה לענות ולהגיב לכל הפרטים שכתבת:
1. כתבת שציטוטק הוא לא השטן. אז גם גרידה היא לא השטן. חוויתי גם את זה וגם את זה. הציטוטק הראשון שלי לא היה שטן ועשה עבודה מעולה. הציטוטק השני היה שטן ולא עשה את העבודה. היתה לי גרידה אחת מזעזעת עם רשלנות רפואית גבולית. והיתה הגרידה האחרונה שלי שבוצעה בבי"ח פרטי ע"י הרופא הפרטי שלי שהיתה מושלמת, עד כמה שניתן להתייחס לגרידה ככה.
2. גרידה ו/או היסטרוסקופיה ניתוחית להוצאת השארית, אפשר לעשות לפעמים עוד לפני הוסת, תלוי בגודל השארית ונתון לשיקול דעת הרופאים. אני עשיתי לפני הוסת בשתי הפלות ואחרי הוסת בהפלה אחת. אם יש לך ביטוח רפואי פרטי, בעיניי שווה לברר האם וכמה מחזירים על גרידה פרטית.
3. בעיניי זו סטטיסטיקה ולא סימן. סטטיסטיקה יבשה שגורמת לכאב לב אדיר, אבל בעיניי היקום לא מסמן לנו שום דבר באמצעות ההפלות מלבד העובדה שהכל מאוד אקראי (אני מחריגה מעניין האקראיות את הנשים שיש להן בעיות אמיתיות שגורמות להפלות).
4. בהמשך לסעיף 3, רק את יכולה להחליט האם תוכלי להתמודד עם נסיון נוסף כשעכשיו את יודעת על בשרך איך זה מרגיש להיות חלק מהסטטיסטיקה. יכולה לשתף שאני בת 40 עם ילדה אחת ו-6 אובדנים ואני ממשיכה לנסות. העיניים שלי פקוחות ואני יודעת בדיוק מה הסיכויים שלי, ובכל זאת ממשיכה.

ורק על בן הזוג אני לא ממש יודעת מה לייעץ.
בן הזוג שלי מאוד שונה בתגובה ובהתנהלות בהקשר של האובדנים, למרות שגם לו היו יציאות לא רגישות בעליל, כמו הפעם שבה הוא התלונן על התזמון של אובדן הדופק ואיך זה לא מתאים לו עם הלו"ז של העבודה.
אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הוא היה מקטין ומבטל את התחושות שלי כפי שאת מתארת שקורה אצלכם.
אני מבינה למה מרבית בני הזוג "מתחברים" להריון בשלב מאוחר. אני מבינה למה הרבה נשים "מתחברות" להריון מרגע שיש בדיקה ביתית חיובית, אני לגמרי כזאת, למרות שאני יודעת כמה לא מובן מאליו שבדיקה ביתית חיובית תוביל לידיים מלאות.
אני מבינה בראש למה הרבה גברים מתקשים להבין את עוצמת הכאב והאבל שבאובדן, בייחוד כאשר מדובר על שבועות מוקדמים.
ובכל זאת, בלב ובנפש אני לא מבינה איך אפשר לצפות לפרופורציות ממישהי אחרי אובדן, בלי קשר לשבוע שבו ההריון נפסק.

שולחת לך מלא חיבוקים וכואבת ביחד איתך

 

[notinet]

תודה מרעישה

הדברים הרבה הרבה הרבה יותר מורכבים ממה שיכולתי לרשום בפוסט.
בן זוגי איש שעבר לא מעט, מאד שונה ממני בדרך ההתמודדות שלו, ובל נשכח- לא רצה ילד נוסף. היה מלא פחדים וחששות, הרגיש שהגיע לאיזשהו איזון כלכלי, נפשי , זוגי- הילדים קצת גדלו, אפשר לנשום, והזוגיות שבה ותפסה מקום של כבוד, אחרי שנים של ימים ללא שינה וגידול ילדים קטנים על כל המשתמע מכך.
ובכל זאת, באמת רק בגלל הרצון שלי, הסכים שנלך על ילד שלישי
ואז קרה מה שקרה. לא יכולה לחשוב אם זה לא תמרור אזהרה, ומאד מאד יכולה להבין (לא להסכים) את התגובה שלו, בשביל להגן עלינו ו"לדפדף" הלאה את המקרה.
אבל המקרה בוחן הזה, יש לו המון השלכות.
וזה עצוב וקשה שבעתיים שאני לא מצליחה לקבל ממנו- למרות שביקשתי בדיוק- את התמיכה והליטוף הנפשי שאני צריכה.
זה לא שהוא בשבילי, הוא פשוט לא יכול להיות בשבילי כמו שאני צריכה עכשיו.

