הפליטים- פרק א

[יהודה 5]

הפליטים- פרק א

בתוך בית די מפואר יחסית לרובע המזרחי של לוורד ליד שולחן אוכל קטן ישבה ילדה קטנה יחד עם ההורים שלה ואכלה ארוחת צוהריים. "איך היה היום בלימודים, חומד?" שאל האבא "היה נפלא, אבא. גברת דניל החזירה היום את המבחנים במדעים. אני קיבלתי A" הילדה הקטנה ענתה בהתלהבות. "הו, זה נפלא, חומד" אבא חייך את החיוך המקסים שלו, וכשהילדה הקטנה הביטה בו היא חשבה שהוא האבא הכי נאה בעולם. "קיבלתי מהאוניברסיטה כרטיסים למופע של הפיטס היום בערב. אתם רוצות לבוא איתי?" שאל אבא. הילדה הקטנה חייכה "מה זה, אבא? אתה לוקח שוחד מסטודנטים?" אבא בדיוק השיב לה בבדיחות "זה למען מטרה טובה, חומד" כשלפתע נשמעו הקולות. (-´אני הזרקתי לה טיפה תרכובת. פחדתי שהיא לא תצא מההלם&acute

(-´זה בסדר. אף אחד לא יעמיד אותך לדין על מקרה כזה&acute

הם היו כ"כ חלשים שבהתחלה נדמה היה לאיימי שהם מגיעים מהקצה השני של היקום. מבחינה מסוימת זה היה נכון. הקולות האלה הגיעו הרחק ממחוז העילפון. הם הגיעו מתוך דממת הלילה של פארק נידח בפרברי העיר רוטאנתה. הרובע המזרחי של לוורד היטשטש ודמה לצפייה בטלוויזיה עם הפרעות קליטה קשות (-´אני לא אוכל היום, יקירי. יש לי את הפגישה הזאת של הארגון&acute

איימי שמעה את אמה אומרת. (-´אם כך, נלך רק שנינו, חומד. מה את אומרת?&acute

. כשהתעוררה איימי, היא מצאה את עצמה כבולה באזיקים ליד אחד העצים בפארק. היא הביטה סביבה, ואל אף החושך היא הבינה שהיא לא ממש רחוקה מתחנת הכוח. "טראביס דיווח שראה עוד ניצולים בורחים מהשער המשני" השומר שתפס את איימי אמר. הוא צעד יחד עם איש משטרה בשביל של הפארק לכיוון המקום שבו הם כבלו אתה. איש המשטרה בחן את איימי בעיניו. "התרכובת כבר התחילה להשפיע" הוא אמר. "כן אני יודע. החרא הזה לא רע" השומר השיב. איימי סובבה את ראשה כך שתוכל להביט בשעון שלה. ´לא. אין סיכוי´ היא חשבה כשענייה פגשו את מחוגי השעון ´השעון המזדיין הזה בטח נתקע´. לפי השעון, השעה הייתה 12:20. זאת אומרת שעברו עשרים דקות מאז שהיא אבדה את ההכרה, אבל אלוהים, היא הייתה בטוחה שהיא שוכבת שם שעות. איש המשטרה תפס באיימי והרים אותה על גבו. הוא לקח אותה לכיוון (הג´רב. היא הייתה תשושה מידי כדי לנסות להתנגד, אז פשוט שכבה על גבו בחוסר אונים. האזיקים שקשרו את ידיה אחת לשנייה שרטו אותה מרוב שהיו הדוקים, והשרירים שם התחילו כבר לכאוב, אבל לא זה מה שהטריד את מחשבותיה של איימי. מחשבותיה של איימי גלשו למקום בו קבעה יחד אם ג´ושוע להיפגש כשתחזור. היא יכלה לראות בדמיונה את ג´ושוע יושב שם ומחכה לה. לפתע הוא רואה מרחוק שהמשלחת הגיעה. ג´ושוע רץ לעבר המשלחת כדי לחפש את איימי, אבל אז ראש המשלחת שם לב וניגש אליו בעצב. "מה קרא?" שואל ג´ושוע בדאגה. ראש המשלחת לוקח את ג´ושוע לכסא שבו אמור היה לחכות לה ומורה לו לשבת, אך ג´ושוע לחוץ מידי בכדי לשבת "ספר לי מה קרא" אומר ג´ושוע. "היינו בתחנת הכוח ב- א185" מתחיל ראש המשלחת "כשנכנסנו נתקלנו בפעם הראשונה מאז שנשלחו משלחות מזון דרך הבונקר באבטחה שהוצבה במקום. כשגילינו שהוצבה שם אבטחה, זה כבר היה מאוחר מידי, השומרים ידעו כבר בעזרת הגלאי שמשהוא ניכנס, אז התחבאנו בסמטה, אבל זה היה פתרון ממש זמני. השומרים עשו סריקה מלאה על תחנת הכוח. ואז…" ראש המשלחת שותק לרגע, כשהוא מבין שהגיע לחלק הבעייתי "ואז איימי הציעה שאחד מאנשי הצוות יצא מהמחבוא וירוץ לכוון הרחוב. בצורה כזאת השומרים ירדפו אחריו וכל שאר המשלחת תוכל לברוח דרך השער המשני. כמובן שאף אחד מאנשי הצוות לא היה מוכן לעשות את זה, אז בסוף החלטנו להפיל פור. לרוע המזל מי שנבחר היה פחדן מידי כדי לכבד את ההגרלה שעשינו. הוא התחיל לדבר על כמה שזה רעיון גרוע ואיך שלא נשיג בזה כלום. אני שמתי לב מאוחר מידי לדרך המוזרה שבה איימי הביטה על השביל. היא מלמלה תפילה מבין שפייה ורצה לכיוון הרחוב. אני ניסתי לעצור בעדה, אבל זה כבר היה מאוחר מידי..." "אתה ראתה את המוטציה הורג אותה?" קוטע אותו ג´ושוע "אנחנו לא יכולנו הם..." "בשם אלוהים, יכול להיות שהיא בחיים עדיין" פוסק ג´ושוע. ראש המשלחת נאנח "נגמרה לשומר הסוללה של הרובה, אז הוא החל לרדוף אחריה. יכולתי לראות שהוא תפס אותה" ג´ושוע מתיישב בעצב על הכיסא "אז זהו? זה נגמר?" הוא שואל בגרון חנוק דמעות. "אני מצטער" אומר לו ראש המשלחת. עיניו הכחולות של ג´ושוע מזילות דמעה "מה אעשה בלעדיה?" הוא לוחש "תהיה חזק" עונה לו ראש המשלחת "למענה נערי, תהיה חזק".

