הפן החיובי בטיפול באמא../images/Emo101.gif
בדך כלל אני משתפת אתכם בצד האפל של הטיפול באמי. המשברים הקשיים וכאבי הלב. ההתכתבות שלי עם חברי הפורום לגבי הרחבת הסיוע המקצועי גרמו לי לחשוב הרבה ( בעיקר דבריו של מני היקר). היום אני רוצה לשתף אתכם בצד החיובי. כן בכל רע יש גם טוב. עד שאמא חלתה הייתי פיטר פן, ילדה מפונקת שמסרבת לגדול. ובמובנים רבים חייתי כמו ה"יפיפיה הנרדמת" את אותו היום 40 וכמה שנים. נותנת לחיים לעבור לידי. ואז כרעם ביום בהיר זה נפל עלי, הגם שהיו סימנים מוקדמים. פתאום נותרתי לבד בספינה שהקברניט הלך והיה עלי להציל את הספינה שלא תטבע. התבגרתי.למדתי בזמן קצר הרבה דברים. ראשית למדתי לא לקבל כמובן מאליו את המתנות שהחיים מזמנים לך. ליהנות מכל דבר קטן. לחיות את הרגע. אם היו לי מלא פחדים בעבר הרי שהיום למדתי שיש בתוכי אומץ להשיר מבט לגדול שבפחדי ולנצח אותו. אני מעיזה יותר, מנסה יותר ולא מפחדת ליפול. ואלוהים עדי שאני נופלת. נופלת אבל קמה. למדתי להעריך את ערכה של המשפחה.את חשיבותה של הידידות. בעבר חטאתי בחטא הגאוה. מעולם לא הסכמתי להודות בחולשותיי או לבקש עזרה. נתתי תמיד לכולם ומכל ה-לב אבל לא ידעתי לקבל. ליהנות ממחווה ידידותית סתם ככה. היום למדתי לקבל. למדתי לבקש. להגיד מה אני רוצה. למה אני זקוקה.למדתי לחיות בשיתןף ולא להיות זאב בודד. למדתי להיות יעילה יותר. למשל בחלוקת הזמן- משאב שיש לי מחסור קבוע בו. והכי חשוב למדתי מהי אהבת אמת ומהי מסירות. כן יש המון קשיים והמון בעיות. וכל מי שלוקח על עצמו משימה כזו שידע מראש זה קשה ומשפיע על כל תחומי החיים שלך המטפל. אתה חייב להשאיר את האגו שלך ואת הצרכים שלך בצד כי מה שחשוב הוא החולה. כמובן שאתה צריך ללמוד לספק את הצרכים שלך ולא להזניח את עצמך או את שאר קרוביך אבל בדרך אחרת. באופן שונה. אני היום אדם אחר מלפני שנה. טוב יותר מזוקק יותר, כאילו עליתי בזכות אמא לספרות אחרות , למרות שאני עדיין מאוד ארצית ומאוד מחוברת לחומריות של החיים. גיליתי בתוכי מעיין נסתר. ממנו אני לוגמת כדי לקבל כוח. מעיין החיים שבו נמצאים הערכים שלמדתי בבית. אני לוגמת מאותו מעיין בו שאבה אמי בזמנו כוח כדי לטפל בהוריה, בנו ובכל העולם. למדתי שאין מכשול שהוא גבוה מדי עבורי ( כמובן באלו שתלויים בי ולא בבורא עולם) למרות מה שהאלצהיימר מחולל לנשמה של אמא אני יודעת שההשארות בבית טובה לה. כמובן בשילוב הפעילות הברוכה ב" בית אביב" מרכז היום שלה. וכאן אני מסכימה עם אחותי היקרה כי צריך להרחיב את הימים שלה שם למקסימום זה טוב לה וגם לי. אני יודעת שאהבתה של אמא אליי גדלה, למרות שהיתה תמיד קיימת. שהיא מעריכה את זה, בדרכה, ושטוב לה. וכשיבוא היום הנורא והיא כבר לא תזכור שאני אוהבת אותה" עד השמיים וחזרה" ולא תדע בכלל מי אני- אני אזכור. אני אדע. שהייתי האור בחושך שהאלצהיימר כפה עליה. שהרעפתי עליה אהבה ושטיפלתי בה באותו הלהט ובאותה המסירות שהיא טיפלה בהוריה, בבעלה, בילדיה, בנכדיה ובכל נזקק. השילוב של עזרה חיצונית, מרכז יום וההשארות בבית הוא האידיאלי עבור אמא. אין ספק לו חי אבי היקר היום ולו היתה אמא בריאה הם היו גאים בי לא על הטיפול אלא על התמורות שחלו בי ושהפכו אותי מבחינה רוחנית מברבזון כעור לברבור יפה. אם אתם חושבים לטפל בבן משפחה בבית- דעו כי קשיים רבים ויום יומיים צפויים לכם אבל גם רגעים יפים וקסומים. כמו ההורה שנשאר לטפל בתינוקו ורואה את צעדו הראשון ושומע את המילה הראשונה כך גם אנחנו נהיה איתם ברגעי החסד כשהצלילות מגיעה לביקור ונראה את מעט רגעי האושר שלהם. והכי חשוב שאני יודעת שברגעים הקשים כשענני אלצהיימר קודרים מרחפים סביבי שיש לי למי לפנות. יש לי את האנשים הטובים בעולם שילוו אותי עד ששוב תחזור השמש ותגרש את העננים. ויש לי אתכם. תמיד!