 

[notinet]

וישר כוח, מרעישה, על ההתמדה והעיניים הפקוחות!

 

[מרעישה בשקט]

אני מבינה

אותך על הצורך להיות עם האבל, לחוות אותו, כי מה שעברת ועדיין עוברת הוא בהחלט נורא ובכלל לא ברור מה יהיה הלאה.
ואותו על הצורך להרחיק את מערבולת הכאב, כי היא שואבת ומפחידה ולא ברור איך יוצאים ממנה.
אני חיה את האמביוולנטיות הזו בתוך עצמי כבר כמה שנים וככל שחווה יותר אובדנים, כך אני מתקרבת לגישה המרחיקה והמדחיקה עם הבלחות של כאב יוקד שמשתק את הנפש.

ברור לי ששרשור יחיד בפורום, לא יכול להכיל את כל הרבדים והניואנסים של החיים שלכם.
יכול להיות שכמו שאליסקה כתבה, צריך לקבל את הדברים כמו שהם ולא לצפות ממנו שייתן לך את מה שהוא לא יכול לתת. לא יודעת אם אני הייתי מסוגלת לבטל את הציפיות שלי בצורה כזו, אבל אני מתרשמת שאת מאוד מחוברת למה שעובר עליו ולמרות כל הכאוס את מצליחה להסתכל מהצד ולהבין אותו, אז יכול להיות שיש בך גם את הכוח לשחרר את הציפיות.

מתייחסת גם לעניין המשפחה המורחבת בעקבות התגובה שלך לשירה.
אני שמחה שבכל זאת יש לך קומץ של קרובות שאיתן את יכולה לאוורר את הכאב.
לאור סמיכות המקרים של גיסתך ושלך, אני מבינה את הרתיעה מפרסום האובדן בקרב המשפחה המורחבת וחושבת שלו אני במקומך, הייתי מתנהלת באופן דומה.
סמיכות המקרים מדגישה יותר גם את עניין ה"יקום מנסה להעביר לי מסר" באופן שמתחבר לחילוקי הדעות שלך ושל בעלך לגבי הרחבת המשפחה.

הלוואי שמישהו היה יכול להגיד לכם מה כדאי לעשות. הלוואי שמישהו היה יכול להבטיח לכם שהנסיון הבא יסתיים בידיים מלאות ועם תינוק שישן לילות שלמים מגיל חודש.
לצערי אף אחד לא יכול להבטיח ואף אחד לא יכול להגיד מה כדאי ומה נכון לעשות.
לדעתי זה לגיטימי לפתוח מחדש את הדיון. לא ברגע זה, כי כרגע את עדיין בסאגת שאריות מתסכלת. אבל בעוד חודש או חודשיים, אחרי שהכל יסתיים, בהחלט אפשר לערוך דיון מחודש.
אנחנו עורכים שיחה כזו אחרי כל הפלה וכל פעם מחליטים שלמרות הפחד הגדול ולמרות הסיכויים הקלושים, אנחנו מעדיפים להמשיך מאשר לעצור ולהסתפק במה שיש לנו.

 

[שירהד1]

משתתפת בצערך על אובדן ההריון

ראשית, כבוגרת 7 הפלות, אני הכי מבינה אותך בעולם.
האמת היא, שכולן פה מבינות אותך, ובשביל זה אנחנו נמצאות פה. כדי שלא תהיי לבד.

זה עצוב וכואב ומתסכל לאבד הריון, גם אם האובדן מתרחש בשליש הראשון.
כל הריון רצוי טומן בחובו תקווה ואופטימיות ושמחה מיוחדת שכזו, וכאשר מתרחשת הפלה, הכל כאילו מתנפץ בפרצוף, והתחושות הנפלאות הופכות למפח נפש, לעצב ולכאב גדולים.
כך שהתחושות שלך הן בהחלט מאוד נורמאליות. מאוד. כולל תחושת הריקנות, כולל העובדה שאת מרגישה שאת צריכה לאסוף את השברים.
נשים רבות מתארות, בדיוק כמוך, את תחושת הבדידות. לסביבה מאוד קשה להבין ולקבל ולהכיל את העצב והאבל הללו. פעמים רבות גם לבעל קשה להכיל את העצב שלנו.
אני מקווה מאוד שבכל זאת יש לך חברה או אמא או דמות קרובה, אותה את יכולה לשתף, ואשר כן מסוגלת ורוצה להכיל אותך ואת כאבך.