 

[יהודה 5]

הפליטים- פרק ב

איש המשטרה הוריד את איימי כדי שיוכל להיכנס לתחנת המשטרה. כשהוא שם את היד שלו על המשטח השחור, המחשב זהה את טביעות האצבעות שלו ופתח את הדלת. מחזיק באיימי הוא הלך ישר למשרדו של מנהל תחנת המשטרה. "הכנס" אמר מנהל תחנת המשטרה לשמע הדפיקות בדלת. הדלת נפתחה ומאחוריה עמד סמל ויליאם סמוט. מנהל תחנת המשטרה האזורית של רוטאנתה הביט באיש המשטרה במבט משתהה. אחרי הכל היה זה זמן חצות, והוא כבר אמר בפרוש לכל אנשי המשטרה שבמשמרות הלילה שלו ,אלה אם מדובר במקרה באמת דחוף, אף אחד לא מטריד אותו. אבל כמובן שהסמל הצעיר לא היה צריך לומר מילה אחת אחרי שנכנס, ומנהל תחנת המשטרה יכל לראות את הנערה האנושית הצעירה נסחבת אחריו לחדר. המבט המשתהה של מנהל תחנת המשטרה התחלף למבט המום. "ניצולה מהמלחמה" בקעו המילים מבין שפתיו. זה באמת היה מראה נדיר. כבר עברה שנה שלמה מאז הפעם האחרונה שנתפסו ניצולים במדינת קליפורניה, ובכנות הוא לא חשב שקיים דבר כזה יותר. לא כאן, ולא בשום מקום. "השומרים בתחנת הכוח של רוטאנתה תפסו אותה" הסמל אמר "לפי הדיווח שלהם, היו עוד חמישה ניצולים שהצליחו לחמוק" "מה הם חיפשו שם?" שאל המנהל "הם בטח חיפשו מזון" הסמל השיב "הפחמימות המרוכזות שמהם מופקת האנרגיה של תחנת הכוח הביו אלקטרית, ראויות למאכל אדם" "אם ההשערה שלך נכונה, איך, לעזאזל, הם תכננו לחדור לתוך מחסן הפחממות?". הסמל חייך "בשביל השאלות האלה יש לך את העלמה הצעירה הזאת" הוא השיב כשיצא ממשרדו. מנהל תחנת המשטרה הביט בנערה הצעירה. הוא לא שנא אותה ולא חש שום רגש של סלידה כלפיה. כל חייו לימדו אותו כמה שהמין האנושי מהווה נטל לחברה, אבל, אלוהים, היא הייתה כ"כ יפה. כשהביט בה, הוא תהה מדוע הם צריכים להיפתר מהניצולים. הרי כל המלחמה הזאת פרצה על רקע של בעיות דמוגרפיות, ואחרי שהמלחמה נגמרה נפתרו הבעיות הדמוגרפיות. אבל עמוק בתוכו הוא ידע את התשובה. זאת לא הייתה סתם מלחמה על שטחים או הגדרה עצמית. לא היה כאן שום סכסוך שניסו ליישב בעזרת אלימות. המלחמה הזאת פרצה מתוך כוונה מפורשת להשמיד השמדה טוטלית את כל הגזע האנושי הטהור. מלחמה כזאת אי אפשר להפסיק לפני שהיא נגמרת, ומלחמה כזאת נגמרת רק בהכחדות של גזע. לציבור ברור שהניצולים לעולם לא יקבלו את מה שנעשה להם, ובגלל זה הם מעדיפים להרוג אותם. כשאיימי הגיעה לתחנת המשטרה האזורית של רוטאנתה במקרה יצא כך שכל תאי המעצר היו מלאים. לימים הסתבר שכאן התחילה כל שרשרת האירועים המדהימה. בקרבת מקום היה קיים בית כלא סודי של הממשל. הסי. אי. אי החזיק שם אסירים שסכנו את בטחון המדינה. מנהל תחנת המשטרה נהג לשלוח לשם לעיתים מאוד רחוקות ובמקרים מאוד מיוחדים של עודף בתאי המעצר חשודים שלא היה לו מקום להחזיק אותם. על זה בדיוק הוא חשב. הוא ישלח אותה כמה ימים לכלא הסודי של הממשל וכשיתפנה מקום הם יחזירו אותה. אבל המנהל לא באמת רצה לעשות את זה. בפעם הראשונה מאז שהמלחמה התחילה, הוא הרגיש שמה שבצע האדם החדש היה אכזרי ומגעיל. ´איך, לעזאזל, אפשר לרצוח דבר יפה כזה?´ הוא תהה עמוק בלבו. מנהל תחנת המשטרה נאנח כשהביט על הנוף היפה שנשקף מהחלון שבמשרדו. לרגע עלה בראשו רעיון מטורף. הוא חשב להבריח אותה חזרה למקום המסתור שלה ולכתוב בדו"ח שהצליחה לחמוק מידיו, אך מיד דחה את הרעיון מבין שאם יעשה זאת, הוא יפוטר מעבודתו ואולי אפילו יבלה מספר חודשים בכלא. לבסוף כשהבין שאין מנוס הוא ביקש בקשר שני סוהרים שיגיעו למשרדו. "אני צריך שתיקחו את הילדה הזאת לכלא הסודי של הממשל" הוא אמר. "אני אביא לכם את כל מה שתצטרכו: ג´רב, כרטיס מגנטי, קוד" "זה סיכון מאוד גבוה, כבוד המנהל. אתה לא חושב?" אחד מהסוהרים אמר בפליאה. "בבתי הכלא האלה יושבים אסירים שמסכנים את בטחון המדינה. אם אחד מהם יברח בגלל שבאחד התאים היו יותר אסירים מכמות האסירים שהוא מיועד להכיל, אתה עלול לשלם על כך במשרה שלך אולי אפילו לבלות מספר שנים בכלא" "אני נוטה להסכים אתך" התחיל המנהל את הנאום שתמיד שמר למקרים האלה "הסיכון שאנחנו לוקחים על עצמנו הוא אכן יוצא דופן, אבל אין לנו בררה. כרגע אין לנו שום מקום להחזיק אותה, ובבתי הכלא האלה מושקעים מיליארדי מורנים כדי להבטיח שגם אם אסירים יצליחו לברוח מהתאים שלהם, הם עדיין לא יצליחו לחמוק ממערכת האבטחה. אנחנו נשלח אותה לשם לכמה ימים ואחרי כן נחזיר אותה" כשיצאו שני הסוהרים מחדרו של מנהל תחנת המשטרה, השעה הייתה אחת בלילה. לא היה דבר באותו רגע שרצו יותר מלבד לסיים את משמרת הערב שלהם ולחזור חזרה לבתיהם. הם בחרו באחד הרכבים המשטרתיים שבחניה. אחד מהם הכניס את הנערה הצעירה למושב האחורי בזמן שהשני נכנס למושב הקדמי להתניע את הג´רב. איימי עקבה בעיניה אחר תנועותיו של הסוהר שהתניע את הג´רב. הוא לחץ על אחד המתגים במושב הנהג. הג´רב תפס תאוצה בתוך החניה, ואז הוא העביר את ידו לכיוון מוט ההיגוי כשלפתע אחז בידו הסוהר השני. "בשם אלוהים, הנרי, אתה רוצה שיורידו לנו חצי משכורת על נזקים? שכחת לשנות את האנרגיה לתעופה" הוא אמר לו בכעס. הסוהר במושב הנהג חייך חיוך נבוך. "יומיים רצוף משמרת לילה. אתה יודע איך זה..." הוא מלמל כשהעלה את המתג אליו התכוון. כשאיימי הביטה בנעשה, היא לא העלתה בדעתה שמה שראתה יהיה רלוונטי לגביה בעוד לא יותר משלושים שעות. היא התרווחה במושב האחורי שהיה די נוח ביחס למיטות הבטון של הבונקר, והביטה דרך חלון הג´רב. המראה שנקף ממנו היה מדהים: אלפי ג´רבים טסים בסדר מופתי בשמים, אלפי גרודי שחקים ענקיים. אלפי אנשים רצים ממקום למקום. ציביליזציה בשיא תפארתה. דמעה זלגה מעניה כשחשבה בכאב על כך שפעם כל היופי הזה היה שייך גם לה. ופתאום היא חשה כעס כלפי שני הסוהרים האלה. לא היה זה כעס עבור המלחמה כי אתה היא כבר השלימה. היא כעסה עליהם כי ´המראה המזדיין הזה לא עושה להם כלום!´. כי זה נראה להם זול. אפילו מבט עלוב אחד הם לא טרחו לזרוק לכיוון החלון המזדיין, וזה כ"כ עצוב כי לפני שהמלחמה פרצה היא התיחסה לכל זה בדיוק כמוהם. האם כדי שאדם יוכל להגיע לפסגות האושר הנשגבים ביותר, הוא חייב קודם להגיע לעמקי הסבל השפלים עלי אדמות. האם רק אז הוא יוכל להעריך את מה שיש לו בידיים? הג´רב נחת על חורשת עשבים נידחת באמצע שום מקום. כשנעמדה איימי על הארץ, היא הביטה לימינה ולשמאלה ולא ראתה דבר מלבד עשבים -לרבות גם לא שום בית כלא סודי של הממשל-, ואז יצא הסוהר ממושב הנהג אוחז בשלט שחור. "אם אני לא טועה וודו אמר שהקוד הוא 48624" הוא מלמל תוך שהוא לוחץ על הלחצנים של השלט. חשכת הלילה של חורשת העשבים הוארה באור מסנוור עיניים פתאומי. כשהאור כבה, הופיע אל מול ענייה של איימי בית הכלא הסודי של הממשל במלוא יופיו והדרו. הוא היה במרחק של עשרה מטרים, ותאמינו לי- הוא היה גדול! גדול מספיק כדי שאיימי לא תשים לב שחמש עשרה שניות לא נכנס אוויר לריאותיה. הסוהר שאחז בשלט חייך. "קדימה" הוא אמר תופס באיימי וצועד לעבר המבנה. השעה הייתה ממש מאוחרת. ומשמרת הלילה הארוכה שלו כמעט הגיעה אל סופה. הוא רצה כבר להגיע אל ביתו, לאכול ארוכת לילה קלה, להתקלח עם מים חמים, אולי קצת לאונן – אם יצליח באמת להגיע לזקפה- ולישון. אל תשלו את עצמכם! הטעות המכפישה שעשה לאחר מיכן לא הייתה תוצאה של עייפות. זאת, בטח, לא הייתה משמרת הלילה הראשונה שלו. כשהסוהר עיין בטבלה ושם לב שבתא 3 באגף ג יושב רק אסיר אחד. היה זה רק מתוך חוסר סבלנות שלא חשב לבדוק האם אכן התא הזה לא מלא עד הסוף...