את כותבת שאת רק רוצה הבנה למצבך, אבל בד בבד את כותבת שהמשפחה הקרובה לא יודעת על ההפלה. אז איך הם בכלל יקבלו הזדמנות להבין אותך אם לא תשתפי אותם? נסי לחשוב על מישהי בסביבה- אחות, גיסה, חברה, אמא, דודה...שאם תשתפי אותה- היא תהיה שם בשבילך.

אני מבינה שעדיין תהליך ההפלה לא הסתיים במובן הפיזי, וגם זה מעיק בפני עצמו. אני דיממתי בעקבות הציטוטק למעלה מחודשיים. מעדיפה גרידה באופן אישי, וגם כאלו עברתי 5.
מתי את צריכה לבוא לעוד ביקורת? רק אחרי המחזור או עוד לפני?

יצא לי ארוך, אז אני אמשיך בפוסט נפרד (אני חוששת שהדברים יימחקו בטעות או משהו בסגנון...).

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[שירהד1]

אני ממשיכה בתגובה-

שאלת איך להתייחס לסימן הזה-סטטיסטיקה כואבת או עוד שיעור. אז אני אגיד לך משהו- אני לא מאמינה בסימנים ולא מאמינה בשיעורים. אני כן מאמינה בסטטיסטיקה. אין פה מה להאמין, בעצם. מדובר בעובדות יבישות. כולנו יודעות אותן, את העובדות. 1 מתוך 5 הריונות מסתיים בהפלה בשליש הראשון. אבל כולנו (בצדק מוחלט) חיות בהכחשה מתמדת, וזה מעולה, כי זה מנגנון הגנה חשוב שתפקידו להגן על הנפש שלנו.
יחד עם זאת, ברגע שקרה המקרה, ונכנסנו לסטטיסטיקה, אז מנגנוני ההגנה קצת מתרופפים, כי פתאום אנחנו מבינות שגם לנו זה קרה, וזה עלול לקרות שוב.

איך מקבלים החלטה בעיניים פקוחות שאם שוב יוצאים למסע הזה משהו לא טוב יכול לקרות? ההחלטה היא רק בידיים שלך, ואת גם לא צריכה להחליט עכשיו. עכשיו את צריכה לדאוג שהרחם יתרוקן וישתקם. עכשיו את צריכה להתאבל, כמה שהנפש שלך צריכה, ואחר כך- תוכלי להחליט.

לי עזר בזמנו לשמוע על המוני מקרים של המוני נשים שהיתה להן הפלה והן ילדו לאחר מכן ילד/ים בריא/ים. יש נשים פה שזה לא עוזר להן, אלא מעצבן אותן. אז אני כותבת אך ורק עליי- שלי זה מאוד עזר. זה מאוד עודד אותי ונתן לי תקווה.
(אני כותבת לך לגבי ההפלה הראשונה שהיתה לי בין ביתי הבכורה לבני השני).

שוב- ממשיכה בפוסט נפרד.



שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[שירהד1]

המשך 2-

לגבי הבעל- אני לא יודעת מה טיב היחסים ביניכם עד כה. אבל אם יש ביניכם חברות אמת ותקשורת פתוחה, זה בהחלט יכול לסייע פה.
מציעה לך לשבת איתו בשקט, לשיחה, ולספר לו כיצד את מרגישה. את יכולה לומר לו שאת לא מצפה ממנו שירגיש כמוך, אבל כן רוצה שיתמוך, שיחבק, שיהיה שם עבורך. תנסי גם להיות ספציפית במה שאת רוצה ממנו. ממש תרדי לרזולוציות. אל תצפי שידע מה לעשות איתך ומה לעשות למענך. תחשבי את מה את רוצה ממנו ותגידי לו. משפטים כמו: "למה אתה לא מבין אותי?" "למה אתה לא מרגיש כמוני" וכן הלאה- לא יסייעו.
רובם לא מרגישים כמונו ורובם לא מסוגלים להבין מה עובר עלינו. לא באמת.
לפעמים הם גם מגמדים את העניין, כי הם בעצמם לא יודעים כיצד להתמודד עם עוצמת הרגשות שלהם עצמם.
לפעמים הם חושבים שהם צריכים להיות חזקים כמו סלע, כדי שיוכלו לתמוך בנו, כדי שאנחנו לא נישבר.
ולפעמים הם באמת באמת פשוט לא מבינים. אין. לא מבינים. בעלי לא הבין אותי בכלל כאשר דיברתי איתו על קינאה שאני מרגישה כלפי נשים בהריון (זה היה כבר אחרי מספר הפלות, כאשר הקנאה היתה כבר מטורפת). הוא לא הבין. מה הקשר בינן לביני? מה זה קשור אחד לשני? למה קשה לי לראות אישה בהריון? מה האושר שלה גורע משלי?....
אי אפשר היה להסביר לו את זה. ותאמיני לי שניסיתי. אין. הוא לא הבין.
זה נורא מורכב העניין הזה.
לפעמים גם עוזר ללכת לאישהו יעוץ זוגי סביב נושא אובדן ההריון.