 

[יהודה 5]

הפליטים- פרק ג´

איימי הביטה בפניו של הסוהר בזמן שלקח אותה לכיוון התא. היא הייתה כ"כ מפוחדת. לו היה מרפה מעט מאחיזתו בה, מיד הייתה מנסה להימלט. לא משנה מה יהיו הסיכונים. בכניסה לתא הסוהר הוריד את המתח ודחף את איימי. היא איבדה את הכרתה למספר שניות ממכת החשמל שחטפה. כשהתעוררה, חיפשה בעיניה אחר הסוהר, אולם הוא, כנראה, כבר הלך. מיואשת סובבה איימי את ראשה אל תוך החדר. הייתה שם מיטה אחת ושולחן. על המיטה ישב אדם בדיוק כמוה. הוא היה מאוד זקן. היו לו עיניים כחולות ושער שיבה אפור. כל פניו היו מכוסים בזיפי שער ארוכים שנראה כאילו היו קיימים שם עוד מלפני המצאת סכין הגילוח. איימי נכנסה לתוך החדר והתיישבה על השולחן. הזקן חייך אליה "שלום לך גברתי הצעירה" הוא אמר בחביבות. "שלום גם לך" ענתה איימי עם חיוך קל על שפתיה. "מה הם מעשייך כאן?" שאל הזקן. "ובכן, לא נותר מקום בתאי המעצר של המשטרה אז הם החליטו לשלוח אותי לכאן" היא ענתה. הזקן חייך "ואיך נוצר מצב ששנתיים אחרי שהמלחמה נגמרה, עדיין הם צריכים מקום בתאי המעצר לבני אדם?" הוא שאל. "זה סיפור ארוך" השיבה איימי "עושה רושם שיש לי מספיק זמן" הזקן אמר ואכן היה זה סיפור די ארוך. איימי ספרה לזקן המסתורי הכל על הבונקר. על ישיבת החירום בעשרת הערים כשפרצה המלחמה, איך החליטו על בניית הבונקר. היא ספרה לו איך בחודשים האחרונים לפני השלמתו של הבונקר כשהאדם החדש הגיע לעשרת הערים, מתו מיליוני בני אדם כדי לשמור שהמוטציות לא יחדרו לתוך האזור ויהרסו את כל מה שבנו. היא ספרה לו על כל הטכנולוגיה שפותחה לצורך החיים בבונקר כמו ה ´דוחס´ שדוחס מימן וחמצן בלחץ כזה שמביא להווצרות מולקולות מים, על תחנות הכוח הביו-אלקטריות שנבנו ברחבי ארה"ב קצת לפני המלחמה, מהם משלחות המזון גנבו עד היום פולימרים של גלוקוז וחילקו בבונקר. היא ספרה לו על אחוזי התמותה הגבוהים בבונקר שנובעים בעיקר ממחלות וזיהומים ועל כמות האנשים שמאבדים את שפיותם. אני מניח שאם ג´רזי היה יודע על כל זה, הוא היה מתעצבן הרי היא מסכנת את כל הבונקר. כשפליטים יוצאים מהבונקר, הם נשבעים שבמידה ויתפסו, לא יספרו לאף אחד עליו, אבל איימי לא הייתה בבונקר עכשיו, והזקן הזה לא נראה לה כמו תחבולה של המוטציות כדי להוציא ממנה מידע, חוץ מזה שגם ככה גורלה –כך חשבה- כבר נחרץ. הזקן המסתורי, בכל מקרה, הקשיב לה מרותק ובלע כל מלה. שניהם נרדמו על המיטה היחידה שבחדר בסביבות השעה שלוש. כשהתעוררה איימי, היא הייתה לבד. השעה הייתה שמונה בבוקר והייתה לה סחרחורת איומה. בצד החדר היא ראתה שתי כערות אחת מלאה במים, ואחת מלאה בעיסה לבנה מגעילה שדמתה לזרע. את הדבר המזוהם הזה היא הייתה אמורה לאכול. אבל לאיימי לא היה אכפת. היא הייתה רעבה, ולכן היא תפסה בכערה עם העיסה דמוית הזרע הלבנה וגמאה אותה בצמא (כשהיא מבינה שיש לה גם טעם שדי מזכיר זרע). בתוך החדר לא היו ספרים או דרך כל שהיא אחרת להעביר את הזמן, אז היא פשוט התיישבה על המיטה וחשבה. היא ניסתה לדמיין מה הם יעשו בה. היא ניסתה לדמיין לאן הזקן המסתורי יכול היה ללכת. היא ניסתה לדמיין כל דבר רק לא להיות במחשבותיה בתוך התא המסריח הזה. לאחר שתיים עשרה שעות חזר סוף- סוף הזקן המסתורי בליווי שתי מוטציות שדאגו שיכנס לתוך החדר. איימי שמחה לראותו. כ"כ שמחה עד שאפילו לא שמה לב לכך שהיא מחבקת אותו. "לאן הם לקחו אותך?" שאלה איימי. "אולי יבוא יום ואספר לך" ענה הזקן עם חיוך קלוש על שפתיו. הוא התיישב על השולחן, הביט בה ואז אמר "היום בשעה אחת ננסה לתפוס את רכבת האקספרס של חצות" "למה אתה מתכוון?" איימי שאלה. הזקן המסתורי הביט לכיוון הכניסה וחייך. "הו, אל תדאגי, יקירתי. בשעה אחת בלילה את כבר תביני" הוא אמר. איימי נזכרה בשיחה של הסוהר עם מנהל תחנת המשטרה. הוא אמר שקיים סיכון של בריחת אסירים מחדריהם במידה ומספרם הוא גבוה מין התקן. היא הביטה לעבר המיטה והבינה שהחדר הזה לא מיועד ליותר מאדם אחד. הזקן התיישב יחד עם איימי על המיטה. נותרו להם עוד חמש שעות להעביר עד ש ´תגיע הרכבת´, אז הם ישבו שם ודברו. איימי ספרה לזקן על החיים שלה, סיפורים מצחיקים שקרו לה. אני מניח שהיא צפתה שהזקן יספר לה גם כן על עצמו, אבל הזקן המסתורי העדיף לדבר על פילוסופיה או לנבור במאגר הבדיחות הישנות שלו שנשחקו עם הזמן. השעה אחת בלילה הגיעה. הזקן המסתורי הזיז את המיטה למרכז החדר. הבטון שהמיטה הסתירה, היה שבור בחלקו, והיא יכלה לראות שני חוטי נחושת מבצבצים ממנו. היא רצתה לשאול את הזקן המסתורי איך הצליח לשבור את הבטון, אבל אז היא הבינה שזה לא מעניין אותה. הזקן לקח את קערת המים והניח אותה מתחת לחוטי הנחושת "כשאומר לך, תכניסי את החוטים לתוך קערת המים" הוא אמר לאיימי. הזקן תלש את אחת מרגליה של המיטה והביט לכוון החיישן. זה היה אולי לפני עשר שנים כשעבד בחברה לבניית מערכות אבטחה בתור הנדסאי אלקטרוניקה. אז הם בנו שם דגם ממש דומה. הוא עדיין זכר איך עובדת מערכת האבטחה הזאת. החיישן הזה עובד כמו רדאר. הוא פולט גלי קול ומקבל תמונה של כל העצמים לפי העוצמה שבה גלי הקול חוזרים אליו. אם הוא מאתר תנועה של למעלה מסנטימטר לשניה, הוא נותן לתותח הלייזר פקודה לפוצץ אותו. זאת הייתה מערכת די מרשימה, אבל הייתה שם רק בעיה אחת שהם לא חשבו עליה. מה יקרה לחיישן אם העצם הנע יתפוצץ כשהוא עליו?