אנחנו פה, לכל דבר ועניין שאת זקוקה לו.
את לא לבד.

שירה.


שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[notinet]

קודם כל תודה על התגובות המפורטות, המכילות והאופרטיביות

כמובן שיש קומץ אנשים סביבי, כולל אמא ,אחות, שכנה וחברה טובה שיודעות. אני אדם מאד מאד שיתופי,אני מאמינה בלהקיא הכל החוצה- מאמינה שדיבור, כתיבה ובכי משחררים, פשוט מה קרה לי קרה חודש לפני לגיסתי, צעירה ממני בעשור, והרבה פחות חזקה, אז לטובת כל בנות המשפחה שטרם ילדו, מעידפה להשקיט את העניין (זו גם הסיבה שלא סיפרנו למשפחה על ההריון אחרי שראינו דופק , למשל).
אני חושבת שאת רוב מה שכתבתן אני מיישמת, אבל יש פער פסיכי בין איך שזה נתפש לאיך שזה מרגיש. ואת כואבת בטירוף.
אמשיך באיסוף השברים ונראה לאן אוביל את עצמי

 

[אליסקה]

עצוב

נשמע שעברת חוויה מטלטלת, אבל בסופו של דבר זו רק ״תקלה״ של הטבע, וזה קורה לא מעט. לא הייתי נותנת לזה לייאש אותי. זה לא סימן, זו סתם טעות אקראית, ואת עלית בגורל. במקומך הייתי מתאוששת ומנסה שוב. יש סיכוי טוב שזה לא יקרה שוב.
לגבי בן הזוג - גם אצלי הוא לא תיפקד מי יודע מה בתקופות של הפלה, אז פשוט למדתי לא לצפות ליותר מדי. אולי יש להם דרך אחרת להתמודד, ואולי הם סתפ סתומים, אבל בכל מקרה לפי דעתי צריך פשוט לקבל את זה כמו שזה, אחרת זה מוסיף מרירות מיותרת לחוויה שהיא גם ככה טראומתית וקשה.
עצתי אלייך: תבחרי להיות חזקה ואמיצה, ותנסו שוב. מאחלת לך שהשארית תצא במחזור, ושחיש קל יגיע הריון תקין שיסתיים במועדו ויביא שמחה ואושר.

 

[notinet]

תודה רבה אליסקה

 

[אורהגנוז]

יוו,איזה נורא.אני פשוט בשוק,מכמה החיים לפעמים נאחסים.

סליחה,אבל באמת זה מה שאני חושבת.אני גם עברתי דבר דומה לפני שנתיים.בבדיקה שגרתית,בשבוע תשיעי,פתאום לא היה דופק,כשכבר היה דופק בשבוע חמישי!!!חטפתי את הבום של החיים לתוך הפנים שלי.לא האמנתי שקורה לי כזה דבר.אחרי שיש לי ילדים טפו טפו בבית.אני הלכתי על גרידה,בדיוק כי פחדתי מהשאריות ושלא הכל ייצא,למרות שפחדתי פחד נוראי מההרדמה והניתוח.לקח לי שנה וחצי לקום מהנפילה הזו.ובעזרת שיחות וטיפול תרופתי.זה היה ממש ממש קשה.אני מאחלת לך שתמצאי את הכוחות להתגבר,ואולי גם לשתף אחרים.לי זה מאד עזר בשלב כלשהו לדבר על זה והמוןןןן.מאחלת לך,שכל מה שאת מאחלת לעצמך,יתגשם לטובה.