 

[יהודה 5]

הפליטים- פרק ג´ (המשך)

הזקן זרק את רגל העץ שהחזיק בידו לכיוון החיישן, אבל הזריקה הייתה איטית מידי ורגל העץ התפוצצה עוד באוויר. הוא תלש עוד אחת מהרגליים של המיטה וזרק אותה לכיוון החיישן. הפעם רגל העץ פגעה בחיישן, ותותח הלייזר השאיר חור כ"כ גדול בקיר הבטון שלא היה ספק בקשר לגורלו. תותח הלייזר החל להשתגע ולירות קרינה לעבר כל הכיוונים "תכניסי את החוטים. עכשיו" אמר הזקן המסתורי לאיימי, ואיימי הכניסה את שני חוטי הנחושת לתוך קערת המים. הזקן המסתורי עבר מהר ככול שרק יכול היה דרך פתח הכניסה, מבין שהחשמל ינותק רק לרגע ולאחר מכן מיד יחזור לפעול. מחוץ לתא היה מתג שאחראי על מיתון עוצמת החשמל. אותו מתג בו השתמש הסוהר כשהכניס את איימי לתא. "מהר, צאי מכאן" הוא אמר לאיימי כשהוא לוחץ על המתג. איימי איבדה את הכרתה לשבריר שנייה ממכת החשמל שחטפה בכניסה לתא. הזקן המסתורי עזר לה להיעמד על רגליה, ואז שניהם רצו יחד לעבר דלת הכניסה. רק כשהגיעו לדלת הם תפשו מה הם שכחו... "הדלת נעולה" צעקה איימי ספק אם מתוך לחץ או שמא ניסתה לגבור על הרעש שעשה תותח הלייזר. "אני יודע. לא לקחתי את זה בחשבון" הזקן המסתורי הכה בחוסר אונים בדלת. לרגע מחשבה נוראה עלתה בראשה של איימי ´אנחנו הולכים למות. תותח הלייזר המזדיין הזה בסופו של דבר יפוצץ אותנו לחתיכות´ היא חשבה. איימי הביטה בתותח הלייזר "תיצמד לקיר" היא צרחה. הזקן המסתורי נצמד לקיר, ותותח הלייזר פגע בדלת הכניסה ויצר שם פרצה גדולה די הצורך בכדי לעבור בה. "קדימה" אמר הזקן כשהוא עוזר לאיימי לצאת דרך הפרצה, ולאחר מכן יוצא בעצמו. הזקן המסתורי נשם נשימה עמוקה ונהנה מהאוויר הנעים של הערב. בשבע השנים בהם הוחזק בתוך הכלא הסודי של הממשל, תמיד הוא חלם על הרגע בו יוכל לעשות זאת. "אתה עדיין לא אמרת לי מה השם שלך" איימי חייכה "את יכולה לקרוא לי ריצ´י" "ובכן, ריצ´י, נעים מאוד אני איימי" לחצה את ידו "מה נעשה עכשיו?" איימי שאלה "למה שלא נלך ברגל כמה ימים עד לבונקר" הציע הזקן "לא. לא ברגל. כל האזור הזה מסווג. ברגל אין סיכוי שנצא" השיבה איימי. "הו, זה פשוט נפלא." מלמל הזקן. הוא התיישב על הקרקע ביאוש, ואז לפתע המבט שעל פניו השתנה. הוא חייך כשאמר "יש לי רעיון"

 

[יהודה 5]

הפליטים- פרק ד´

כל יום בשעה חמש בבוקר היה אמור ברטי מרזס לטוס להביא מזון לעובדים ולאסירים של בית הכלא. זאת הייתה חלק מעבודתו. בשביל זה שילמו לו. הייתה זו עבודה מחורבנת. ברטי לא אהב אותה, אבל לא הייתה לו בררה. הוא היה זקן וחסר השכלה, באף מקום לא רצו לקבל אותו. ´בשביל המשכורת המגוחכת שאני מקבל כאן, עדיף היה לי כבר לחיות מדמי האבטלה´ הוא חשב בזעם, בזמן שנכנס לחנייה. העבודה של ברטי הייתה לנקות את חדרי המגורים של העובדים, לחלק את האוכל לאסירים ולטוס שלוש פעמים ביום לקנות אותו. תמורת העבודה הזאת היו משלמים לו שלושת אלפים (מורנים לחודש. סכום אשר היה מספיק לו בקושי כדי לממן את תשלום שכר הדירה והאוכל של אישתו וילדיו. למזלו, הוא עצמו חי עם העובדים בבית הכלא, ולכן לא היה צריך לסבול את מה שקורה בביתו, אבל הייתה בעובדה זו תחושת אשם שדי הטרידה את שלוותו, שכן אילולי הייתה מתחתנת אתו אישתו, יכול להיות שהייתה מוצאת לה איזה גבר אחר, וחיה בצורה נורמלית. למרות שאף פעם היא לא אמרה לו זאת, ברטי תמיד הרגיש, שאישתו מצטערת על כך שהכירה אותו. באותו בוקר הייתה לברטי תחושה מאוד מוזרה בזמן שנכנס לתוך החנייה. הוא הרגיש שמישהו עוקב אחריו. שלוש פעמים לפחות הוא סכר בעיניו את החנייה לראות אם נמצא שם מישהו. הוא לא ראה אף אחד. הוא ניגש אל הג´רב המיושן שלו ולחץ את קוד הכניסה על הלחצנים שהיו בצד הדלת. כשסיים הדלת נפתחה והוא התכוון כבר להיכנס פנימה בזמן שפגע בגבו בעוצמה מוט הברזל של הזקן המסתורי. ברטי לא הבין מה קורה לו עד שהביט לאחור וראה את מוט הברזל של הזקן המסתורי מונף שנית ופוגע ברגליו. הוא איבד את שווי משקלו ונפל ארצה. כאשר ישאל ברטי במשטרה מה עשה לאחר מכן, הוא יאמר שהוא פשוט מאוד לא זוכר. כנראה, היה זה אינסטינקט כאשר שלח את ידו לנרתיק האקדח שלו ושלף משם את אקדח הלייזר שקיבל מבית הכלא כדי להגן על עצמו בזמן שהוא מחלק אוכל לאסירים. הזקן הרים בפעם השלישית את מוט הברזל, אולם הפעם ירה המוטציה קרינה של לייזר לעברו. הזקן המסתורי הלך צעד אחד אחורה מנסה לשמור על שיווי משקלו, ואז בשארית כוחותיו החל להכות את המוטציה בפראות. ברטי כבר איבד את הכרתו בזמן שהזקן המסתורי נפל ארצה. "ריצ´י, יהיה בסדר. אני ייקח אותך לבונקר. יש להם שם תיק עזרה ראשונה. הם יטפלו בך. רק אל תמות לי." אמרה איימי בקול רועד כשהיא תופסת בחולצתו של הזקן המסתורי. "איימי, לא הכל אבוד" אמר הזקן המסתורי. "ברור שלא. אני ייקח אותך לבונקר הם יטפלו בך. הכל יהיה בסדר" אמרה איימי עדיין בקול רועד. "אני לא מתכוון אלי, אני מתכוון אלכם. ברחוב קנדי בצד המערבי של העיר מדיגו מספר שישים ושתיים יש צריף קטן. יש שם מסמכים, זאת ההזדמנות האחרונה שלכם" הוא ענה לה "תחזיק מעמד, ריצ´י, הכל יהיה בסדר" קראה איימי "איימי" חייך הזקן המסתורי "אני גוסס. תרשמי את הכתובת שנתתי לך. לפחות את..." הזקן המסתורי עצם את עיניו. הוא לא הספיק לסיים את המשפט. "ריצ´י, לא" דמעות זלגו מעיניה של איימי בזמן שאמרה זאת. היא ידעה שהזקן המסתורי לא יפקח עוד את עיניו, והמשפט אשר אמר יישאר קטוע לעד בראשה. "אל תדאג אני לא ישכח את הכתובת שנתת לי" אמרה בעיניים דומעות לגופה ששכבה לידה, ואז קמה, הוציאה את המפתחות של הג´רב מכיסו של המוטציה ונכנסה לתוך המושב הקדמי של הג´רב. בתוך המושב הקדמי של הג´רב היו הרבה מאוד מתגים ומוט היגוי אחד במרכזם. איימי עצמה את עיניה וניסתה להיזכר בפעולות שביצעו שני הסוהרים שלקחו אותה בפעם האחרונה בג´רב. היא לחצה על אחד הכפתורים והג´רב החל להניע את גלגליו על מנת לצבור תאוצה. ואז היא ניסתה להרים את מוט ההיגוי של הג´רב, ובמקום להמריא, הג´רב נעצר והחל להשמיע רעש צורמני באוזניה. ´זו האזעקה´ חשבה איימי ´אבל מדוע היא פועלת?´ היא שאלה את עצמה. איימי הבינה ששכחה ללחוץ על אחד המתגים. היא עצמה את עיניה וניסתה להתרכז למרות הרעש המלחיץ שהשמיע הג´רב, במתגים עליהם לחץ השוטר שלקח אותה לכלא של הממשל. ´הוא לחץ על המתג שאמור היה להניע את הגלגלים, ואז הוא בא לתפוש במוט ההיגוי ו... כן, זהו זה... הוא שכח את המתג שאחראי על כמוט האנרגיה´ היא נזכרה פתאום. איימי לחצה על אותו מתג והג´רב חזר לתפוש תאוצה והפסיק את הרעש הצורמני. איימי הרימה את מוט ההיגוי והפעם הג´רב המריא. דקה לפני שהגיע הג´רב לעננים היא הביטה לכוון החנייה ויכלה לראות את גופתו של הזקן המסתורי שוכבת שם "תודה" היא לחשה "מי שלא תהיה. אתה הצלת את חיי". הג´רב של איימי התרחק, ואיימי לא יכלה יותר לראות את החנייה מהגובה שבו היא טסה. ודווקא אז כשנראה היה שהכל נגמר. נעצר הג´רב. "ג´רב שתיים- שמונה- חמש- אפס- ארבע- שתיים- שבע, כאן רכב הממשל, מאחר והייתה תקלה באחת ממערכות האבטחה בתוך הכלא הסודי של הממשל, ופוחדים שאחד האסירים הביטחוניים ברח, קיבלתי הוראה מפורשת לבדוק כל אחד שעובר פה, תן לי בבקשה את מספר הזיהוי של הג´רב שלך" אמר קול אשר בקע מין מכשיר הקשר השחור על הדלפק ליד הדלת. ´לעזאזל, הם כבר הספיקו לגלות שברחנו מהכלא´ חשבה איימי "כאן ג´רב שתיים- שמונה- חמש- אפס- ארבע- שתיים- שבע, הג´רב לא שייך לי, הוא שייך לפצוע שיושב לידי והוא חסר הכרה. אינני יודעת מה מספר הזיהוי של הג´רב" אמרה איימי בקול רועד שיכל בקלות להסגיר אותה, לתוך מכשיר הקשר. "אם כך חכי חמש דקות, אני יכנס לתוך הג´רב לבדוק אתכם" אמר הקול במכשיר הקשר. איימי נזכרה בילדותה. בהיותה בת ארבע היא ואביה טסו יחד על הג´רב ´אבא מה זה?´ היא שאלה אותו, כשהיא מצביעה על החיישן בתוך חלון הזכוכית מול מושב הנהג, ´זאת העין´ הוא ענה לה. ´למה צריכים אותה?´ היא שאלה. ´כדי לתפוס אנשים שעושים דברים רעים´ הוא ענה לה. ´ומה יקרה אם האנשים הרעים ישברו את העין?´ היא שאלה ´אם תופסים ג´רב כזה, מיד עוצרים אותו´ השיב. "העין" מלמלה איימי. מתחת למושב היו כלי העבודה של המנוע. איימי הוציאה משם מברג ונפצה בעזרתו את חלון הזכוכית של החיישן. היא הביטה דרך החלון של הג´רב ויכלה לראות את רכב הממשל מתקרב. ´מה כבר יש לי להפסיד´ היא חשבה בזמן שתלשה את החוטים של החיישן. חוטי החיישן נקרעו, והג´רב טס במהירות של מאה מטר לשנייה "לעזאזל, ג´רב שתיים- שמונה- חמש- אפס- ארבע- שתיים- שבע, אם לא תעצור עכשיו, אני אפוצץ אותך לחתיכות" קרא בעצבנות הקול במכשיר הקשר. ´מהר, העננים´ חשבה איימי ´אם אטוס עמוק לתוך העננים, הוא לא יוכל לראות אותי במכ"ם שלו´. איימי הרימה את מוט ההיגוי, והיא יכלה לראות איך החטיאה קרן הלייזר את הג´רב בסנטימטרים ספורים. איימי צדקה עמוק בתוך העננים לא יכלו לראותה במכ"ם. עברו בערך עשר דקות עד ש... "מצאתי אותו" בקע קול ממכשיר הקשר, אולם היה זה קול שונה מהקול ששמעה מקודם "תפוצץ אותו" השיב לו קול אחר בתוך מכשיר הקשר (גם הוא שונה מין הקול ששמעה בהתחלה). איימי ניסתה עכשיו להוריד את הג´רב כמה שיותר נמוך "הוא משנה כיוון" אמר הקול במכשיר הקשר. "מטומטם, זה בטח בגלל שהוא שומע אותנו. תחליף את התדר". איימי עצרה את הג´רב על- 200 רגל. היא לא שמעה יותר שום דבר בקשר. היא לקחה את מצנחי החירום שהיו תלויים על מושב הנהג וקפצה מהג´רב. שנייה לפניי שניפתח המצנח היא יכלה לראות את הג´רב מתפוצץ לחתיכות ברעש מחריש אוזניים. היא הביטה לקרקע וראתה את חורבותיה של העיר, סדיום, אחת העיירות בהם חיו לפני המלחמה רק בני אדם.

 

[Almost me]

מעניין

ההתחלה קצת צולעת כן המעברים מזיכרונות ילדות (?) למציאות לא מתיישרים כל כך, מהרגע שבו תופסים אותה ואילך קראתי בלי הפסקה, הסיפור פשוט מושך, מנוסח טוב ומעניין. לדעתי חסר קצת פילפל, לספר קצת על המוטציות, קצת יותר על האנשים, קצת על האינטראקציות בינם לבין עצמם. בהצלחה